"העיניים שורפות ואין אוויר": תושבי אשקלון חיים לצד מפעלי ענק שאיש לא מעוניין לפנות

לצד ריחות הזיהום, עולה גם ניחוח עצוב של ייאוש מבתי התושבים באזור. הם פועלים בקבוצות ווטסאפ, מנסים לארגן הפגנות ומגישים תלונות למשרד להגנת הסביבה בכל פעם כשמורגש ריח חריף. אבל התחושה היא שהם פועלים מול כוחות חזקים מהם ושלאיש לא אכפת. 

בקיץ האחרון המשרד להגנת הסביבה הוציא את דוח הפליטות השנתי המדרג את 572 המפעלים עם העלות החיצונית הגדולה ביותר של פליטת מזהמים לאוויר, ובעשירייה הראשונה במדד נכנסו שתי תחנות הכוח. מדי פעם אזור התעשייה שולח לבני המשפחה דרישת שלום מזוהמת, ובה ריחות חריפים ואובך. ולמרות זאת, במשרד לא מכירים או מקדמים כל תוכנית שעשויה יום אחד להביא לפינוי מקורות הזיהום.

בערך קילומטר מפריד בין שורת הבתים הפרטיים ברחוב העוגן למכלי קצא"א. לפני שנה בדיוק, בעיצומו של מבצע שומר החומות, הבית ספג פגיעה ישירה. באותה העת חדד הסתתרה במרתף ביתה יחד עם שלושת ילדיה הקטנים, בעלה והוריו, שעימם הם מתגוררים. הם הרגישו היטב את ההדף אך לא שיערו בנפשם את שהתרחש באותה העת. רק כשיצאו, גילו את ממדי ההרס. רקטה פגעה בקיר המשותף עם בית השכנים והסבה נזק רב. 

"כיביתי את האורות ופחדתי. העיניים שורפות, זה הזוי. מריחים ריח חריף שאוכל אותך, את לא יכולה לנשום ואין לך אוויר. את נחנקת. ואז אחד העובדים של גיסי אמר לי 'מה את מתרגשת, זה מקצא"א'"

למרות הבהלה, היא הבינה היטב שנמנע תרחיש קשה הרבה יותר רק במרחק קילומטר משם. כמה ימים מאוחר יותר, תרחיש הבלהות הזה היה קרוב למימוש כשרקטה פגעה במכלי תש"א. היא מספרת שהפחד כמעט שיתק אותה, הריחות היו חזקים ואלמלא העבודה הצמודה של הכבאים, "היה יכול להיות פה אסון".

חדד עלתה לארץ מאוקראינה בתחילת שנות האלפיים עם שני הוריה. היא היתה בת 16 כשביקרה לראשונה במשרדים של הסוכנות היהודית. היא זיהתה על מפת ישראל נקודה ליד הים שמצאה חן בעיניה, אשקלון, בה ביקשה לגור כל חייה. במפה ההיא לא היה זכר למימדי הזיהום ולא למפגעי ריח או היקפי תחלואה. הם הגיעו לדירה של הסוכנות בשכונת עתיקות, שכונה הסמוכה למקום מגוריה הנוכחי. יעברו עוד שנים ארוכות עד שתבחין במקור הריחות החריפים. 

"בפעם ראשונה זה היה מפחיד", היא נזכרת ביום שבו שמה לב לראשונה שמשהו לא בסדר. היא כבר התגוררה בבית הוריו של בעלה והבחינה במפגע ריחות. "כיביתי את האורות ופחדתי. העיניים שורפות, זה הזוי. מריחים ריח חריף שאוכל אותך, את לא יכולה לנשום ואין לך אוויר. את נחנקת", היא סיפרה בנשימה אחת. "ואז אחד העובדים של גיסי אמר לי 'מה את מתרגשת, זה מקצא"א'. שאלתי מה זה והוא אמר לי 'את לא רואה מה יש לך פה מול העיניים?'". 

לפני כשלוש שנים אמא שלה נפטרה. במשך שנה וחצי היא נאבקה בגידול ממאיר בלבלב עד שזה האחרון הכריע אותה. חדד מאמינה שזה לא מקרי. "אני שומעת על הרבה חולים בסביבה", היא מפטירה. 

