מיקי זוהר רוצה לחזור להיות אהוב: על פופולריות ותוקפנות בפוליטיקה

| יוני צ׳ונה |

חבר הכנסת מיקי זוהר, שיתף לאחרונה, בראיון ל"למעריב", שהוא רוצה לחזור להיות אהוב. באמירה זו מבקש זוהר לזנוח את השיח האגרסיבי שנקט בו עד כה. זהר סיפר כי עד שנכנס לפוליטיקה ונסחף במאבקיה, הוא היה אהוב. התנהגותו ואמירותיו הציבוריות של חבר הכנסת בתקופה האחרונה מציגות בפנינו מקרה קלאסי של "מקובל-תוקפן". 

ממצאים שנאספו לאורך שנים מציגים כי תוקפנות משפרת באופן מדיד ועקבי את המעמד חברתי, ובעיקר את הסיכוי של תוקפנים להתקבל לפמליה של אליטת המקובלים חברתית. אך השיפור בפופולריות אינו הופך בהכרח אדם לאהוב יותר.

במאמר זה אציג ממצאים בולטים ממחקרים העוסקים בתוקפנות חברתית לשיפור מעמד וכיצד היא באה לידי ביטוי בהתנהגות ובהתבטאויות של חברי כנסת ונבחרי ציבור.

מיהו מקובל תוקפן? 

מחקרים ארוכי טווח, שנערכו בארצות הברית על ידי פרופ' רוברט פאריס חשפו שמי שמשתמש "בתוקפנות תדמית" כדי לשפר את התדמית שלו עצמו או לפגוע במוניטין של אחרים, מעמדו החברתי בעיני התלמידים השתפר. תוקפנות תדמית כוללת את כל סוגי התוקפנות החברתית העקיפה כגון שמועות, שיסוי, כינויים, חימום, ביזוי, הוצאה מקבוצת ווטסאפ ועוד. הממצאים האלו קיבלו תיקוף במחקר ובפעילות של עמותת "מצמיחים", בראשה אני עומד, הפועלת מזה עשור וחצי במאות כיתות ומסגרות לילדים ולבני נוער בישראל.  

חשוב לציין, לא כל תוקפנות מסייעת לשיפור מעמד. נמצא למשל, ששימוש באלימות פיזית אינו משפר מעמד.

ממצא נוסף שעלה במחקרים, ושהיה יכול לעזור לחבר הכנסת זהר, הוא שאדם אשר הצליח לשפר את מעמדו במהירות באמצעות תוקפנות, נטה גם לאבד אותו במהירות. זוהר עקף רבים מחברי כנסת ותיקים ממפלגתו וזינק למעמד יו"ר הקואליציה – בדומה לילד או ילדה הנשלפים מאלמוניותם הישר אל תוך פמליית "מלכת הכיתה" וזמן קצר לאחר מכן נזרקים משם באותה מהירות. האם גם גורלו של זוהר עלול להיות דומה? 

גם אמירתו של זהר שהוא "רוצה להיות אהוב", הולמת את ממצאי המחקרים. תוקפנים מקובלים, חוו רווחה נפשית נמוכה. כלומר, התוקפנות, שהביאה לעלייה במעמד שלהם, נשאה עמה גם עלייה ברמות הכעס, הדיכאון, תחושת הבדידות והחרדה (וזוהי הערת אזהרה לציבור ההורים אשר דוחפים את ילדיהם למאבק להיות פופולריים. מחקרים מראים שבני נוער תוקפנים פופולריים גם נוטים יותר להתמכרויות לאלכוהול ולסמים). בראיון שלו לפני חודשיים הציב זוהר שלוש מטרות: כוח, כסף וכבוד – שלושת הכפי"ם שיחדיו מובילים לבדידות. 

• האזינו לפודקאסט: מה הקשר בין בריונות בבתי"ס לפוליטיקה?

במחקריו של פאריס ובסקרים דומים שעשינו בארץ, נמצא שהנטיה להשתמש בתוקפנות חברתית הייתה גבוהה ב-62% אצל ילדים שהעדיפו "מעמד חברתי" לעומת ילדים שהעדיפו "חברויות אמת". היו לכך מחירים כבדים ובנוסף – אובדן או החלפה מהירה של חברים. לעומתם, ילדים שבחרו "חברויות אמיתיות" כחשובות יותר מאשר "מעמד חברתי", נטו לשמור על החברויות לאורך זמן, מה שהוביל לרווחה נפשית גבוהה יותר.

מלחמות המלכים והמלכות

השאלה המתבקשת בשלב זה היא – האם אפשר להיות מקובל מבלי להוריד אחרים? כלומר, להיות אדם או ילד שמצמיח את מי שמסביבו, מפרגן ומעודד את חבריו, כזה שמביא אכפתיות לא רק למי שבמעגל הקרוב שלו. התשובה היא: בוודאי. 

נסו תרגיל קטן בבית: כל הורה ומורה מוזמן לשאול את ילדיו לשמותיהם של ילדים עם מעמד חברתי בינוני ומעלה בשכבה אשר מצליחים להיות גם אכפתיים, מזמינים, שמתנגדים לאכזריות, ונותנים הרגשה טובה לחברים סביבם. 

