ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
"לווייתן" הוא מאגר הגז הגדול ביותר שהתגלה בישראל (והשני בגודלו במי הים התיכון בכלל). האסדה להפקת המאגר הוקמה במרחק 10 ק"מ לעומק הים, מול חוף הכרמל – והתנהל מאבק ציבורי נרחב נגד הקמתה, בהובלת ארגון "שומרי הבית".
מה עומד בלב המחלוקת לגבי מיקומה הנוכחי של האסדה? כיצד סוג האסדה והמרחק שלה מהחוף ישפיעו על איכות הסביבה, הביטחון והכלכלה הישראלית? יצאנו לבדוק לעומק את כל השאלות – ולהביא לכם את התשובות.
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
ביטויים כמו "גז טבעי", "אסדות הגז" ו"מתווה הגז" הם חלק מהשגרה ומלווים את השיח הציבורי כבר שנים, אבל מה אנחנו יודעים על גז? למה הוא משמש? ולמה הוא הפך לעניין כה גדול?
לפני שנצלול לעומקו של הוויכוח על מיקום אסדת לווייתן, הכירו את כוכב הדיון – הגז.
הגז הוא סוג של דלק פוסילי (בעברית: דלק מאובנים), שנמצא במעמקי האדמה או בקרקעית הים. בדרך כלל ניתן למצוא מאגרי גז בקרבה למקומות שיש בהם גם נפט גולמי.
הגז נוצר בתהליך פירוק איטי של חומרים אורגניים שאורכו מיליוני שנים. הוא משמש באופן מסורתי כחומר דלק לייצור חשמל וכמקור אנרגיה למפעלי תעשייה גדולים, וכן להנעת כלי רכב, לחימום בתים וכמובן לבישול.
לגז יתרון משמעותי בייצור חשמל על פני פחם ומזוט, מפני שתהליך ההפקה של חשמל מגז נחשב לנקי יותר והוא גם זול יותר. ייצור חשמל באמצעות פחם – הנחשב לשיטה המזהמת ביותר – מזהם את האוויר עד פי 30 לעומת ייצור חשמל בגז טבעי.
עד שהגז מגיע לשימושיו השונים, הוא עובר מסע ארוך. בשלב הראשון קודחים בעזרת אוניית קידוח עד למאגר הגז, כדי ליצור באר (או כמה בארות). לאחר שנקדחו הבארות מוצב בפתח כל קידוח ראש באר, שבעזרתו שואבים את הגז. ראש הבאר מתחבר לצינורות ארוכים שמשנעים את הגז מהבאר עד לאסדה.
בעת שאיבתו הגז אינו מוכן לשימוש, ונדרש תהליך של הפקה וטיפול כדי להשמישו. כחלק מתהליך זה יש להפריד את הגז מהחומרים הנלווים אליו, שנשאבו איתו ממעמקי הים, למשל חומר הנקרא קונדנסט (ועל כך נרחיב בהמשך התחקיר). אחרי שהגז נקי ומוכן לשימוש הוא מוזרם מן האסדה אל צנרת נתג"ז (נתיבי גז – המערכת הארצית להולכת גז טבעי) ומשם לתחנות כוח, מפעלים ועסקים גדולים אחרים.
תהליך ההפקה והטיפול בגז נחשב לתהליך מזהם הפולט לאוויר חומרים מזיקים שונים, חלקם מסרטנים (למשל בנזן). ספוילר לחלקים הבאים: זו הסיבה העיקרית להתעוררות המחאה בנושא הקמת אסדת הגז לווייתן ולכל היצרים העזים הסובבים את הוויכוח בנושא.