הזיהום גורם לעלייה בסרטן? במשרד הבריאות לא בודקים

לפי נתוני משרד הבריאות, נפת אשקלון מדורגת מעל הממוצע הארצי בכמעט כל סוגי הסרטן לגברים ובחלק מהמקרים גם בקרב נשים. כך למשל, האזור במקום השני בארץ בסרטן חודרני לגברים ולנשים בין השנים 2011-2015. גם בסרטן המעי הגס והחלחולת, רמת התחלואה היתה מעל הממוצע הארצי. בשנים האחרונות מופצים בכלי התקשורת פרסומים שונים על אודות מצב התחלואה המדאיג באשקלון. ניסינו לקבל ממשרד הבריאות תמונה מעודכנת של היקף התחלואה בעיר עצמה ביחס לערים אחרות, אולם הם שלחו רק את מספר החולים המקומי ביחס לצפי, מעודכן לשנים 2014-2019. 

מהנתונים עולה כי שיעור התחלואה בסרטן חודרני בשנים האלה בעיר היה מעל הצפוי בהשוואה לכלל האוכלוסיה בישראל בקרב גברים, וכך גם שיעורי התחלואה בסרטן המעי הגס וחלחולת, סרטן הריאה וסרטן הערמונית. האם הסיבה היא זיהום אוויר? ייתכן, אך גם יכולות להיות לכך סיבות שונות ומשמעותיות כמו גנטיקה, עישון, בדיקות מקדימות ואורח חיים. 

"בלי נתונים על גורמי סיכון או הרגלי בריאות אישיים באוכלוסייה, שלא קיימים במאגר הרישום, אי אפשר להוסיף לחקור את ההשפעה האפשרית של אזור מגורים על הסיכון לסרטן", הסבירו במשרד הבריאות. הסיבה לשיטתם, היא ש"יש צורך להתחשב בגורמים אישיים אלה ולתקנן עבורם". ומה התמונה שם בשנים האחרונות? איפה אשקלון ממוקמת ביחס לערים אחרות במספרים? "אנחנו לא מפרסמים נתוני סרטן לפי ערים", אמרו במשרד הבריאות. "העבודה שנעשתה בשנת 2015 על ידי משרד הבריאות הייתה ברמת הנפה, לא העיר. זאת איננה עבודה שנעשית בשגרה". כמו כן, כשניסינו לברר אם יש חריגה בהיקף הילדים האסמתיים בעיר, ענו לנו כי אין ברשותם נתונים כאלה ברמת הערים. 

"כמעט בכל בית יש מישהו חולה"

החצר של משפחת חדד יוצאת לתוך שמורת טבע גדולה שמפרידה בינם לבין קצא"א. בין העצים, החתולים המשוטטים והעשבים, מונחות ערימות זבל ענקיות. השכנים והעירייה מנהלים קרב מייאש על ניקיון השטח אבל זה מחזיק רק לכמה ימים ואז צומחת ערימה חדשה. כמו מפגעי הריחות, שנפלטים כשאף אחד לא רואה, כך גם באישון לילה יש מי שמוצא בשמורה שעל שפת הים את אתר הפסולת הפרטית שלו.

לחצר הבית נכנס חיים ביתן. הוא בן 38 וגדל בשכונה, בבית שממול משפחת חדד. נטליה מבקשת ממנו שידבר. הבטן שלו מלאה והלב שלו שבור. "מאז שההורים שלי עברו לפה אמא שלי התחילה לסבול מאסתמה", הוא מספר בדאגה. "היא לא מעשנת ולא כלום. זה ככה בכל השכונה, כמעט בכל בית פה יש מישהו חולה, כל אחד בצורה אחרת. אם תעברי פה ברחוב, זה כל בית שני או שלישי". לאחר שהתחתן ותכנן להקים משפחה, עזב לדירה רחוקה מאזור התעשייה. הסיכון היה גדול מדי מבחינתו.

מאז 2017 התקבלו במשרד להגנת הסביבה יותר מ-900 תלונות של מפגעי ריח באזור. רבות מהתלונות מתארות ריח דלק חריף או ריח של גז ולפעמים תושבים מתארים תחושות שונות, כמו צריבות בעיניים ובחילות. "מרגישים את הריחות בשעות הבוקר כשיש משבי רוח לשכונה", מתאר ביתן. "את לא יכולה לנשום, יש ריחות חזקים. מה עושים? את לא יכולה לאוורר ולפתוח חלונות, רק להסתגר בבית". הוא אמנם הצליח לעזוב, אבל ההורים שלו נטועים עמוק בנוף המזוהם: "איך את יכולה לעזוב בית שבנית במו ידייך? לא נראה לי שאפשר. הם רצו כמה פעמים אבל אבא שלי לא מוכן למכור את הבית שלו. הוא עבד קשה כדי לבנות אותו ולגור בו".

