"חיינו רוב הזמן בחלונות סגורים": צמוד למפעלים באשדוד יש סיפור שכמעט לא מדברים עליו

אשדוד כולה מחולקת לרובעים, לכל רובע זהות קצת שונה ומרקם חיים קצת אחר. רובע ב' הוא בין הקרובים ביותר לאזור התעשייה הצפוני. העיר אמנם נבנתה כך שהרוח תנשב ממנה והלאה והיא לא תיפגע מהזיהום הרב, אבל הרוח משנה תכופות את כיוונה, כתבה רחל שפירא, וכל שינוי כזה מגיע אל השכונות הצפוניות. 

לא רחוק משם, תצפית מרהיבה – גבעת יונה, שלמרגלותיה נפרשים הים, הנמל, אזור התעשייה הרחב, אתרי הבנייה האדירים וקו האופק העכור. יש באשדוד שילוב בלתי נתפס של רומנטיקה ופלדה, אוויר טוב מן הים וגלי זיהום מבאישים, עירוניות מוצלחת וצפופה, ועזובה מתישה וקשה. ולא ניתן להפריד בין התעשייה לעיר, בין מה שמאמלל אותה לכל היופי שבה. לא ניתן לנתק משורשיה את פז בתי הזיקוק, פי גלילות, תחנות הכוח "אשכול", אגן אדמה, יהודה פלדות, הנמל הימי ועוד ועוד ועוד ועוד מפעלים שצרובים באופיה, מספקים פרנסה לתושביה, מממנים את יושביה, מזהמים אותה ואת סביבתה ומנהלים איתה מערכת יחסים סבוכה.

זוהי שעת אחר הצהריים מנומנמת ברובע. יבגני שפיגל, בן 38, נעמד ליד אחד הבניינים ומתבונן ארוכות בחלון שרוף. "זה היה הבית שלי", הוא מצביע מעבר לנקודה המפויחת. ארשת פניו נמהלת בתחושת סקרנות והפתעה מהקירות השחורים, והקלה על שאינו גר שם יותר. כשהיה בן 24 אמא שלו עודדה אותו לרכוש דירה. שם, לפני יותר מעשור, ברובע ב', ברחוב רמב"ם שניצב ליוספטל, הוא קנה נכס בן שני חדרים ב-410 אלף שקלים.

שפיגל נולד בנורילסק, עיר בצפון רוסיה קצת מעל סיביר. הוא הגיע לארץ בעלייה הגדולה של שנות ה-90 והתיישב באשדוד עם אחיו הבכור, הוריו, סבו וסבתו. לימים עברה משפחתו ליבנה, אולם הוא חזר לעירו האהובה ולדירה שרכש. "האזור פה מאוד קשוח ופחות מתאים למשפחות צעירות. אבל זה מתאים בשביל לחסוך ולהתקדם", הוא מספק הסבר למעבר. הסיבה לחלון השרוף נותרה בגדר תעלומה.

אלא שהשכונה לא האירה לו פנים. לפני כארבע שנים הוא חלה בסרטן לימפומה. בחור צעיר, בשיא חייו. "זה יכול לנבוע מהרבה מאוד סיבות", כך אמרו לו אז בזהירות. זיהום אוויר כלל לא היתה אחת האופציות. "חשבתי שזה קשור ללחץ מהעבודה", אמר. יום אחד פנה אליו פעיל חברתי מהעיר שסיפר לו על החומרים שנפלטים מאזור התעשייה הענק, על תחנות הניטור וחריגות בפליטות מזהמים. בשפיגל החל אז מכרסם הספק באשר לנסיבות מחלתו והוא החל ללמוד את הנושא.

"רוב הזמן היינו עם חלונות סגורים"

הוא קרא יותר ויותר על הקשר שבין זיהום אוויר לסרטן ומחלות שונות, והחל להכיר את הסביבה המזהמת והמזוהמת שבה הוא חי. תשובות מוחלטות אמנם אין לו, וכנראה גם לעולם לא יהיו באשר לסיבות בגינן חלה, אבל מודעות רחבה החלה להתפתח. "עד אז לא הייתי מודע לזיהום בעיר", הוא אומר. "המודעות כאן היא אפסית, בעבר היו כל מיני הפגנות בנושאי סביבה, וכל מיני עיתונים מקומיים שניסו להעלות את המודעות אבל זה דעך. החיים די תובעניים, במיוחד עם ילדים".

