17:57
אבנר כולאני, שכונת חפציבה, חדרה
אבנר כולאני, שכונת חפציבה, חדרה

"40 שנה וכלום לא נעשה": השכונה בחדרה שמתכסה בפחם עם כל רוח מהים

17 במרץ 2022
כשאבנר בן ה-83 עבר ניתוח לב, הרופא הזהיר אותו שהוא חייב להפסיק לעשן. אלא שהוא מעולם לא נגע בסיגריה • חברו לשכונת חפציבה בחדרה שמעון מספר על חולי סרטן ואסתמה רבים, אם מפאת הקרבה לכביש 2 או לערימות הפחם של חברת החשמל • יו"ר ועד השכונה חיים חומרי, החתום על בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברת החשמל: "נמאס לנו לחיות ככה" • פרויקט "מפת המזהמים": מבט מקרוב על המקומות המזוהמים ביותר בישראל

כתבה: יעל געתון. צילמו: אלכס פרפורי ויעל געתון. עיצוב גרפי: אוהד סטון

כשאבנר בן ה-83 עבר ניתוח לב, הרופא הזהיר אותו שהוא חייב להפסיק לעשן. אלא שהוא מעולם לא נגע בסיגריה • חברו לשכונת חפציבה בחדרה שמעון מספר על חולי סרטן ואסתמה רבים, אם מפאת הקרבה לכביש 2 או לערימות הפחם של חברת החשמל • יו"ר ועד השכונה חיים חומרי, החתום על בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברת החשמל: "נמאס לנו לחיות ככה" • פרויקט "מפת המזהמים": מבט מקרוב על המקומות המזוהמים ביותר בישראל

כתבה: יעל געתון. צילמו: אלכס פרפורי ויעל געתון. עיצוב גרפי: אוהד סטון

הכביש הארוך מתפתל לשכונת חפציבה בחדרה. אין לו מדרכה או שוליים רחבים ונוחים. רק הפריחה הזמנית שלצידו הופכת את הקילומטר הזה לנינוח. בשעות היום עובר כאן אוטובוס פעם ב-40 דקות, ומכונית כל חמש דקות בערך, עד שלפרקים נדמה שמישהו מעדיף שתושבי השכונה ילמדו להסתדר בעצמם ויחזיקו רכב פרטי במקום לסמוך על שירותי המדינה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שתושבי חפציבה נאלצים להסתדר לבד: רק לפני כעשור השכונה זכתה לתשתית ביוב מאורגנת לאחר ששנים השתמשו בבורות ספיגה מאולתרים בחצרות. וזה קרה שוב, לפני שלוש שנים, כשהתושבים החליטו שנמאס להם לחכות שמישהו יטפל בזיהום מתחנת הכוח הסמוכה, והם הגישו בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת החשמל.

בכל פעם נביא לכם את סיפורו של מקום אחר בישראל, שסובל מזיהום או מפגע סביבתי, דרך עיניהם של התושבים שחיים בו.

למפת המזהמים המלאה >>

את הזיהום בשכונה אפשר לראות ולהרגיש. "אבק שחור" מכנים אותו התושבים, ומקורו בערימות הפחם שמאופסנות בתחנת הכוח "אורות רבין" של חברת החשמל. האבק נדבק לידיים ולבגדים, לכפות הרגליים ולרהיטים ונכנס לריאות. מהמצוק שבקצה השכונה אפשר בקלות לראות את התחנה העצומה ואת הררי הפחם החשוף. למרגלותיו משתרע כביש מספר 2. בכל פעם שעולה רוח מערבית מהים, היא מביאה עימה אל תוך השכונה דרישת שלום מזהמת מהרכבים בכביש והפחם שמאחוריו.

הדרך הפורחת לשכונת חפציבה (צילום: יעל געתון)

כדי להכיר את השכונה הזו, צריך ללכת לאורכה ולרוחבה. ללמוד את הטבע הפראי שסובב אותה, את ערימות האשפה שמוטלות בתוכו באין מפריע. את החריצים על הכביש, שמוכיחים שלא מזמן נפתח לטובת קווי ביוב חדשים. ללמוד את המורכבות של הבתים שנותרו צנועים וישנים, שריד להתיישבות של עולי תימן שהחלה עוד בימי המנדט, אל מול הווילות שצמחו בשנים האחרונות בשכונה. ללמוד את דייריה הוותיקים שהגיעו הנה בילדותם כשהכל עוד היה חולות, בלי תחנת כוח, בלי מים זורמים ובלי מדינה.

"הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן. אמרתי לו שמעולם לא עישנתי, הוא אמר שזה לא מה שהוא רואה בתוך הגוף" (אבנר כולאני)

אבנר כולאני יושב בסלון ביתו. במרכז החדר שולחן ארוך ועליו כיבוד ושתייה ומסביב, על הקירות, תמונות רבות וצפופות שמספרות את 83 שנות חייו. הוא היה איש קבע במשמר הגבול שנים ארוכות ואבטח שורה של אישים: בתמונה אחת הוא מחובק עם סילבסטר סטאלון בזמן שביקר בישראל, באחרת עם השחקנים הישראלים גאולה נוני וגבי עמרני, ועוד ועוד תמונות, ובהן פרצופים מוכרים של פוליטיקאים, גנרלים ושחקנים. ובכניסה לסלון, תעודת לידה ענקית וממוסגרת, עדות לכך שנולד בירושלים עוד בתקופת המנדט. כשהיה ילד, המשפחה הגיעה לחפציבה לאחר שאביו חיפש עבודה. "זו היתה שכונה של תימנים, חלקם הגיעו מעַדַן שבתימן, אחרים מחדרה", הוא מספר. על השלט בכניסה לשכונה כתוב שהיא נוסדה ב-1947. "אבל זה קרה עוד הרבה קודם", הוא מסביר. "כולם בשכונה יודעים".

כולאני (מימין) עם יוסף שילוח (באמצע) בימי השירות הצבאי
(צילום: יעל געתון)

לצידו בשולחן יושב בן הכיתה שלו, שכנו וחברו שמעון שמור. לאורך כל השיחה, שמור מקפיד לחייך, לספר בדיחה, ואף לנזוף במארחו שלא הגיש בורקס. הם מתקנים אחד את השני ומשלימים סיפורים, ושניהם מסבירים שחתמו על חוזה עם אלוהים לפני שנים רבות, עד גיל 90. "ואחרי זה חוזה חדש", הם מחווים בראשם תנועה של "הכל אפשרי".