הדירה החדשה שלו היא במרכז אשקלון, עם נוף לים. היא אמנם רחוקה מהריח, אבל את מפגע הזיהום בעיר אפשר לראות היטב. "בשעות הבוקר אתה רואה פס של זיהום מהחלון. במיוחד ביום בהיר, אחרי שהגשמים ניקו את האוויר בלילה, רואים פס חום שמתחיל מפה, קצת יותר צפונה, ונמרח לכיוון אשדוד". וזה לא הזיהום היחיד. הוא מספר שכשמעבירים את היד על זכוכית ברחוב, היד מתמלאת אבקה שחורה.

קשה לשים את האצבע על הגורם המזהם. ייתכן שמדובר בתחנת הכוח דוראד, שממוקמת גבוה במדדי המזהמים של המשרד להגנת הסביבה. החברה בבעלות פרטית משותפת, 37.5% מהחברה בבעלות חברת קו צינור אילת אשקלון הפרטית, המכונה גם קצא"א א'. רבע ממנה בבעלות חברת "זורלו אנרגיה", 18.75% בבעלות "דורי אנרגיה" והשאר, 18.75%, בבעלות "אדלקום", כך לפי נתוני האתר. 

ייתכן בכלל שמקור הזיהום הוא תחנת הכוח רוטנברג הפחמית בבעלות חברת החשמל. נסיעה קצרה ליד האחרונה חושפת את ערימות הפחם שהם מחזיקים בשביל לספק חשמל לסביבה. הערימות אינן מקורות או מכוסות וכל משב רוח קל מעיף את אבק הפחם אל תוך העיר. ואם לא די בזה, התחנה אינה פועלת על גז עדיין, מייצרת זיהום רב בפעילותה ומדורגת במקום השני בארץ מבין המפעלים המזהמים.

ואולי מקור הריחות הוא בחברה הממשלתית תש"א שמחזיקה בחוות מכלי הנפט, אותם המכלים כמו אלה שצמודים לרחוב דגניה בקריית חיים, שגרמו ועדיין גורמים לסבל עז לתושבים לאורך עשורים ארוכים. 

אפשרות נוספת למקור הזיהום היא קצא"א, קו צינור אירופה אסיה. מדובר בחברה בבעלות ממשלתית מלאה שמחזיקה בקווים ובמתקנים באילת ובאשקלון. רק לפני שלושה חודשים המשרד להגנת הסביבה דיווח כי התרחשה דליפה מאחד המכלים שגרמה למפגעי ריחות עזים בעיר. שנתיים קודם לכן התרחשה תקלה בחיבור צינור הנפט למכלים ונפט דלף לים. בנובמבר של אותה השנה התרחשה דליפה נוספת, הפעם ביבשה. המשרד להגנת הסביבה מצא נוכחות של בנזן, אחד ממרכיבי הנפט שהסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן קבעה שמדובר במסרטן ודאי, כזה שדי בחשיפה נמוכה שלו כדי להעלות את הסיכוי לנזק. התושבים קיבלו אז הנחיה לסגור חלונות ולהמנע מפעילות גופנית. 

למרות כל אלה, המשרד להגנת הסביבה לא הטיל כל קנס על אחד מהאתרים המזהמים. "בשנים האחרונות נקט מחוז דרום של המשרד בהליכי אכיפה מנהליים, שחלקם כללו שימועים, נגד חלק ממפעלים ומתקנים אלו", אמרו. אך אף עיצום כלכלי לא הוטל עדיין בעקבות ההליכים האלו.

"לא יודעים למי לפנות"

רחוב העוגן גובל בשכונת העתיקות. זו שכונה ותיקה בעיר, רובה בנייני רכבת ישנים שמתנשאים מעל הבתים הפרטיים ופותחים חזית חדשה לים ולזיהום. אלי כהן הוא רב חרדי בן 63 שמתגורר בשכונה, וברוחב לב הוא פותח את דלת הבית שלו. מחלון המטבח רואים היטב את אזור התעשייה. הוא מתגורר שם עם אשתו ושלושה מתוך שבעת ילדיו, בהם בתו שבהיריון מתקדם ובעלה. הוא נולד בכלל במרוקו והגיע היישר לאשקלון בתחילת שנות ה-2000 כדי להיות קרוב לאחיו, שהגיעו הנה כמה שנים קודם. "אנחנו גרים פה 13 שנים והתרגלנו", הוא מחייך. "בהתחלה הייתי שם לב לריח. ריח שהוא חונק, מקשה על הנשימה". כהן מתקיים מקצבת נכות ואשתו מטפלת בקשישים. האופציה לעזוב אינה קיימת: "אין לי לאיפה ללכת. קניתי פה את הדירה, אני לא חי בשכירות".