הוא החל לשים לב לריחות שונים בעיר ולמקומות מזוהמים במיוחד. "בכל פעם כשיוצאים מהיציאה הצפונית של העיר, מריחים את הריח, את האמוניה ומה שהולך במפעלים. מריחים שם ריחות נוראיים", סיפר. אולם לא לכל המזהמים יש ריח וצבע. כך למשל בנזן הוא שקוף, ללא צבע, ללא טעם וללא ריח. הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן קבעה שמדובר במסרטן ודאי בכל רמה, גם מתחת לתקן שנקבע לו, כזה שדי בחשיפה נמוכה שלו כדי להעלות את הסיכוי לנזק. ובנזן ונמצא בשפע במתקני הדלק והנפט. לפרקים ניתן לראות ריכוזים שלו בתחנת הניטור שבאזור התעשייה ליד פז בתי הזיקוק.

"אני לא יודע להגיד אם הרגשנו את הזיהום פה בדירה, כי לא מריחים בנזן למשל", הוא מוסיף. "אבל היו כל מיני ריחות כאלה ואחרים, ולכן רוב הזמן היינו עם חלונות סגורים". אבל לא רק בגלל הזיהום התעשייתי הם נאלצו להגיף את החלונות: "בגלל כל מיני ריחות, כמו למשל כשמישהו החליט לשרוף את הזבל אחרי שהוא זרק אותו מחוץ לחלון. ראיתי את זה בעיניים שלי. תליתי כביסה, וראיתי יד יוצאת מהחלון וזורקת שקית זבל". שריפות זבל פיראטיות הן המקור העיקרי לזיהום האוויר מחומרים מוכרים וחשודים כמסרטנים בישראל מזה שנים, על פי דוחות המשרד להגנת הסביבה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

את השכונות האלה בעיר, שקרובות למוקדי הזיהום, מי שיכול עוזב. זה לא רק בגלל הזיהום, והרבה פעמים הזיהום זו סיבה משנית, אבל היא תמיד באוויר. השכונות מנקזות לתוכן פעמים רבות עוולות נוספות, אוסף של כשלים במבנה החברתי, הסביבתי והכלכלי שאיש לא רוצה להתמודד איתם והם מתנקזים לשוליים המזוהמים של העיר. 

החיים בשכונה הקשה והמחלה הכריעו את שפיגל לבסוף ולא מזמן החליט לעזוב עם משפחתו. "בסוף עברתי כי זו שכונה לא טובה" הוא אומר. "אני לא יודע להגיד אם מדובר היה בזיהום בלבד, עדיין היינו עוברים". אלא שזה אף פעם לא רק זיהום: "עברנו לרובע סיטי, הוא טוב יותר, ורחוק יותר מאזור התעשייה וככל שיש יותר מבנים ויותר רוח, גם הזיהום פחות מגיע לשם".

צבר מפעלים וכמות פליטות גדולה מבמפרץ חיפה כולו

באזור התעשייה שבצפונה של העיר יש 12 מפעלים שמדווחים באופן קבוע על פליטות מזהמים למשרד להגנת הסביבה. לפי דוחות המשרד, המזהמים שנפלטים הם בין היתר תחמוצות חנקן, תרכובות אורגניות נדיפות וחומרים המוכרים כמסרטנים. כל חריגה, כל רוח שנושבת לכיוון בתי התושבים, שולחת לתוך ריאותיהם וגופם פוטנציאל עצום לתחלואה. 

בין מפעלי התעשייה הבולטים בעיר, מזדקר המתקן של פז בתי הזיקוק. הוא נמצא במקום הרביעי והלא מכובד במדד ההשפעה הסביבתית של המשרד להגנת הסביבה, לדירוג המפעלים המזהמים. מדובר בחברה השייכת לקבוצת פז שנסחרת בבורסה, אותה החברה שמחזיקה בתחנות הדלק הרבות והמוכרות. לקבוצת פז אין אמנם גרעין שליטה, אבל יש יו"ר דירקטוריון מוכר, הראל לוקר שמו, שאף כיהן כמנכ"ל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו החל ב-2011 ולמשך כארבע שנים. 

בהיעדר בעל הון, לחברות הביטוח והפנסיה שמושקעות בפז, כמו מנורה, מגדל וכלל ביטוח והראל, כלומר לגורמים המוסדיים, יש נתח שליטה של מעל 45%. השאר מחולק בין הציבור ובעלי עניין. אך זה לא הכל, לפז יש אחיזה גם בתחום הקמעונאות, יש לה זרוע שמחזיקה בחנויות הנוחות של Yellow, ברשת השיווק פרש מרקט וכן בסופר יהודה, רשת הסופרים התל אביביית המוכרת. 