"מגיל 90 – חוזה חדש עם אלוהים". שמור וכולאני (צילום: יעל געתון)

זיהום? סרטן? ראש העיר לא מכיר את המונחים

לפני הרבה שנים כולאני הזדמן לפגישה של נציגי השכונה עם חברת החשמל. "המנכ"ל של חברת החשמל אמר 'אני אסדר שלא יגיע אליכם פיח, נשתול פה עצים והם יבלמו את הפיח שיגיע לשכונה'", שחזר כולאני בבוז. "אמרתי לו שאני מציע לו דבר אחר. 'תגייס עשרה אברכים ושהם יתפללו שכל הזמן תהיה רוח מזרחית וזה יחסוך לך את העצים". העצים לא נשתלו, והרוחות לא נענו לתפילות, אם היו כאלה. "ולאן הרוח באה? לחפציבה", מוסיף כולאני. "אנחנו התימנים לא יודעים להתלונן וניסיתי, הייתי יו"ר הוועד, ניסיתי להילחם נגד חברת החשמל".

בחברת החשמל הבטיחו פעם עצים "כדי לחסום את הפיח". ערימות הפחם

כולאני חולק בנדיבות מסיפורי חייו. הם שזורים בהיסטוריה של המדינה, על הדרמות והנסים שלה. רק בסיום השיחה, בעידודו של שמור, הוא יגע בפצע האמיתי. "לפני כמה שנים עברתי ניתוח לב פתוח", הוא מספר ונדמה שלא קל לו לשתף. "הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן". אלא שכולאני אינו מעשן ולמעשה אף לא התנסה בכך. "אמרתי לרופא שמעולם לא עישנתי, הוא אמר שזה לא מה שהוא רואה בתוך הגוף", הוא מסביר. אף שנגרם לו נזק הוא אינו מוכן להאשים אף אחד. "אני לא דוקטור, אולי זה בכלל הזיהום מכביש 2", הוא חושב בקול רם.

"כל יום הלכלוך חוזר" (צילום: יעל געתון)

שמור פחות מנומס. הוא מספר שיש עוד חולים רבים בשכונה, והזיהום נוכח תמיד. "היתה תקופה שהיית רואה כל יום פיח", נזכר. "חלונות, דלתות ורצפה. אם היית הולכת יחפה ועולה למיטה – כל כף הרגל שחורה". 

"אני כל יום מנקה פה את השולחן", כולאני מתאר. "וכל יום הלכלוך חוזר, כל פעם כשיש רוח מערבית". בסיום השיחה, כולאני ושמור יוצאים לחצר. היא מטופחת ורחבת ידיים. מצידה האחד שיחי גת טריים, ומצד שני, נוף לארובות, תזכורת שבכל רגע רוח מערבית יכולה לשטוף את הכל.

"אבק שחור" (צילום: יעל געתון)

כמעט מכל מקום בחפציבה אפשר לראות את הארובות שמביטות מלמעלה על התושבים. לאחרונה בעירייה החליטו למתג את העיר מוכת הזיהום מחדש, להפוך את המגרעת הגדולה ביותר שלה, למותג: "עיר עם אנרגיה". אנרגיה מייצגת חיים וכוח, והיא גם מייצגת כ-62 מיליון שקל מסי ארנונה שעיריית חדרה מקבל מדי שנה מתחנת הכוח, כך לפי נתוני חברת החשמל. היא לא מייצגת את ערימות הפחם והעשן השחור, ובטח שלא את הנתונים העגומים של משרד הבריאות, שמעידים כי בין השנים 2011 ל-2015 חדרה כיכבה בין המקומות הראשונים בארץ במקרים של סרטן הריאה אצל גברים.

הארובות נראות מכל מקום בשכונה (צילום: יעל געתון)

ראש עיריית חדרה המושעה, שנאשם בפלילים, צביקה גנדלמן, התראיין לאחרונה למוסף תוכן שיווקי מבית "דה מרקר". בריאיון אין אזכור לזיהום או לסרטן, אלא רק שיח סינטטי על אנרגיה, התחדשות וירוק, כשברקע, המשרד להגנת הסביבה קובע כי תחנת הכוח מככבת במקום הראשון במדד הפליטות. "חדרה כעיר האנרגיה הוא נושא שיכול להיות רגיש ועדין", סיפר אז בריאיון. "בטח עבור אלה שטוענים כי אנחנו חיים בצל תחנת 'אורות רבין' המזהמת". כלומר בחסות האנרגיה, הזיהום הוא טענה בלבד.

הסיפור המלא של אבנר כולאני

"למה שמו פה את התימנים? יש פה משולש של שלושה כפרים, אחד היום זה הלל יפה והשני זה חברת חשמל והשלישי היום גן שמואל. אבא  שלי היה רכז הביטחון. אני נולדתי בירושלים לפני 83 שנה עוד במנדט הבריטי.

"הכל היה פה חול. כל בית אב קיבל חדר עם מטבח ודונם אדמה. השירותים היו בחוץ ואין כבישים. גידלנו פרה ובחצר היה לנו סליק. הגיעו לכאן יום אחד טנק עם כלניות אבל הם לא מצאו כלום. מעל הרובים שתלנו כוסברה.

"כשפרצה המלחמה, אבא שלי הוציא את הרובים, חילק לתושבים וכבשנו את פוגרה, שזה הלל יפה היום. כשהגענו לכפר, הערבים כבר לא היו וכל אחד לקח מה שהוא יכול היה לקחת. הייתי אז בן 7 ורצתי אחריהם. כשהגעתי לשם, לקחתי רק חמור. לבית הספר שלי היה צריך להגיע עם אוטובוס אבל לא היה אוטובוס, אז הגעתי עם אותו החמור. כשחזרתי מבית הספר, הייתי צריך לקצור עשב ולהביא לפרות.

"לא היו לנו מים פה, אז אבא שלי ועוד שלושה חברי ועד חפרו באר. בהמשך הם העבירו את הבאר לעירייה, תמורת זה קיבלו מקום עבודה בזבל. אבא שלי עבד על יום משתיים בלילה ועד עשר בבוקר, ולאחר מכן חזר לנרגילות לגת ולקוניאק. אבא שלי היה גבר אלים, כל דבר במקום ללמד ולהסביר, היה  אלימות. קיבלתי מכות רצח.

"כשהתגייסתי לצבא, חשבו שאני מקיבוץ חפציבה וגייסו אותנו עם הקיבוצניקים והמושבניקים. אחר כך עברתי למשמר הגבול ושירתתי שם 35 שנה עד שהשתחררתי. היום אני חי פה, יש לי ארבעה בנים גדולים, ויש לי הרבה מבקרים. אני כל יום מנקה פה את השולחן, וכל יום הלכלוך חוזר, כל פעם כשיש רוח מערבית.

"לפני הרבה שנים היתה ישיבה של השכונה עם חברת החשמל. המנכל של חברת החשמל אמר אני אסדר שלא יגיע אליכם פיח. אמר נשתול פה עצים והם יבלמו את הפיח שיגיע לשכונה. אמרתי לו שאני מציע לך דבר אחר. תגייס עשרה אברכים, ושהם יתפללו שכל הזמן שתהיה רוח מזרחית וזה יחסוך לך את העצים.

