דו״ח חדש מלמד כי חוק חופש המידע עדיין לא נאכף ברשויות המקומיות

| רבקי דב"ש |

משבר הקורונה החזיר לקדמת הבמה את הרשויות המקומיות. בשגרה הן אחראיות על תחזוקת פני היישוב בו אנו גרים, על תחום החינוך, הרווחה, התשתיות ועוד. בעת חירום הצורך בתפקוד יעיל ומקצועי של הרשויות המקומיות גדול עוד יותר. כך לדוגמה, כולנו היינו עדים להצלחה ולשבחים שקצרה ראש עיריית ירוחם, טל אוחנה. זמנים כאלו מוכיחים אף יותר מתמיד כי מנהל תקין ברשויות מקומיות ובכלל זה שקיפות הם הכרח, לא מותרות.

ביום שני, 11 בינואר 2021, פרסמה היחידה הממשלתית לחופש המידע שבמשרד המשפטים, בשיתוף עם משרד הפנים, "דו"ח אודות יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות". בנוסף לדו"ח, פורסמה לציבור (באופן ראוי לציון) גם טבלת הנתונים הגולמית, המאפשרת לבדוק את הנתונים ולהשוות אותם באופן שונה מאשר בחרה היחידה. נשמע מעודד.

יותר מפעם אחת התרענו מפני חוסר האכיפה של הוראות חוק חופש המידע בשלטון המקומי. מעקב ודיווח הם תחילתה של אכיפה. לפחות לכאורה.

אבל על אף כותרת המסמך, אין הדו"ח מעיד על יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות כלל ועיקר. הוא מציג תמונה מצומצמת מאוד של דיווחים מאת הרשויות המקומיות אודות היקף הבקשות שהועבר אליהן, אופן המענה ומשך הזמן למענה על פי החוק. 

דיווחים חסרים, דירוג מטעה

על פי המבוא לדו"ח, מדובר בדיווח הנעשה באופן וולונטרי. אבל אסור שנתבלבל, חוק חופש המידע מחייב את כל הרשויות הציבוריות, בהן הרשויות המקומיות, לדווח אחת לשנה על פעילותן בתחום חופש המידע. הדיווח צריך להיות מפורסם לציבור. טוב שמשרד הפנים והיחידה לחופש המידע החליטו לבדוק את יישום חובה זו, אולם מכאן ועד התייחסות לדיווח כוולונטרי, המרחק רב.

הדו"ח כולל מידע שנתקבל מ-159 רשויות המהוות רק כ-61.8% מהרשויות המקומיות. ביחס לדיווח של שנה שעברה, מדובר בירידה של 5.9% בהיענות של הרשויות לדווח למשרד הפנים וליחידה, ובכך יש נסיגה ולא שיפור.

מהצלבת נתוני הרשויות המדווחות עם מספר התושבים על פי הלמ"ס (פעולה שנעשתה על ידי הכותבת ולא על ידי היחידה), עולה כי מדובר ביישובים המונים ביחד רק 71.7% מאוכלוסיית ישראל.

וזו עוד בעיה בדו"ח. באותו אופן, הבחירה להציג את ירושלים, תל אביב, אשדוד, ראשל״צ וחיפה כחמשת הרשויות שקיבלו את מספר בקשות חופש המידע הגבוה ביותר – מטעה. אם בודקים את כמות הבקשות שקיבלו הרשויות ביחס למספר התושבים, הרשויות שצריכות היו להיות רשומות כמובילות הן – המועצה האזורית תמר עם 2.16 אחוז בקשות לתושב, המועצה המקומית עין קנייא (1.31%) והמועצה המקומית כפר ברא (0.72%). לשם השוואה באשדוד הוגשו 0.15% בקשות לתושב; בתל אביב 0.11%; ובראשון לציון, חיפה וירושלים – פחות מ-0.1%. 

ניתן להסביר נתון זה בריבוי המידע שפורסם ברשויות גדולות (אולי), או בפעילות הנמרצת של עמותת "עורכי דין לקידום מנהל תקין", בראשות עו"ד נדאל חאיק, לקידום השקיפות ברשויות ערביות, ללא קשר לגודלן. כך או אחרת, ישנה חשיבות בהצגת הנתונים ביחס לגודל האוכלוסיה וראוי כי כך ייעשה החל מהדו"ח הבא.