לפי סוכנות האנרגיה העולמית, הגז מספק היום כ-22% מהאנרגיה בעולם ומשמש מקור לכמעט רבע מתעשיית החשמל. הצרכניות הגדולות ביותר של גז הן המדינות המפיקות אותו: ארצות הברית ורוסיה, וגם איראן, בריטניה, ערב הסעודית וקנדה הן צרכניות משמעותיות. סין גם היא שחקנית מרכזית בשוק הגז העולמי, ומסתמן כי בשנת 2019 היא תעקוף את יפן ותהפוך למייבאת מס' 1 בעולם של גז. אחת הסיבות לכך היא המדיניות לשיפור איכות האוויר במדינה.
משק הגז העולמי נמצא בצמיחה מתמדת בשנים האחרונות: הביקוש לגז נמצא במגמת עלייה כבר שמונה שנים ברציפות, ולפי נתוני סוכנות האנרגיה העולמית נראה שמגמה זו עתידה להתחזק עוד יותר בשנים הקרובות.
שתי תגליות הגז הטבעי הראשונות במי הים התיכון שבשטחי ישראל היו מאגרי מרי-B ונועה. מאגרים אלו התגלו במסגרת פרויקט חיפוש גז ונפט שנקרא "ים תטיס", וזרימת הגז מהן החלה בשנת 2004. החברות השותפות בפרויקט ים תטיס הן "נובל אנרג'י" (כ-47%), "דלק קידוחים" (כ-28%) וקבוצת "דלק" (כ-4.5%). גילוי מאגרי ים תטיס היה נקודת ציון משמעותית בדרך של ישראל למעבר לשימוש בגז: בזכות מאגרים אלו הוסבו כל יחידות הייצור של תחנת הכוח באשדוד, השייכת לחברת החשמל, לשימוש בגז טבעי.
עד שנת 2012 סיפקו מאגרי ים תטיס כ-60% מצריכת הגז הטבעי של ישראל, לצד 40% נוספים שאותם סיפקה מצרים. בתקופה זו המצב הביטחוני בסיני לא היה יציב והחלו הפרעות בזרימת הגז ממצרים לישראל, עד שלבסוף הופסקה ההזרמה של הגז ממצרים לגמרי. בשלב זה הפכו מאגרי ים תטיס לספק הבלעדי של גז למדינה, ועקב כך המאגרים מוצו בקצב מהיר יותר מן המצופה עד שהתכלו.
היום פועלת בישראל אסדת גז אחת ויחידה – אסדת תמר. היא נמצאת בעומק הים, 25 ק"מ מערבית לחופי אשקלון, ומספקת חומר גלם ל-50% מצריכת החשמל בישראל. עם הלקוחות של תמר נמנים חברת החשמל, בזן, מפעלי ים המלח ועוד מפעלי תעשייה.
מאגר הגז התגלה בשנת 2009, והיום המחזיקות בו הן "דלק קידוחים" (22%), "נובל אנרג'י" (25%), "ישראמקו" (28.75%), "תמר פטרוליום" (16.75%) "דור גז" (4%) ו"אוורסט" (3.5%). בהתאם למתווה הגז, חברת "דלק" תהיה חייבת למכור את כל אחזקותיה בתמר עד שנת 2021.
אסדת תמר היא אמנם המקור המרכזי לגז טבעי בישראל, אך היא אינה המקור היחיד. כדי לתת גיבוי לתמר ולהגביר את הביטחון האנרגטי של ישראל הורה ב-2011 שר האנרגיה והמים דאז, ד"ר עוזי לנדאו, להקים מתקן לקליטת גז טבעי מונזל (כלומר מגיע במצב נוזלי). מתקן זה נקרא "המצוף הימי": מצוף ענק בגובה עשרה מטרים, שעוגן בעומק הים ואוגר גז טבעי מיובא. את המצוף ממלאת אונייה ייעודית, והוא מחובר בצינורות אל מערכת הולכת הגז הארצית. המצוף והאונייה מסוגלים לספק כשליש מהצריכה השנתית של גז בישראל.