"אבל יש רוח, אנחנו בים. לאן הרוח באה? לחפציבה. אנחנו התימנים לא יודעים להתלונן, ניסיתי, הייתי יו"ר הועד, ניסיתי להילחם נגד חברת החשמל.

"לפני כמה שנים עברתי ניתוח לב פתוח. הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן. אלא שכולאני אינו מעשן ולמעשה, מעולם לא עישן ואפילו לא ניסה. אמרתי לו שמעולם לא עישנתי, הוא אמר זה לא מה שאני רואה בתוך הגוף. למה? אני לא דוקטור, אולי זה בכלל הזיהום מכביש 2".

כל רוח מהים מביאה איתה ערימות של פיח

מול מסע יחסי הציבור הזה, יש מי שלא מוותר. יו"ר ועד השכונה, חיים חומרי, הוא בין הפעילים הבולטים שאף חתום על התביעה הייצוגית. הוא כמעט בן 70, נולד בשכונה וחי בה כל חייו, ולא מתייאש.

"נמאס לנו לחיות ככה". חומרי (צילום: אלכס פרפורי)

חומרי נולד בחפציבה. הוריו הגיעו לשכונה בתחילת שנות הארבעים, וקיבלו שטח אדמה קטן מתורם אמריקאי, כמו שאר התושבים. "כל משפחה ניהלה בשטח שלה משק קטן עם פרות ותרנגולות ובסביבה היו לתושבים פרדסים להתפרנס מהם", הוא מספר. "להורים שלי היתה רפת קטנה שהניבה חלב. הרפת פרנסה את כל המשפחה שלנו, היינו אז עשרה ילדים. זה לא היה עניין חריג כאן, כולם בשכונה היו משפחות מרובות בילדים והיה שמח".

(צילום: אלכס פרפורי)

עם השנים, הפרדסים מסביב נעקרו ובמקומם צמחו בתים. השכונה והעיר גדלו ומשפחות נוספות הצטרפו. ברגע של הפוגה, הוא מספר כיצד אביו עזב את הבית ואמו נותרה לגדל עשרה ילדים לבד. בוקר אחד האם נאלצה לנסוע לירושלים, אחד מאחיו נזקק לטיפול רפואי בבית החולים הדסה. כשחזרה בתום שלושה שבועות, סיפרה לילדיה כיצד מדי ערב לפני שהלכו לישון, היתה קושרת בחיתול בד את פרק ידו של בנה הצעיר אל גופה, מחשש שיקחו אותו ממנה. 

(צילום: אלכס פרפורי)

חומרי שוקע לרגע בהרהורים, אך ניעור מיד וממהר לחזור לסיפור המרכזי. "בשנות השבעים הייתה כוונה להרחיב את העיר גם לכיוון הים, למקום שבו נמצא עכשיו הפארק של חברת חשמל", נזכר. "אלא שהמדינה החליטה להקים שם את תחנת הכוח של חברת החשמל וכשנגמרו העבודות, הגיע הפחם. ערימות ענקיות של פחם לשימוש תחנת הכוח. כשנשבו רוחות מערביות, האפר הגיע בקלות עד לשכונה שלנו ולבתים שלנו".

"האפר מגיע בקלות לשכונה" (צילום: אלכס פרפורי)

ומאז ועד היום, כבר ארבעים שנה, זה ככה. "בכל פעם שנושבת רוח מהים, היא מביאה איתה אפר שחור שמכסה את הכול, את הרצפה, את רהיטי הגן, את הרחוב, את העצים והגגות", הוא אומר. "גם כשחברת חשמל עברה לצרוך בעיקר גז, הם לא פינו את הפחם שמשמש למקרה חירום, והוא ממשיך לנשוב הנה. אלה לא הארובות שסבלנו מהם, זה רק הפחם שמפריע".

הזיהום מורגש בשכונה (צילום: אלכס פרפורי)

הנזק הוא בלתי נתפס. "יש פה בשכונה לא מעט חולי סרטן ואסתמטיים", הוא מונה. "אמנם קשה להוכיח שזה בגלל הפחם, זה גם יכול להיות בגלל הקרבה לכביש 2, אבל עדיין חולים פה והקושי רב. חוץ מזה, רואים את האפר בכל מקום".

ערימות הפחם ליד תחנת הכוח

חומרי אוהב את חייו בשכונה. בחלקת האדמה שבה נולד הקימו ילדיו בית. נכדיו מתרוצצים בנופים שגם הוא גדל בהם, והוא מקווה שלפחות את המאבק הם לא ירשו ממנו. "כל פעם עולות הצעות לפתרון ובכל פעם, כבר ארבעים שנה, כלום לא נעשה", הוא אומר בתסכול. "אז החלטנו לא לשתוק. התארגנו כל התושבים לתביעה ייצוגית. שנים ארוכות שאנחנו סובלים מזיהום ושנים ארוכות שזה לא מטופל ואנחנו מרגישים נרדפים. אז החלטנו לעשות מעשה. פשוט נמאס לנו לחיות ככה".

הסיפור המלא של חיים חומרי

"בשנות הארבעים ההורים שלי עלו מהעיר עדן שבתימן. הם הגיעו הנה עם עוד חמישים משפחות, לשכונת חפציבה שבחדרה וקיבלו כאן דונם אדמה מתורם אמריקאי. עשר שנים מאוחר יותר, אני נולדתי ומאז אני חי כאן, באותה השכונה ובאותו הבית ממש, על אותה האדמה. 

"כל משפחה ניהלה בשטח שלה משק קטן עם פרות ותרנגולות ובסביבה היו לתושבים פרדסים להתפרנס מהם. להורים שלי היתה רפת קטנה שהניבה חלב. הרפת פרנסה את כל המשפחה שלנו, היינו אז עשרה ילדים. זה לא היה עניין חריג כאן, כולם בשכונה היו משפחות מרובות בילדים והיה שמח. 

"עם השנים, הפרדסים מסביב נעקרו ובמקומם בנו בתים. השכונה והעיר גדלו ומשפחות נוספות הצטרפו. בשנות השבעים הייתה כוונה להרחיב את העיר גם לכיוון הים, למקום שבו נמצא עכשיו הפארק של חברת חשמל. אלא שהמדינה החליטה להקים שם את תחנת הכוח של חברת החשמל.  

"כשהתחילו העבודות באתר, הרעש היה נוראי. מדובר בקו אווירי של כ-800 מטר, והיינו שומעים הכל. רכבים כבדים בעבודה, קידוחים, דפיקות ובנייה בכל שעות היום ובכל שעות הלילה. וכשנגמרו העבודות, הגיע הפחם. ערימות ענקיות של פחם לשימוש תחנת הכוח. כשנשבו רוחות מערביות, האפר הגיע בקלות עד לשכונה שלנו ולבתים שלנו. 