פרט לפז, תושבי אשדוד זכו במתקנים נוספים שמעכירים את האוויר. בהם נמצאים בין היתר מתקן לאחסון דלקים "פי גלילות", מיכל הקונדנסט של נובל אנרג'י (כיום שברון) באסדת תמר מול העיר, ותחנת הכוח של חברת החשמל "אשכול". זו האחרונה מועמדת למכירה בימים אלה, והמשרד להגנת הסביבה דירג אותה בקיץ האחרון במקום הרביעי בארץ מבין 572 המפעלים שלהם העלות החיצונית הגדולה ביותר של פליטת מזהמים לאוויר. 

תמהיל דומה של מזהמים, בהם בתי זיקוק ומכלי אחסון נפט, אפשר למצוא גם במפרץ חיפה. אלא ששם מאבק ארוך שנים של התושבים, מעורבות ארגוני סביבה ומודעות ציבורית הובילו לתזוזה קלה, וכבר יש הסכמה די רחבה באשר לנזק המצטבר שהמפעלים שם גורמים.

רק בשבוע שעבר המשרד להגנת הסביבה פרסם מחקר שמצא כי הסיכוי לחלות בסרטן עלה בין 7% ל-16% בין השנים 1967 ו-2012 בקרב מי שנחשף לזיהום אוויר תעשייתי במפרץ חיפה. מדובר בסרטן השד בנשים, סרטן מערכת העצבים המרכזית, סרטן ראש וצוואר, לוקמיה, מלנומה וסרטן בלוטת התריס. המחקר גם התייחס ללימפומה, אותה המחלה ששפיגל חלה בה, אולם לא הוכח קשר עקבי בין החשיפה לזיהום והמחלה עצמה במפרץ, בניגוד לסוגי סרטן אחרים.

ומה לגבי אשדוד? העיר נמצאת מעל הממוצע הארצי במחלות סרטן מכל הסוגים בקרב גברים, כך פרסם משרד הבריאות בדוח "אי שוויון בבריאות וההתמודדות עמו" משנת 2018. מדובר על 379 חולים לכל 100 אלף תושבים. לשם השוואה הממוצע הארצי הוא 330 חולים. גם סרטן בקרב נשים באשדוד נמצא במקום גבוה – 327 חולות לכל 100 אלף. הממוצע הארצי הוא 315. הנתון חוזר על עצמו גם בפרסומים של משרד הבריאות בין השנים 2011-2015. נפת אשקלון, לשם אשדוד שייכת, מדורגת במקום השני בשיעורי הסרטן בקרב גברים בשנים 2011-2015, כשלפניה רק חיפה. 

ומה היקף הזיהום? לפי דוחות המשרד להגנת הסביבה, כמעט כל החומרים המזהמים שנפלטים באזור התעשייה הצפוני באשדוד מסתכמים לכמות גדולה יותר מאשר הפליטות במפרץ חיפה, מבין המפעלים שמדווחים למשרד להגנת הסביבה. כך למשל, באזור התעשייה כולו נמדדו בשנת 2020 כמות של 2,472 טון תחמוצות חנקן לעומת מפרץ חיפה, שם נמדדו 1,833 טון פליטות בשנה. הנזק מחשיפה ממושכת למזהם עלול להיות בין היתר עלייה ברגישות לנגיפים, החמרה באסטמה ופגיעה בעוברים. 

גם מדידת תחמוצות גופרית היו גדולות יותר באזור התעשייה הצפוני אשדוד, שם נפלטו 388 טון בשנה, לעומת חיפה, שם נמדדו 181 טון. לפי משרד הבריאות, חשיפה ממושכת לתחמוצות מסוג זה עלולה לגרום בין היתר לפגיעה בתפקודי ריאות בקרב ילדים. גם בקטגוריה של חומרים חשודים או מוכרים כמסרטנים נמצא פער. באשדוד בשנה זו מדדו 3.1 טון חומרים לעומת חיפה, שם נמדדו 2.8 טון. במדידות חלקיקי PM10 נמצא גם כן פער: באשדוד נמדדו 102 טון לעומת חיפה, שם נמדדו 63 טונות של חלקיקים בשנת 2020. ומה הנזק שעלול להיגרם בשל חשיפה ממושכת ורציפה לחלקיקים? בין היתר עלייה בתמותה ממחלות לב, פגיעה במשקל העובר וכן עלייה בשיעור מומי הלב. משרד הבריאות מציין כי ככל שהחלקיקים קטנים יותר, כך עולה מידת הנזק שהם גורמים, היקף המחלות והפגיעה בבריאות. 