למה הוסתרו הרשויות שבחרו לא להעביר מידע?

נקודה נוספת היא העדר תמונה משלימה ביחס לאיכות המענה של הרשויות לבקשות חופש מידע. זאת לעומת הדוחות השנתיים שמפרסמת היחידה אודות יישום החוק בממשלה, שבהם ניתן לבחון גם את היקף העתירות, פסקי הדין, ההוצאות והתלונות כנגד המשרד הממשלתי. מידע דומה בדו״ח על הרשויות המקומיות היה מאפשר לקבל תמונה מלאה ועשירה יותר על פעילות הרשות, מלבד הדיווח העצמי של הממונה. לצערי, מכיוון שאין אף גורם האוכף את הוראות החוק על רשויות מקומיות, נתונים אלו חסרים ולכן לא ניתן להתרשם באמת מרמת יישום חופש המידע ברשויות המקומיות.

עד כמה נתונים אלו חשובים ניתן ללמוד מעיון בנתונים של פרויקט "תולעת המשפט". מתוך 499 עתירות חופש מידע שהוגשו ב-2019, 61.3% היו נגד רשויות מקומיות. בהינתן שמרביתן ככולן של עתירות חופש המידע נגד רשויות מקומיות הוגשו בגלל אי מתן מענה, וכי לא כל תושב פונה לבית המשפט (במיוחד כאשר מרבית העתירות הוגשו על ידי העמותה בראשות עו"ד חאיק), נראה כי התמונה שמצטיירת מנתוני הדו"ח, לפיהם 98% מבקשות חופש המידע שהוגשו לרשויות המקומיות שהעבירו דיווח טופלו, ב-87% מהמקרים המידע נמסר למבקש באופן מלא או חלקי, ורק 2.3% מהבקשות נענו לאחר שחלפו יותר מ-120 הימים הקבועים בחוק – אינה משקפת את המציאות במלואה.

עוד בשקוף:

• אמסלם מנסה לפרק את נבחרת הדירקטורים
• דירוג הדוברים של שקוף הפך למיזם ממשלתי רשמי
• היומן של ח"כ פרידמן מגלה: כך החלישה הממשלה את הכנסת

נזכיר: אם מצב יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות היה כה טוב, תוצאות ההחלטות השיפוטיות בתחום חופש המידע, כפי שפורסם כאן בשקוף, היו מעודדות יותר. עתירות חופש מידע מוגשות כאשר הרשות הציבורית אינה נותנת מענה למבקש או כאשר המבקש סבור כי הרשות סירבה למסור מידע, למרות שהיתה עליה חובה לעשות זאת מכח חוק חופש המידע.

מבדיקת הנתונים של 12 חודשים החל ממחצית 2019, עלה כי 61.6% מהעתירות על פי חוק חופש המידע הוגשו נגד רשויות מקומיות אשר הפסידו ב-82.9% מהעתירות נגדן, וניצחו רק ב-1.4 אחוז (ב-14.7% מהמקרים העתירה נמחקת, לא פעם בשל מתן מענה על ידי הרשות לאחר הגשת העתירה). כלומר במרבית ההליכים שמבקש מידע, אזרח או עמותה, פנה לבית המשפט, נקבע כי הרשות המקומית לא עמדה בחובותיה מכח החוק. הפרת החוק פוגעת בנו פעמיים – גם בעצם ההפרה וגם בעלויות המתגלגלות עלינו: באותה שנה הוטלו הוצאות משפט נגד הרשויות המקומיות בסכום שעלה על 650,000 שקלים – סכום שיצא מהכיס של כולנו.

ונקודה אחרונה – "שיימינג". הייתי מצפה לראות בדו"ח את רשימת הרשויות שלא פרסמו את נתוני השנה החולפת. ולו הגדולות שבהן. איני יכולה להבין מדוע עיריות כמו פתח תקווה, נתניה, בני ברק, רחובות ולוד, בחרו שלא להעביר את המידע, וזה עובר להן בשקט. מראש משרד הפנים דרש מהרשויות המקומיות מעט כל כך. אם גם על זה מוותרים מראש, מה הועילו חכמים בתקנתם.