"ומאז ועד היום, כבר ארבעים שנה, זה ככה. בכל פעם שנושבת רוח מהים, היא מביאה איתה אפר שחור שמכסה את הכול, את הרצפה, את רהיטי הגן, את הרחוב, את העצים והגגות. גם כשחברת חשמל עברה לצרוך בעיקר גז, הם לא פינו את הפחם שמשמש למקרה חירום, והוא ממשיך לנשוב הנה. אלה לא הארובות שסבלנו מהם, זה רק הפחם שמפריע.

"הנזק שנגרם לנו הוא גדול. יש פה בשכונה לא מעט חולי סרטן ואסתמטיים. אמנם קשה להוכיח שזה בגלל הפחם, זה גם יכול להיות בגלל הקרבה לכביש 2, אבל עדיין חולים פה והקושי רב. חוץ מזה, רואים את האפר בכל מקום. הגג שלנו, שהיה אדום פעם, קיבל גוון אפור. או אם אנחנו מוציאים שולחן החוצה והוא נשאר למשך הלילה, בבוקר יש עליו שכבת פחם. כשהילדים היו קטנים וזחלו בכל מקום, מיד הידיים והרגליים שלהם היו מתכסים פיח.

"אם אני מפחד? אני גר כאן כל חיי. הילדים שלי נולדו פה, עזבו את הבית, ונשארו לגור פה בשכונה על ידי. אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן. כל פעם עולות הצעות לפתרון ובכל פעם, כבר ארבעים שנה, כלום לא נעשה. אז החלטנו לא לשתוק. התארגנו כל התושבים לתביעה ייצוגית. שנים ארוכות שאנחנו סובלים מזיהום ושנים ארוכות שזה לא מטופל ואנחנו מרגישים נרדפים. אז החלטנו לעשות מעשה. פשוט נמאס לנו לחיות ככה". 

ההבטחות התנדפו, האבק נשאר

מה בעצם אפשר לעשות כדי לשפר את מצב השכונה? לפני כארבע שנים, הממשלה החליטה שבחודש יוני הקרוב חברת החשמל תסגור את ארבע היחידות לייצור חשמל שפועלות על פחם. הסגירה אמורה היתה להפחית משמעותית את הערימות השחורות, ולצד זה להוביל להקמת שתי יחידות נוספות לייצור חשמל על בסיס גז (מחז"ם). איגוד ערים לאיכות הסביבה שרון כרמל הציב תנאי לקבלת ההיתר: שחברת החשמל תקים רשת אלקטרונית שאמורה להפחית את עוצמת הרוח וללכוד את חלקיקי הפחם לפני שיגיעו לאזורי המגורים. 

נראות מכל מקום בשכונה. הארובות של תחנת הכוח (צילום: אלכס פרפורי)

אלא שהיו"ר היוצא של חברת החשמל עופר בלוך הודיע כי ביוני היחידות לא ייסגרו, אולי ביוני בשנה הבאה. יחד איתם גם הקמת היחידות החדשות נדחית. ומה לגבי הרשת? באיגוד ערים טוענים כי בשל דחיית העבודות חברת החשמל הודיעה כי הקמת הרשת נדחית אף היא. בחברת החשמל דוחים את הטענות ולדבריהם הרעיון עדיין נבחן.

יש פתרונות – אך הם לא מקודמים. ערימות הפחם

עם השנים חברת החשמל יזמה פתרונות שונים שנהוגים ברחבי העולם כדי להפחית את האבק, כמו ‏הרטבת ערמות ‏הפחם ואמצעים נוספים. אלא שסיבוב קצר בשכונה מלמד שכל אלה אינם מספקים. כשמודדים את השכונה לאורכה ולרוחבה, נוגעים בסלעים על קו המצוק, מעבירים יד חשופה על רהיט מזדמן או נכנסים לשיחה קלה עם השכנים בשעת ניקיון, מגלים שהאבק טבוע עמוק בכל אלה, מדביק בשחור את הבגדים על החבל, את גגות הבתים, את הנשימה והריאות. ובינתיים, כשהרשויות מגלגלות אחריות וחושבות על פתרונות כאלה או אחרים, אבנר כולנאי ושמעון שמור מזכירים שהחוזה שלהם עם העולם ייגמר יום אחד והם מקווים לנשום אוויר נקי עוד בימי חייהם. 

את הזיהום בשכונה אפשר לראות ולהרגיש. "אבק שחור" מכנים אותו התושבים, ומקורו בערימות הפחם שמאופסנות בתחנת הכוח "אורות רבין" של חברת החשמל. האבק נדבק לידיים ולבגדים, לכפות הרגליים ולרהיטים ונכנס לריאות. מהמצוק שבקצה השכונה אפשר בקלות לראות את התחנה העצומה ואת הררי הפחם החשוף. למרגלותיו משתרע כביש מספר 2. בכל פעם שעולה רוח מערבית מהים, היא מביאה עימה אל תוך השכונה דרישת שלום מזהמת מהרכבים בכביש והפחם שמאחוריו.

כדי להכיר את השכונה הזו, צריך ללכת לאורכה ולרוחבה. ללמוד את הטבע הפראי שסובב אותה, את ערימות האשפה שמוטלות בתוכו באין מפריע. את החריצים על הכביש, שמוכיחים שלא מזמן נפתח לטובת קווי ביוב חדשים. ללמוד את המורכבות של הבתים שנותרו צנועים וישנים, שריד להתיישבות של עולי תימן שהחלה עוד בימי המנדט, אל מול הווילות שצמחו בשנים האחרונות בשכונה. ללמוד את דייריה הוותיקים שהגיעו הנה בילדותם כשהכל עוד היה חולות, בלי תחנת כוח, בלי מים זורמים ובלי מדינה.

"הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן. אמרתי לו שמעולם לא עישנתי, הוא אמר שזה לא מה שהוא רואה בתוך הגוף" (אבנר כולאני)

אבנר כולאני יושב בסלון ביתו. במרכז החדר שולחן ארוך ועליו כיבוד ושתייה ומסביב, על הקירות, תמונות רבות וצפופות שמספרות את 83 שנות חייו. הוא היה איש קבע במשמר הגבול שנים ארוכות ואבטח שורה של אישים: בתמונה אחת הוא מחובק עם סילבסטר סטאלון בזמן שביקר בישראל, באחרת עם השחקנים הישראלים גאולה נוני וגבי עמרני, ועוד ועוד תמונות, ובהן פרצופים מוכרים של פוליטיקאים, גנרלים ושחקנים. ובכניסה לסלון, תעודת לידה ענקית וממוסגרת, עדות לכך שנולד בירושלים עוד בתקופת המנדט. כשהיה ילד, המשפחה הגיעה לחפציבה לאחר שאביו חיפש עבודה. "זו היתה שכונה של תימנים, חלקם הגיעו מעַדַן שבתימן, אחרים מחדרה", הוא מספר. על השלט בכניסה לשכונה כתוב שהיא נוסדה ב-1947. "אבל זה קרה עוד הרבה קודם", הוא מסביר. "כולם בשכונה יודעים".