גרגירים שחורים וריחות עזים

מאחורי דירתו הישנה של שפיגל, משתרע דשא ומתקני שעשועים לילדים. פיסת נורמליות בין החוליים של השכונה. מתוך הרחבה יוצאות הסמטאות של יוספטל, ובהן משוטטת אילנה פסח, אלמנה בשלהי שנות ה-60 לחייה. בעבר היא חיה ברחוב המעפילים, עד שקנתה דירה ביוספטל לאחר שבעלה נפטר מסרטן לפני כ-13 שנה. שנים ארוכות השכירה אותה, עד שהחליטה לעבור לגור בה בעצמה לא מזמן. 

את ההיסטוריה של הזיהום בעיר היא מכירה היטב. "במעפילים כשהייתי שוטפת את הרצפה, הייתי רואה את הגרגירים השחורים", היא נזכרת. "לא הבנתי מה זה. אחר כך שמעתי שלא רחוק משם, מהצד השני של אזור התעשייה, המון אנשים חלו בסרטן ריאות ולא עישנו והרופאים אמרו שהריאות מפויחות מהגרגירים האלה".

היא מסבירה שבאזור התעשייה עומדת תחנת הכוח "אשכול". היחידות שלה פועלות על גז, אך חלקן מזהמות לא פחות מפחם. זאת ועוד, עד 2004 פעלה התחנה על מזוט, דלק שהוא תוצר זיקוק ראשוני של נפט גולמי. השריפה שלו עלולה לייצר את הפיח השחור. 

"ככה נתקלתי בפעם הראשונה בזיהום. הרוח מביאה את כל הגרגרים פנימה לתוך העיר", היא מתארת. "גם בבניין שגרתי בו הרבה תושבים חלו בסרטן. היתה גם תקופה שהיו פה ריחות, היום זה פחת". פסח נולדה בכלל במצרים, עלתה לארץ עם הוריה וגדלה ברחובות. לאשדוד עברה לאחר נישואיה.

השכונה שבה היא מתגוררת שייכת לאשכול 3 במדד החברתי כלכלי. היא בין השכונות הקרובות ביותר לאזור התעשייה, לתחבורה הכבדה שנכנסת ויוצאת אליו ולנמל. ממוצע שנות הלימוד בשכונה של בני 24-54 הוא מעט יותר מ-10, ורק כ-14% מתושביה מחזיקים בתואר אקדמי כלשהו. 80% מתושבי השכונה עובדים, אולם כמעט מחציתם משתכרים פחות משכר המינימום. לשם השוואה, אשדוד כולה שייכת לאשכול 4, אולם יש אזורים בעיר השייכים לאשכולות גבוהים יותר משמעותית ונהנים מרווחה.

פסח מתיישבת על חומת לבנים נמוכה לצד חברתה הקרובה והשכנה שלה ארלט סויסה. הן התיידדו עוד כשזו רכשה את הדירה לפני יותר מעשור והפכו מיד לקרובות. "נולדתי במרוקו והגעתי לישראל בגיל 20", מספרת סויסה בת ה-78. כשהגיעה לישראל אמרו לה "רק אשדוד". היא התאהבה בעיר, גידלה בה את ילדיה ולפני שנים אחדות גם היא איבדה את בעלה למחלת הסרטן.

הנשים משתתקות לפתע. האובדן הרב מכאיב להן. סויסה מוסיפה בשקט שלא רק בעלה חלה. "לפני עשר שנים גם אני חליתי בסרטן", היא אומרת. "סרטן השד, אבל אני אחרי זה". אלא שהבריאות לא שבה אליה. סויסה חולת כליות ונזקקת לטיפולי דיאליזה דחופים. פסח תומכת בה ככל יכולתה, אבל גם כוחותיה מוגבלים. 

אחת ליד השנייה הן יושבות בלב הסמטה הצרה. לידן עוברת שכנה נוספת יחד עם הנכדים שלה ומתיישבת לידן. יחד הן משוחחות. כולם שם מכירים את כולם. לא רחוק משם דלת סגורה ולפניה עומד בחור צעיר ומחכה להיכנס ולא פותחים לו. רק כשהשיחה דועכת, המצלמה נעלמת והשקט האנונימי חוזר לסמטה, הוא ייכנס פנימה. "זו כנראה תחנת סמים", זורק מישהו. "לכן לא הסכימו לפתוח לו כל עוד יש פה עיתונאים".

שבועות ספורים לאחר הריאיון עם סויסה, היא נאלצה לעזוב את ביתה שביוספטל בשל המחלה ממנה היא סובלת. היא עברה לגור סמוך לילדיה בשביל לקבל את התמיכה שלה היא זקוקה. למרות המרחק, החברות בין השתיים נותרה קרובה. האבל שהן ידעו, חבלי הקליטה, והסמטאות הצרות לעד יחברו אותן.