לא רק לריחות הוא התרגל, אלא למצב השכונה כולה. "זו שכונה שהיו בה הרבה עבריינים", הוא נזכר בשנים הראשונות שלו בבית. כרגע בעיקר מפריעה לו העזובה: "יש פה הרבה ג'וקים וחולדות, הן לפעמים עולות אלינו הביתה וצריך כל הזמן לטפל בזה, הבת שלי בהיריון וזה יכול לגרום לה…" הוא עוצר את שטף הדיבור, ואומר בשקט: "שלא נפתח פה לשטן".

חשוב להבין, זו אינה תמונה מקרית. פעמים רבות יש קשר בין זיהום כבד ומדד חברתי-כלכלי. אשקלון כולה מדורגת באשכול החמישי בסך הכל מתוך עשרה אשכולות. לשם השוואה, כפר סבא מדורגת באשכול השמיני וגבעתיים באשכול התשיעי והגבוה. מסה כזו של מפעלים מזהמים כמו באשקלון לרוב אינה ממוקמת במרכז אוכלוסיה חזקה. 

ממוצע שנות הלימוד ברחוב העוגן באשקלון, למשל, לא מגיע ל-12 ורק כ-15% זכאים לתואר אקדמי. רוב תושבי השכונה מועסקים אולם כמחציתם מרוויחים פחות משכר המינימום. ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש היא כ-4,000 שקלים, ול-12% מהם יש יותר מארבעה ילדים. 

למדד יש גם קשר לבריאות. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ככל שהמדד החברתי-כלכלי של היישוב גבוה יותר, כך סך התמותה ביישוב, התמותה ממחלות לב, תמותת תינוקות, הימצאות סוכרת ושיעור שחרורים מאשפוז נמוכים יותר.

כהן ממעט להתלונן אבל מבין היטב את חומרת המצב. "אנחנו לא יודעים למי לפנות לגבי זיהום אוויר", הוא מסביר. "אנחנו כל הזמן אנחנו שומעים שתחנת הכוח כבר לא תפעל על פחם אלא על משהו אנרגטי, לא יודע מה זה. אמרו שלא ישתמשו יותר בפחם, אבל עדיין משתמשים ואנחנו רואים את הזיהום. ובעיקר צריך כל הזמן לנקות. הכל מתמלא פה אבק". את המחסן הקטן שבתחתית הבניין הוא הפך למשרד פרטי, עמוס ספרי קודש וניירות. רק אתמול הגיע מישהו לעזור לו לנקות: "הוא סיים בערב, וכבר יש אבק הבוקר. מהר מאוד הכל מתמלא".

החוט המקשר בין כל השכונות, היא נהגת מונית בדימוס, אשת חינוך, פעילה סביבתית ודמות מוכרת ומוערכת בעיר, אורה לוי. היא גדלה בשכונת העתיקות ועברה גלגולים רבים ב-63 שנות חייה, שלימדו אותה להילחם עבור מה שצודק. "השכונה הזו מאוד צפופה", היא מסכמת. "רוב האנשים ממצב סוציו-אקונומי נמוך. את שואלת אותם היום, 'אתם מריחים?' ואין להם זמן להריח, אין מודעות לסביבה". 

אביה נפטר מסרטן לפני שנים רבות ואמה התמודדה אף היא עם המחלה. לוי מתגוררת בבית ילדותה, בחדר שבו גרו הוריה, ובצר לה, חלתה אף היא. שילוב מפגעי הריח והמחלות סביבה הובילו אותה למסקנה שמשהו לא תקין. היא מנסה בכל כוחה להיאבק במזהמים, יוצאת להפגנות, מעודדת אנשים להתראיין, מגישה תלונות על מפגעי ריח ופעילה בקבוצות שונות. אבל כמו מקומות רבים בפריפריה, גם אשקלון מקבלת תשומת לב תקשורתית בעיקר בעיתות חירום ובשאר הזמן, התושבים מתבוססים בבדידותם ובזיהום הכבד.