לצידו בשולחן יושב בן הכיתה שלו, שכנו וחברו שמעון שמור. לאורך כל השיחה, שמור מקפיד לחייך, לספר בדיחה, ואף לנזוף במארחו שלא הגיש בורקס. הם מתקנים אחד את השני ומשלימים סיפורים, ושניהם מסבירים שחתמו על חוזה עם אלוהים לפני שנים רבות, עד גיל 90. "ואחרי זה חוזה חדש", הם מחווים בראשם תנועה של "הכל אפשרי".

זיהום? סרטן? ראש העיר לא מכיר את המונחים

לפני הרבה שנים כולאני הזדמן לפגישה של נציגי השכונה עם חברת החשמל. "המנכ"ל של חברת החשמל אמר 'אני אסדר שלא יגיע אליכם פיח, נשתול פה עצים והם יבלמו את הפיח שיגיע לשכונה'", שחזר כולאני בבוז. "אמרתי לו שאני מציע לו דבר אחר. 'תגייס עשרה אברכים ושהם יתפללו שכל הזמן תהיה רוח מזרחית וזה יחסוך לך את העצים". העצים לא נשתלו, והרוחות לא נענו לתפילות, אם היו כאלה. "ולאן הרוח באה? לחפציבה", מוסיף כולאני. "אנחנו התימנים לא יודעים להתלונן וניסיתי, הייתי יו"ר הוועד, ניסיתי להילחם נגד חברת החשמל".

כולאני חולק בנדיבות מסיפורי חייו. הם שזורים בהיסטוריה של המדינה, על הדרמות והנסים שלה. רק בסיום השיחה, בעידודו של שמור, הוא יגע בפצע האמיתי. "לפני כמה שנים עברתי ניתוח לב פתוח", הוא מספר ונדמה שלא קל לו לשתף. "הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן". אלא שכולאני אינו מעשן ולמעשה אף לא התנסה בכך. "אמרתי לרופא שמעולם לא עישנתי, הוא אמר שזה לא מה שהוא רואה בתוך הגוף", הוא מסביר. אף שנגרם לו נזק הוא אינו מוכן להאשים אף אחד. "אני לא דוקטור, אולי זה בכלל הזיהום מכביש 2", הוא חושב בקול רם.

שמור פחות מנומס. הוא מספר שיש עוד חולים רבים בשכונה, והזיהום נוכח תמיד. "היתה תקופה שהיית רואה כל יום פיח", נזכר. "חלונות, דלתות ורצפה. אם היית הולכת יחפה ועולה למיטה – כל כף הרגל שחורה". 

"אני כל יום מנקה פה את השולחן", כולאני מתאר. "וכל יום הלכלוך חוזר, כל פעם כשיש רוח מערבית". בסיום השיחה, כולאני ושמור יוצאים לחצר. היא מטופחת ורחבת ידיים. מצידה האחד שיחי גת טריים, ומצד שני, נוף לארובות, תזכורת שבכל רגע רוח מערבית יכולה לשטוף את הכל.

כמעט מכל מקום בחפציבה אפשר לראות את הארובות שמביטות מלמעלה על התושבים. לאחרונה בעירייה החליטו למתג את העיר מוכת הזיהום מחדש, להפוך את המגרעת הגדולה ביותר שלה, למותג: "עיר עם אנרגיה". אנרגיה מייצגת חיים וכוח, והיא גם מייצגת כ-62 מיליון שקל מסי ארנונה שעיריית חדרה מקבל מדי שנה מתחנת הכוח, כך לפי נתוני חברת החשמל. היא לא מייצגת את ערימות הפחם והעשן השחור, ובטח שלא את הנתונים העגומים של משרד הבריאות, שמעידים כי בין השנים 2011 ל-2015 חדרה כיכבה בין המקומות הראשונים בארץ במקרים של סרטן הריאה אצל גברים.

ראש עיריית חדרה המושעה, שנאשם בפלילים, צביקה גנדלמן, התראיין לאחרונה למוסף תוכן שיווקי מבית "דה מרקר". בריאיון אין אזכור לזיהום או לסרטן, אלא רק שיח סינטטי על אנרגיה, התחדשות וירוק, כשברקע, המשרד להגנת הסביבה קובע כי תחנת הכוח מככבת במקום הראשון במדד הפליטות. "חדרה כעיר האנרגיה הוא נושא שיכול להיות רגיש ועדין", סיפר אז בריאיון. "בטח עבור אלה שטוענים כי אנחנו חיים בצל תחנת 'אורות רבין' המזהמת". כלומר בחסות האנרגיה, הזיהום הוא טענה בלבד.

הסיפור המלא של אבנר כולאני

"למה שמו פה את התימנים? יש פה משולש של שלושה כפרים, אחד היום זה הלל יפה והשני זה חברת חשמל והשלישי היום גן שמואל. אבא  שלי היה רכז הביטחון. אני נולדתי בירושלים לפני 83 שנה עוד במנדט הבריטי.

"הכל היה פה חול. כל בית אב קיבל חדר עם מטבח ודונם אדמה. השירותים היו בחוץ ואין כבישים. גידלנו פרה ובחצר היה לנו סליק. הגיעו לכאן יום אחד טנק עם כלניות אבל הם לא מצאו כלום. מעל הרובים שתלנו כוסברה.

"כשפרצה המלחמה, אבא שלי הוציא את הרובים, חילק לתושבים וכבשנו את פוגרה, שזה הלל יפה היום. כשהגענו לכפר, הערבים כבר לא היו וכל אחד לקח מה שהוא יכול היה לקחת. הייתי אז בן 7 ורצתי אחריהם. כשהגעתי לשם, לקחתי רק חמור. לבית הספר שלי היה צריך להגיע עם אוטובוס אבל לא היה אוטובוס, אז הגעתי עם אותו החמור. כשחזרתי מבית הספר, הייתי צריך לקצור עשב ולהביא לפרות.

"לא היו לנו מים פה, אז אבא שלי ועוד שלושה חברי ועד חפרו באר. בהמשך הם העבירו את הבאר לעירייה, תמורת זה קיבלו מקום עבודה בזבל. אבא שלי עבד על יום משתיים בלילה ועד עשר בבוקר, ולאחר מכן חזר לנרגילות לגת ולקוניאק. אבא שלי היה גבר אלים, כל דבר במקום ללמד ולהסביר, היה  אלימות. קיבלתי מכות רצח.