נסו לבחון גם: מיהו הפוליטיקאי שיש לך הערכה לאופן שבו הוא מתייחס ליריבים הפוליטיים שלו ולדעותיהם? מיהו הפוליטיקאי שאינו מה"גוש" שלי, ודעותי מנוגדות לשלו ובכל זאת יש לי הערכה כלפי התנהגותו החברתית? שאלה משלימה תהיה – מי הפוליטיקאי מהמפלגה שאני כן מצביע לה ואשר מתבטא באופן הכי פחות מכבד ואני מצפה ממנו ליותר?  

מורים רבים יודעים כי מלחמות בין מלכות הכיתה ומאבקים של מקובלים תוקפנים אחד בשני קורעים את השקט בכיתה ומאמללים את חיי התלמידים באקלים חברתי שסוע ואלים. 

ישראל נקרעת לגזרים בעשור האחרון. זו לא תחושה, ולא אחד מקיטורי הסלון. ממדידות שונות, החל ממדד הלכידות של ברטלסמן (2013) ועד מדד הלכידות של הליגה נגד השמצה (2019), עולה כי אין כמעט אזרח ישראלי שלא מרגיש את גז השנאה המפוזר באוויר. עליית השנאה חלה במקביל לזינוק בהיקף האלימות בבתי ספר בישראל בין השנים 2013-2018 כפי שהשתקף בדו"ח הבינלאומי ההשוואתי של ה-OECD. 

כפי שילדים אינם רעים, כך גם הפוליטיקאים אינם רעים. אבל הפיתוי להשתמש ב"תוקפנות תדמית" הוא גדול, ועולה ככל שיריבים מתוך המפלגה או המפלגה היריבה משתמשים בה. ראו למשל את המקרה של אבי גבאי, אשר זינק כמטאור אל החיים הפוליטיים וביקש להיות "מיסטר קלין", אבל כשכבר היה ראש מפלגת העבודה, הוא נתפס בתשלום עבור פרסום של פוסטים אנונימיים ברשת על יריבו יאיר לפיד, ואף שיקר והכחיש כשנשאל על כך בראיון.

עוד בשקוף:

• כמה תורמות החברות המזהמות בישראל לאוניברסיטאות?
• "שקוף" בדרך לבג"ץ: נבחרי ציבור, הפסיקו לחסום גולשים
• אושרו תקנות שיקשו על מינוי מקורבים ברשויות מקומיות

עלייתן של הרשתות החברתיות הגבירה עוד יותר את האפקטיביות של תוקפנות לשיפור המעמד, ותרמה להכחדת דור שלם של אנשי ימין ממלכתיים (בני בגין, דן מרידור, מיכאל איתן, דן תיכון) והחלפתם בחברי כנסת המשחרים למריבה פומבית. במקביל, ניתן לראות את ההערכה שרוחשים חוגי המרכז והשמאל לגדעון סער שמוביל שיח ממלכתי גם מול תפיסות עולם שונות משלו.

לשנות אווירה

ראינו ילדים שהיו מקובלים-תוקפנים שעשו מאמץ והצליחו להשתנות. ומה לגבי מיקי זוהר? האם כוונותיו ומחוייבותו החדשה אמיתיים? האם רצונו להיות "ילד טוב" יעזור לו גם כאשר יראה את חבריו למפלגה מצליחים לככב בעיתונים וברשתות? רק הזמן יגיד.

סבב הראיונות של זוהר בתקשורת, בהם הביע את מחויבותו החדשה לשיח מכבד יותר, התרחש בסמוך למספר אירועים: אמירתו המאיימת כלפי היועץ המשפטי לממשלה, אשר היוותה נקודת שפל והובילה להסתייגות ממנו, אפילו של רה״מ, ואף לחקירה במשטרה, וכן ההפסד של הנשיא טראמפ – מקובל תוקפן קלאסי – בבחירות בארה״ב. 

מה שגורם לשינוי אמיתי זו הסביבה החברתית. בקרב תלמידים, לכיתה ולקבוצה החברתית יש כוח רב לשנות במהירות התנהגות של מקובל תוקפן. לפעמים כי נמאס לילדים להיות חלק מאווירה של שיסוי, ולפעמים בעזרת מרכז מצמיחים. אנו מסייעים לכיתה להפוך את "המהלכים" של האליטות למהלכים שקופים יותר לילדי הכיתה ומכאן גם לפחות אפקטיביים בהשפעתם על הילדים. 

האם נוכל לעשות זאת גם ביחס לפוליטיקאים? האם שיעורי אזרחות וכתבות עקביות בתקשורת יכולות להפוך מהלכים ציניים של פוליטיקאים המשתמשים בשנאה, לפחות אפקטיביים ולמגונים יותר בעיני הציבור? אם לא –  נגזר עלינו לחיות בסביבה רעילה של שנאה איש כנגד אחיו.

מנסיוננו אפשר לשפר את יכולת הכיתה להוקיר את מי שמפגין אכפתיות ודאגה ולזהות ולהתנגד כלפי שימוש של מקובלים בשיטות של שיסוי והשפלות. נראה שהגיע הזמן לנסות להקנות יכולות דומות גם לאזרחים בישראל.

יוני צ'ונה הוא מנכ"ל וממייסדי עמותת מצמיחים הפועלת מאז 2004 ליישום חדשנות לשם הפחתת תוקפנות והעלאת שייכות בבתי ספר בישראל תוך קידום מנהיגות רב-מגזרית מצמיחה.