"40 שנה וכלום לא נעשה": השכונה בחדרה שמתכסה בפחם עם כל רוח מהים

את הזיהום בשכונה אפשר לראות ולהרגיש. "אבק שחור" מכנים אותו התושבים, ומקורו בערימות הפחם שמאופסנות בתחנת הכוח "אורות רבין" של חברת החשמל. האבק נדבק לידיים ולבגדים, לכפות הרגליים ולרהיטים ונכנס לריאות. מהמצוק שבקצה השכונה אפשר בקלות לראות את התחנה העצומה ואת הררי הפחם החשוף. למרגלותיו משתרע כביש מספר 2. בכל פעם שעולה רוח מערבית מהים, היא מביאה עימה אל תוך השכונה דרישת שלום מזהמת מהרכבים בכביש והפחם שמאחוריו.

כדי להכיר את השכונה הזו, צריך ללכת לאורכה ולרוחבה. ללמוד את הטבע הפראי שסובב אותה, את ערימות האשפה שמוטלות בתוכו באין מפריע. את החריצים על הכביש, שמוכיחים שלא מזמן נפתח לטובת קווי ביוב חדשים. ללמוד את המורכבות של הבתים שנותרו צנועים וישנים, שריד להתיישבות של עולי תימן שהחלה עוד בימי המנדט, אל מול הווילות שצמחו בשנים האחרונות בשכונה. ללמוד את דייריה הוותיקים שהגיעו הנה בילדותם כשהכל עוד היה חולות, בלי תחנת כוח, בלי מים זורמים ובלי מדינה.

"הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן. אמרתי לו שמעולם לא עישנתי, הוא אמר שזה לא מה שהוא רואה בתוך הגוף" (אבנר כולאני)

אבנר כולאני יושב בסלון ביתו. במרכז החדר שולחן ארוך ועליו כיבוד ושתייה ומסביב, על הקירות, תמונות רבות וצפופות שמספרות את 83 שנות חייו. הוא היה איש קבע במשמר הגבול שנים ארוכות ואבטח שורה של אישים: בתמונה אחת הוא מחובק עם סילבסטר סטאלון בזמן שביקר בישראל, באחרת עם השחקנים הישראלים גאולה נוני וגבי עמרני, ועוד ועוד תמונות, ובהן פרצופים מוכרים של פוליטיקאים, גנרלים ושחקנים. ובכניסה לסלון, תעודת לידה ענקית וממוסגרת, עדות לכך שנולד בירושלים עוד בתקופת המנדט. כשהיה ילד, המשפחה הגיעה לחפציבה לאחר שאביו חיפש עבודה. "זו היתה שכונה של תימנים, חלקם הגיעו מעַדַן שבתימן, אחרים מחדרה", הוא מספר. על השלט בכניסה לשכונה כתוב שהיא נוסדה ב-1947. "אבל זה קרה עוד הרבה קודם", הוא מסביר. "כולם בשכונה יודעים".

לצידו בשולחן יושב בן הכיתה שלו, שכנו וחברו שמעון שמור. לאורך כל השיחה, שמור מקפיד לחייך, לספר בדיחה, ואף לנזוף במארחו שלא הגיש בורקס. הם מתקנים אחד את השני ומשלימים סיפורים, ושניהם מסבירים שחתמו על חוזה עם אלוהים לפני שנים רבות, עד גיל 90. "ואחרי זה חוזה חדש", הם מחווים בראשם תנועה של "הכל אפשרי".

זיהום? סרטן? ראש העיר לא מכיר את המונחים

לפני הרבה שנים כולאני הזדמן לפגישה של נציגי השכונה עם חברת החשמל. "המנכ"ל של חברת החשמל אמר 'אני אסדר שלא יגיע אליכם פיח, נשתול פה עצים והם יבלמו את הפיח שיגיע לשכונה'", שחזר כולאני בבוז. "אמרתי לו שאני מציע לו דבר אחר. 'תגייס עשרה אברכים ושהם יתפללו שכל הזמן תהיה רוח מזרחית וזה יחסוך לך את העצים". העצים לא נשתלו, והרוחות לא נענו לתפילות, אם היו כאלה. "ולאן הרוח באה? לחפציבה", מוסיף כולאני. "אנחנו התימנים לא יודעים להתלונן וניסיתי, הייתי יו"ר הוועד, ניסיתי להילחם נגד חברת החשמל".