"כשהתגייסתי לצבא, חשבו שאני מקיבוץ חפציבה וגייסו אותנו עם הקיבוצניקים והמושבניקים. אחר כך עברתי למשמר הגבול ושירתתי שם 35 שנה עד שהשתחררתי. היום אני חי פה, יש לי ארבעה בנים גדולים, ויש לי הרבה מבקרים. אני כל יום מנקה פה את השולחן, וכל יום הלכלוך חוזר, כל פעם כשיש רוח מערבית.

"לפני הרבה שנים היתה ישיבה של השכונה עם חברת החשמל. המנכל של חברת החשמל אמר אני אסדר שלא יגיע אליכם פיח. אמר נשתול פה עצים והם יבלמו את הפיח שיגיע לשכונה. אמרתי לו שאני מציע לך דבר אחר. תגייס עשרה אברכים, ושהם יתפללו שכל הזמן שתהיה רוח מזרחית וזה יחסוך לך את העצים.

"אבל יש רוח, אנחנו בים. לאן הרוח באה? לחפציבה. אנחנו התימנים לא יודעים להתלונן, ניסיתי, הייתי יו"ר הועד, ניסיתי להילחם נגד חברת החשמל.

"לפני כמה שנים עברתי ניתוח לב פתוח. הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן. אלא שכולאני אינו מעשן ולמעשה, מעולם לא עישן ואפילו לא ניסה. אמרתי לו שמעולם לא עישנתי, הוא אמר זה לא מה שאני רואה בתוך הגוף. למה? אני לא דוקטור, אולי זה בכלל הזיהום מכביש 2".

כל רוח מהים מביאה איתה ערימות של פיח

מול מסע יחסי הציבור הזה, יש מי שלא מוותר. יו"ר ועד השכונה, חיים חומרי, הוא בין הפעילים הבולטים שאף חתום על התביעה הייצוגית. הוא כמעט בן 70, נולד בשכונה וחי בה כל חייו, ולא מתייאש.

חומרי נולד בחפציבה. הוריו הגיעו לשכונה בתחילת שנות הארבעים, וקיבלו שטח אדמה קטן מתורם אמריקאי, כמו שאר התושבים. "כל משפחה ניהלה בשטח שלה משק קטן עם פרות ותרנגולות ובסביבה היו לתושבים פרדסים להתפרנס מהם", הוא מספר. "להורים שלי היתה רפת קטנה שהניבה חלב. הרפת פרנסה את כל המשפחה שלנו, היינו אז עשרה ילדים. זה לא היה עניין חריג כאן, כולם בשכונה היו משפחות מרובות בילדים והיה שמח".

עם השנים, הפרדסים מסביב נעקרו ובמקומם צמחו בתים. השכונה והעיר גדלו ומשפחות נוספות הצטרפו. ברגע של הפוגה, הוא מספר כיצד אביו עזב את הבית ואמו נותרה לגדל עשרה ילדים לבד. בוקר אחד האם נאלצה לנסוע לירושלים, אחד מאחיו נזקק לטיפול רפואי בבית החולים הדסה. כשחזרה בתום שלושה שבועות, סיפרה לילדיה כיצד מדי ערב לפני שהלכו לישון, היתה קושרת בחיתול בד את פרק ידו של בנה הצעיר אל גופה, מחשש שיקחו אותו ממנה. 

חומרי שוקע לרגע בהרהורים, אך ניעור מיד וממהר לחזור לסיפור המרכזי. "בשנות השבעים הייתה כוונה להרחיב את העיר גם לכיוון הים, למקום שבו נמצא עכשיו הפארק של חברת חשמל", נזכר. "אלא שהמדינה החליטה להקים שם את תחנת הכוח של חברת החשמל וכשנגמרו העבודות, הגיע הפחם. ערימות ענקיות של פחם לשימוש תחנת הכוח. כשנשבו רוחות מערביות, האפר הגיע בקלות עד לשכונה שלנו ולבתים שלנו".

ומאז ועד היום, כבר ארבעים שנה, זה ככה. "בכל פעם שנושבת רוח מהים, היא מביאה איתה אפר שחור שמכסה את הכול, את הרצפה, את רהיטי הגן, את הרחוב, את העצים והגגות", הוא אומר. "גם כשחברת חשמל עברה לצרוך בעיקר גז, הם לא פינו את הפחם שמשמש למקרה חירום, והוא ממשיך לנשוב הנה. אלה לא הארובות שסבלנו מהם, זה רק הפחם שמפריע".

הנזק הוא בלתי נתפס. "יש פה בשכונה לא מעט חולי סרטן ואסתמטיים", הוא מונה. "אמנם קשה להוכיח שזה בגלל הפחם, זה גם יכול להיות בגלל הקרבה לכביש 2, אבל עדיין חולים פה והקושי רב. חוץ מזה, רואים את האפר בכל מקום".

חומרי אוהב את חייו בשכונה. בחלקת האדמה שבה נולד הקימו ילדיו בית. נכדיו מתרוצצים בנופים שגם הוא גדל בהם, והוא מקווה שלפחות את המאבק הם לא ירשו ממנו. "כל פעם עולות הצעות לפתרון ובכל פעם, כבר ארבעים שנה, כלום לא נעשה", הוא אומר בתסכול. "אז החלטנו לא לשתוק. התארגנו כל התושבים לתביעה ייצוגית. שנים ארוכות שאנחנו סובלים מזיהום ושנים ארוכות שזה לא מטופל ואנחנו מרגישים נרדפים. אז החלטנו לעשות מעשה. פשוט נמאס לנו לחיות ככה".

הסיפור המלא של חיים חומרי

"בשנות הארבעים ההורים שלי עלו מהעיר עדן שבתימן. הם הגיעו הנה עם עוד חמישים משפחות, לשכונת חפציבה שבחדרה וקיבלו כאן דונם אדמה מתורם אמריקאי. עשר שנים מאוחר יותר, אני נולדתי ומאז אני חי כאן, באותה השכונה ובאותו הבית ממש, על אותה האדמה. 

"כל משפחה ניהלה בשטח שלה משק קטן עם פרות ותרנגולות ובסביבה היו לתושבים פרדסים להתפרנס מהם. להורים שלי היתה רפת קטנה שהניבה חלב. הרפת פרנסה את כל המשפחה שלנו, היינו אז עשרה ילדים. זה לא היה עניין חריג כאן, כולם בשכונה היו משפחות מרובות בילדים והיה שמח. 

"עם השנים, הפרדסים מסביב נעקרו ובמקומם בנו בתים. השכונה והעיר גדלו ומשפחות נוספות הצטרפו. בשנות השבעים הייתה כוונה להרחיב את העיר גם לכיוון הים, למקום שבו נמצא עכשיו הפארק של חברת חשמל. אלא שהמדינה החליטה להקים שם את תחנת הכוח של חברת החשמל.  

"כשהתחילו העבודות באתר, הרעש היה נוראי. מדובר בקו אווירי של כ-800 מטר, והיינו שומעים הכל. רכבים כבדים בעבודה, קידוחים, דפיקות ובנייה בכל שעות היום ובכל שעות הלילה. וכשנגמרו העבודות, הגיע הפחם. ערימות ענקיות של פחם לשימוש תחנת הכוח. כשנשבו רוחות מערביות, האפר הגיע בקלות עד לשכונה שלנו ולבתים שלנו. 

"ומאז ועד היום, כבר ארבעים שנה, זה ככה. בכל פעם שנושבת רוח מהים, היא מביאה איתה אפר שחור שמכסה את הכול, את הרצפה, את רהיטי הגן, את הרחוב, את העצים והגגות. גם כשחברת חשמל עברה לצרוך בעיקר גז, הם לא פינו את הפחם שמשמש למקרה חירום, והוא ממשיך לנשוב הנה. אלה לא הארובות שסבלנו מהם, זה רק הפחם שמפריע.

"הנזק שנגרם לנו הוא גדול. יש פה בשכונה לא מעט חולי סרטן ואסתמטיים. אמנם קשה להוכיח שזה בגלל הפחם, זה גם יכול להיות בגלל הקרבה לכביש 2, אבל עדיין חולים פה והקושי רב. חוץ מזה, רואים את האפר בכל מקום. הגג שלנו, שהיה אדום פעם, קיבל גוון אפור. או אם אנחנו מוציאים שולחן החוצה והוא נשאר למשך הלילה, בבוקר יש עליו שכבת פחם. כשהילדים היו קטנים וזחלו בכל מקום, מיד הידיים והרגליים שלהם היו מתכסים פיח.

"אם אני מפחד? אני גר כאן כל חיי. הילדים שלי נולדו פה, עזבו את הבית, ונשארו לגור פה בשכונה על ידי. אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן. כל פעם עולות הצעות לפתרון ובכל פעם, כבר ארבעים שנה, כלום לא נעשה. אז החלטנו לא לשתוק. התארגנו כל התושבים לתביעה ייצוגית. שנים ארוכות שאנחנו סובלים מזיהום ושנים ארוכות שזה לא מטופל ואנחנו מרגישים נרדפים. אז החלטנו לעשות מעשה. פשוט נמאס לנו לחיות ככה". 

ההבטחות התנדפו, האבק נשאר

מה בעצם אפשר לעשות כדי לשפר את מצב השכונה? לפני כארבע שנים, הממשלה החליטה שבחודש יוני הקרוב חברת החשמל תסגור את ארבע היחידות לייצור חשמל שפועלות על פחם. הסגירה אמורה היתה להפחית משמעותית את הערימות השחורות, ולצד זה להוביל להקמת שתי יחידות נוספות לייצור חשמל על בסיס גז (מחז"ם). איגוד ערים לאיכות הסביבה שרון כרמל הציב תנאי לקבלת ההיתר: שחברת החשמל תקים רשת אלקטרונית שאמורה להפחית את עוצמת הרוח וללכוד את חלקיקי הפחם לפני שיגיעו לאזורי המגורים. 

אלא שהיו"ר היוצא של חברת החשמל עופר בלוך הודיע כי ביוני היחידות לא ייסגרו, אולי ביוני בשנה הבאה. יחד איתם גם הקמת היחידות החדשות נדחית. ומה לגבי הרשת? באיגוד ערים טוענים כי בשל דחיית העבודות חברת החשמל הודיעה כי הקמת הרשת נדחית אף היא. בחברת החשמל דוחים את הטענות ולדבריהם הרעיון עדיין נבחן.

עם השנים חברת החשמל יזמה פתרונות שונים שנהוגים ברחבי העולם כדי להפחית את האבק, כמו ‏הרטבת ערמות ‏הפחם ואמצעים נוספים. אלא שסיבוב קצר בשכונה מלמד שכל אלה אינם מספקים. כשמודדים את השכונה לאורכה ולרוחבה, נוגעים בסלעים על קו המצוק, מעבירים יד חשופה על רהיט מזדמן או נכנסים לשיחה קלה עם השכנים בשעת ניקיון, מגלים שהאבק טבוע עמוק בכל אלה, מדביק בשחור את הבגדים על החבל, את גגות הבתים, את הנשימה והריאות. ובינתיים, כשהרשויות מגלגלות אחריות וחושבות על פתרונות כאלה או אחרים, אבנר כולנאי ושמעון שמור מזכירים שהחוזה שלהם עם העולם ייגמר יום אחד והם מקווים לנשום אוויר נקי עוד בימי חייהם. 

תגובות

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: 

"בהתאם להנחיית המשרד להגנת הסביבה, הוטמעו בהיתר‏ הפליטה של תחנת כוח אורות רבין‏ דרישות‏ BAT (טכניקות מיטביות) ליישום‏ אמצעים להפחתת פליטות מערמות פחם ואפר פחם, כולל ‏הפעלת משפכים טלסקופיים, ‏הרטבת ערמות ‏והפעלת ‏מצלמות ‏על גדר האתר. במקביל, הקימה חברת חשמל מחסן סגור לאחסון אפר מרחף.

"בתחנות הניטור הסביבתיות שממוקמות סביב התחנה ובמרחק ממנה מתבצע ניטור של מזהמים שונים, לרבות חלקיקים, תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית. ממצאי הניטור לא מצביעים על חריגות מהתקן הסביבתי. ניתן לעקוב אחר התחנות באתר האינטרנט של מערך ניטור אוויר ארצי של המשרד: https://www.svivaaqm.net/ ובאפליקציה 'אוויר בסביבה'.

"באוגוסט 2020 הוקם צוות מקצועי של נציגי איגוד ערים שרון כרמל וחברת חשמל לבחינת נושא מניעת פיזור אבק מערימות פחם ואפר תחתית. אחת החלופות שהוצעו לפתרון הבעיה היא התקנת רשת בין אזור הפחם לכיוון שכונת חפציבה, שהיא בעלת השפעה כפולה שמפחיתה את עוצמת הרוח ולוכדת חלקיקים. הנושא נמצא בבדיקת הצוות.

"באשר לפסולת: בשכונת חפציבה מתרחשות לעיתים השלכות פסולת ספורדיות. מדיניות המשרד להגנת הסביבה בנוגע למפגעים סביבתיים ברמה המקומית-נקודתית, שקיימת בהם סמכות טיפול מקבילה, היא כי מפגעים אלה יטופלו על ידי הרשות המקומית או איגוד הערים. לשם כך, בין היתר, נחקק חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים), תשס"ח – 2008, שמעניק לרשות המקומית את הכלים המתאימים לטפל במפגעים סביבתיים הנוגעים לחיי היום יום של תושביה.

"מעבר לכך, בהתאם לתוכנית העבודה השוטפת, מתקיימים סיורים של המשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה וכן של איגוד ערים במסגרת הפעילות הרוחבית במחוז חיפה. פניות הציבור בנושא מתקבלות ונרשמות באיגוד ערים שרון כרמל".