כולאני חולק בנדיבות מסיפורי חייו. הם שזורים בהיסטוריה של המדינה, על הדרמות והנסים שלה. רק בסיום השיחה, בעידודו של שמור, הוא יגע בפצע האמיתי. "לפני כמה שנים עברתי ניתוח לב פתוח", הוא מספר ונדמה שלא קל לו לשתף. "הרופא אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני חייב להפסיק לעשן". אלא שכולאני אינו מעשן ולמעשה אף לא התנסה בכך. "אמרתי לרופא שמעולם לא עישנתי, הוא אמר שזה לא מה שהוא רואה בתוך הגוף", הוא מסביר. אף שנגרם לו נזק הוא אינו מוכן להאשים אף אחד. "אני לא דוקטור, אולי זה בכלל הזיהום מכביש 2", הוא חושב בקול רם.

שמור פחות מנומס. הוא מספר שיש עוד חולים רבים בשכונה, והזיהום נוכח תמיד. "היתה תקופה שהיית רואה כל יום פיח", נזכר. "חלונות, דלתות ורצפה. אם היית הולכת יחפה ועולה למיטה – כל כף הרגל שחורה". 

"אני כל יום מנקה פה את השולחן", כולאני מתאר. "וכל יום הלכלוך חוזר, כל פעם כשיש רוח מערבית". בסיום השיחה, כולאני ושמור יוצאים לחצר. היא מטופחת ורחבת ידיים. מצידה האחד שיחי גת טריים, ומצד שני, נוף לארובות, תזכורת שבכל רגע רוח מערבית יכולה לשטוף את הכל.

כמעט מכל מקום בחפציבה אפשר לראות את הארובות שמביטות מלמעלה על התושבים. לאחרונה בעירייה החליטו למתג את העיר מוכת הזיהום מחדש, להפוך את המגרעת הגדולה ביותר שלה, למותג: "עיר עם אנרגיה". אנרגיה מייצגת חיים וכוח, והיא גם מייצגת כ-62 מיליון שקל מסי ארנונה שעיריית חדרה מקבל מדי שנה מתחנת הכוח, כך לפי נתוני חברת החשמל. היא לא מייצגת את ערימות הפחם והעשן השחור, ובטח שלא את הנתונים העגומים של משרד הבריאות, שמעידים כי בין השנים 2011 ל-2015 חדרה כיכבה בין המקומות הראשונים בארץ במקרים של סרטן הריאה אצל גברים.

ראש עיריית חדרה המושעה, שנאשם בפלילים, צביקה גנדלמן, התראיין לאחרונה למוסף תוכן שיווקי מבית "דה מרקר". בריאיון אין אזכור לזיהום או לסרטן, אלא רק שיח סינטטי על אנרגיה, התחדשות וירוק, כשברקע, המשרד להגנת הסביבה קובע כי תחנת הכוח מככבת במקום הראשון במדד הפליטות. "חדרה כעיר האנרגיה הוא נושא שיכול להיות רגיש ועדין", סיפר אז בריאיון. "בטח עבור אלה שטוענים כי אנחנו חיים בצל תחנת 'אורות רבין' המזהמת". כלומר בחסות האנרגיה, הזיהום הוא טענה בלבד.

כל רוח מהים מביאה איתה ערימות של פיח

מול מסע יחסי הציבור הזה, יש מי שלא מוותר. יו"ר ועד השכונה, חיים חומרי, הוא בין הפעילים הבולטים שאף חתום על התביעה הייצוגית. הוא כמעט בן 70, נולד בשכונה וחי בה כל חייו, ולא מתייאש.

חומרי נולד בחפציבה. הוריו הגיעו לשכונה בתחילת שנות הארבעים, וקיבלו שטח אדמה קטן מתורם אמריקאי, כמו שאר התושבים. "כל משפחה ניהלה בשטח שלה משק קטן עם פרות ותרנגולות ובסביבה היו לתושבים פרדסים להתפרנס מהם", הוא מספר. "להורים שלי היתה רפת קטנה שהניבה חלב. הרפת פרנסה את כל המשפחה שלנו, היינו אז עשרה ילדים. זה לא היה עניין חריג כאן, כולם בשכונה היו משפחות מרובות בילדים והיה שמח".

עם השנים, הפרדסים מסביב נעקרו ובמקומם צמחו בתים. השכונה והעיר גדלו ומשפחות נוספות הצטרפו. ברגע של הפוגה, הוא מספר כיצד אביו עזב את הבית ואמו נותרה לגדל עשרה ילדים לבד. בוקר אחד האם נאלצה לנסוע לירושלים, אחד מאחיו נזקק לטיפול רפואי בבית החולים הדסה. כשחזרה בתום שלושה שבועות, סיפרה לילדיה כיצד מדי ערב לפני שהלכו לישון, היתה קושרת בחיתול בד את פרק ידו של בנה הצעיר אל גופה, מחשש שיקחו אותו ממנה. 