מחברת החשמל נמסר בתגובה:

"חברת החשמל השקיעה במהלך השנים משאבים עצומים לצמצום ומניעת ההשפעות הסביבתיות של תהליך ייצור החשמל בתחנות הכוח אורות רבין, לרבות שימוש באמצעי הפחתה מהמתקדמים בעולם. החברה תלמד את טענות המבקשים ותתייחס אליהן במסגרת ההליך. יחד עם זאת, חשוב לנו להדגיש, כי נכון להיום ממשיכה מגמת צמצום השימוש בפחם, וכי יחידות הייצור בתחנת הכוח עתידות לעבור הסבה לגז טבעי, לצד הוצאתן לשימור של 4 מהיחידות הוותיקות.

חברת החשמל פועלת באופן שוטף לבחינת טכנולוגיות סביבתיות חדשניות לאתריה ובמסגרת זו גם בוחנת הצעות מטעם גורמים שונים, ואיגוד הערים ביניהם, לביצוע ניסויים ובדיקות היתכנות לטכנולוגיות סביבתיות חדשות. פעילות החברה נעשית מתוך הכרה בחשיבות הטמעת החדשנות בתחום איכות הסביבה. אין לבחינתן של טכנולוגיות כאלה נגיעה לנושא המחזמים החדשים ולמועד המתוכנן להכנסתם לפעולה, ומדובר בנושאים שאינם תלויים זה בזה".

מאיגוד ערים לאיכות הסביבה שרון כרמל נמסר בתגובה:

"מזה ארבעים שנה סובלים תושבי שכונת חפציבה והסביבה בחדרה ממפגע אבק הפחם. המפגע נוצר בעת פריקת וטעינת הפחם ואחסנת ערמות הפחם בתחנת הכוח אורות רבין – ללא בקרה ואסדרה סביבתית מבוקרת 

ומספקת – דבר שגורם להתעופפות חלקיקי פחם – שהם למעשה אבק הפחם. בנוסף לקושי של תושבי חפציבה מפגע זה גם מנע את התפתחות העיר חדרה ומונע הקמתן של שתי שכונות חדשות בעיר (שכונות הפרפרים ורובע הים).

"אחרי ארבעים שנה הצליחו איגוד ערים לאיכות הסביבה שרון כרמל ועיריית חדרה לחייב את חברת החשמל למצוא אמצעי טכנולוגי שיטפל ולצמצם את היקף המפגע באופן מיידי. 

"הפתרון – במסגרת יישום החלטות הממשלה על הפסקת השימוש ביחידות היצור 1-4 בתחנת הכוח אורות רבין והשארתן לשימור נדרשה חברת החשמל להקים שתי יחידות ייצור נוספות מסוג מחז"ם הפועלות על גז (יחידות 70 ו-80).

"לצורך כך, נדרשה חברת חשמל להיתרים מגופים רבים, בהם איגוד ערים שרון כרמל. כדי לא לעכב את הפרויקט שהוא בעל חשיבות לאומית – הוחלט לפצל את ההיתר לשניים. שלב ראשון הוא הקמת היסודות, שאושר לפני כשנתיים, והשלב השני הוא הקמת החלק העילי ומחסנים שנדרש לאישור לפני כשנה.

"חברת החשמל פנתה לאיגוד לפני כשנה בבקשה לקבל את ההיתר השני. אנשי המקצוע של האיגוד ועיריית חדרה דרשו מחברת החשמל כי כחלק מההיתר יימצא גם פתרון למפגע אבק הפחם בדמות אמצעי טכנולוגי. לדוגמה רשת בעלת השפעה כפולה – שגם מפחיתה את עוצמת הרוח וגם לוכדת חלקיקים. הרשת תלווה בהתקנת מערך ערפול בהפעלה אוטומטית ובאופן מבוקר על כלל ערמות הפחם.

"התוכנית אושרה. על פי התוכנית הייתה אמורה חברת החשמל לסיים את הקמת הרשת עם הפעלת המחזמ"ים ביוני 2023 (תחילת היישום יוני 2022). אך לאחרונה הודיע היו"ר היוצא של החברה כי הקמת המחז"מים תידחה בשנה ומכאן גם הקמת האמצעי להפחתת מפגע אבק הפחם".

מעיריית חדרה נמסר בתגובה:

"עיריית חדרה עובדת בשיתוף איגוד ערים לאיכות הסביבה שרון כרמל בנושא זיהום האוויר. נתוני תחנות ניטור האוויר של איגוד ערים לאיכות הסביבה משודרים באמינות ובשקיפות 24/7 באתר האינטרנט של האיגוד. הדאגה לאיכות חייהם של תושבי ותושבות העיר נמצאת בראש סדר העדיפויות. מ"מ ראש העיר בפועל ניר בן חיים והנהלת העיר החדשה לומדים את הנושא ובמסגרת סיורים שמקיים ראש העיר בפועל, יגיע גם לשכונת חפציבה והמדיניות העירונית הנוכחית תיבחן מחדש ככל שיידרש. באשר לפרסום תוכן שיווקי, מדובר בפעולה שבוצעה בתקופת הנהלת העיר הקודמת ומול מנהלי התקשורת העירונית דאז. למען ההגינות נציין כי איננו מכירים את השיקולים שעמדו בפני מקבלי ההחלטות באותה עת בנושא הפרסום".

ממשרד האנרגיה נמסר בתגובה: 

"כידוע, משרד האנרגיה פועל לגמול את ישראל משימוש בפחם לייצור חשמל עד סוף 2025, מה שיוביל להפחתה משמעותית של פליטות המזהמים לאוויר ובכך יביא לצמצום חשיפת הציבור לזיהום אוויר. זאת, תוך העברה למתווה שימור של חלק מהיחידות הפחמיות והסבה של חלקן לייצור חשמל מגז טבעי. צעד זה הוא מהלך נוסף של משרד האנרגיה לגמילת ישראל מדלקים מזהמים.

"לשאלות בנושאים תכנוניים, תפעוליים, בריאותיים וסביבתיים, יש לפנות לגורמים הרלוונטיים האחראים על נושאים הללו (חברת החשמל, משרד הבריאות, משרד הגנת הסביבה וכיוב)".

משוב על האתר החדש

אנחנו בתקופת הרצה, נשמח לכל פידבק.

הירשמו לניוזלטר השבועי החדש שלנו, עם כל הכתבות והתחקירים של "שקוף" ו"העין השביעית" בנושאי סביבה, לצד חדשות משבר האקלים מהארץ ומהעולם.

תודה על המשוב!

בזכותך אנחנו משתפרים כל הזמן.

אם עדיין לא הצטרפת כמו"ל – אפשר לעשות את זה כאן.

מערכת שקוף.