חומרי שוקע לרגע בהרהורים, אך ניעור מיד וממהר לחזור לסיפור המרכזי. "בשנות השבעים הייתה כוונה להרחיב את העיר גם לכיוון הים, למקום שבו נמצא עכשיו הפארק של חברת חשמל", נזכר. "אלא שהמדינה החליטה להקים שם את תחנת הכוח של חברת החשמל וכשנגמרו העבודות, הגיע הפחם. ערימות ענקיות של פחם לשימוש תחנת הכוח. כשנשבו רוחות מערביות, האפר הגיע בקלות עד לשכונה שלנו ולבתים שלנו".

ומאז ועד היום, כבר ארבעים שנה, זה ככה. "בכל פעם שנושבת רוח מהים, היא מביאה איתה אפר שחור שמכסה את הכול, את הרצפה, את רהיטי הגן, את הרחוב, את העצים והגגות", הוא אומר. "גם כשחברת חשמל עברה לצרוך בעיקר גז, הם לא פינו את הפחם שמשמש למקרה חירום, והוא ממשיך לנשוב הנה. אלה לא הארובות שסבלנו מהם, זה רק הפחם שמפריע".

הנזק הוא בלתי נתפס. "יש פה בשכונה לא מעט חולי סרטן ואסתמטיים", הוא מונה. "אמנם קשה להוכיח שזה בגלל הפחם, זה גם יכול להיות בגלל הקרבה לכביש 2, אבל עדיין חולים פה והקושי רב. חוץ מזה, רואים את האפר בכל מקום".

חומרי אוהב את חייו בשכונה. בחלקת האדמה שבה נולד הקימו ילדיו בית. נכדיו מתרוצצים בנופים שגם הוא גדל בהם, והוא מקווה שלפחות את המאבק הם לא ירשו ממנו. "כל פעם עולות הצעות לפתרון ובכל פעם, כבר ארבעים שנה, כלום לא נעשה", הוא אומר בתסכול. "אז החלטנו לא לשתוק. התארגנו כל התושבים לתביעה ייצוגית. שנים ארוכות שאנחנו סובלים מזיהום ושנים ארוכות שזה לא מטופל ואנחנו מרגישים נרדפים. אז החלטנו לעשות מעשה. פשוט נמאס לנו לחיות ככה".

ההבטחות התנדפו, האבק נשאר

מה בעצם אפשר לעשות כדי לשפר את מצב השכונה? לפני כארבע שנים, הממשלה החליטה שבחודש יוני הקרוב חברת החשמל תסגור את ארבע היחידות לייצור חשמל שפועלות על פחם. הסגירה אמורה היתה להפחית משמעותית את הערימות השחורות, ולצד זה להוביל להקמת שתי יחידות נוספות לייצור חשמל על בסיס גז (מחז"ם). איגוד ערים לאיכות הסביבה שרון כרמל הציב תנאי לקבלת ההיתר: שחברת החשמל תקים רשת אלקטרונית שאמורה להפחית את עוצמת הרוח וללכוד את חלקיקי הפחם לפני שיגיעו לאזורי המגורים. 

אלא שהיו"ר היוצא של חברת החשמל עופר בלוך הודיע כי ביוני היחידות לא ייסגרו, אולי ביוני בשנה הבאה. יחד איתם גם הקמת היחידות החדשות נדחית. ומה לגבי הרשת? באיגוד ערים טוענים כי בשל דחיית העבודות חברת החשמל הודיעה כי הקמת הרשת נדחית אף היא. בחברת החשמל דוחים את הטענות ולדבריהם הרעיון עדיין נבחן.

עם השנים חברת החשמל יזמה פתרונות שונים שנהוגים ברחבי העולם כדי להפחית את האבק, כמו ‏הרטבת ערמות ‏הפחם ואמצעים נוספים. אלא שסיבוב קצר בשכונה מלמד שכל אלה אינם מספקים. כשמודדים את השכונה לאורכה ולרוחבה, נוגעים בסלעים על קו המצוק, מעבירים יד חשופה על רהיט מזדמן או נכנסים לשיחה קלה עם השכנים בשעת ניקיון, מגלים שהאבק טבוע עמוק בכל אלה, מדביק בשחור את הבגדים על החבל, את גגות הבתים, את הנשימה והריאות. ובינתיים, כשהרשויות מגלגלות אחריות וחושבות על פתרונות כאלה או אחרים, אבנר כולנאי ושמעון שמור מזכירים שהחוזה שלהם עם העולם ייגמר יום אחד והם מקווים לנשום אוויר נקי עוד בימי חייהם.