מאגרי הגז האחרונים שהתגלו בישראל הם לווייתן וכריש-תנין (שני מאגרים סמוכים). שלושת המאגרים נמצאים בתהליכי פיתוח בימים אלו ממש.
מאגר לווייתן התגלה בשנת 2010, והוא המאגר הגדול ביותר שהתגלה בישראל (השני בגודלו במי הים התיכון אחרי שדה הגז המצרי "זוהר", שהתגלה ב-2015). בימים אלו מוקמת האסדה שתזרים גז מהמאגר למערכת ההולכה במרחק 10 ק"מ מהחוף, מול חוף דור, והיא עתידה להתחיל להזרים גז ללקוחות כבר בסוף שנת 2019.
החברות המחזיקות בלווייתן הן "נובל אנרג'י" (39.6%), "דלק קידוחים" (22.6%), "אבנר חיפושי נפט" (22.6% – בהמשך התמזגה החברה עם "דלק קידוחים") ו"רציו" (15%).
נוסף לאזרחי ישראל עתיד המאגר לספק גז לגורמים בחוץ לארץ. חברת "בריטיש גז" חתמה על מזכר הבנות עם שותפות לווייתן, ובו הוסכם על ייצוא 20% מהגז שיופק ממאגר לווייתן אל מתקן הנזלת גז של "בריטיש" במצרים. עסקה זו נחשבת לעסקת ענק. עוד לקוחה עתידית של לווייתן היא ממשלת ירדן.
מאגר תנין התגלה בפברואר 2012, ומאגר כריש – במרץ 2013. בשל הקרבה הפיזית בין המאגרים הפקת הגז מהן תיעשה מאותה האסדה, ומסיבה זו לא פעם מתייחסים אליהם כאל מאגר אחד, "כריש-תנין".
מאתרות המאגרים היו החברות "נובל אנרג'י", "דלק קידוחים" ו"אבנר חיפושי נפט", אולם במסגרת מתווה הגז חויבו השותפות למכור את המאגר לגורם אחר, כדי לאפשר כניסה של שחקנים נוספים למשק הגז, ועל כן הוא נמכר לחברת "אנרג'יאן" היוונית. עוד נקבע במתווה כי כל הגז הטבעי שנמצא במאגר זה אסור לייצוא והוא משוריין לשימוש ישראלי בלבד. בין הלקוחות העתידיים של מאגר כריש-תנין: מפעלי ים המלח וכי"ל.
לשר האנרגיה יובל שטייניץ יש תוכניות גדולות בנוגע לעתיד השימוש בגז בישראל. באוקטובר האחרון הציג השר את תוכנית הפעולה של משרדו ל-30 שנים הקרובות, ולשימוש בגז יש בה תפקיד חשוב. לפי התוכנית, הקרויה בשם השאפתני "התוכנית להצלת ישראל מאנרגיה מזהמת", ישראל תפסיק לגמרי להשתמש בדלקים מזהמים כבר ב-12 השנים הקרובות.
בענף החשמל התכנון הוא להסתמך על ייצור חשמל מגז ב-80% מהתוצרת, ועוד 20% יופקו מאנרגיה מתחדשת. בד בבד, בשנים אלו ייסגרו סופית התחנות המבוססות על פחם באשקלון ובחדרה.
בתחום התחבורה מדבר שטייניץ על איסור ייבוא של כל סוגי הרכב המונעים בסולר ובנזין עד שנת 2030. השאיפה של משרד האנרגיה היא להעביר את המשק לשימוש מלא במכוניות חשמליות או מונעות בגז טבעי דחוס עד שנת 2035.
ביטויים כמו "גז טבעי", "אסדות הגז" ו"מתווה הגז" הם חלק מהשגרה ומלווים את השיח הציבורי כבר שנים, אבל מה אנחנו יודעים על גז? למה הוא משמש? ולמה הוא הפך לעניין כה גדול?
לפני שנצלול לעומקו של הוויכוח על מיקום אסדת לווייתן, הכירו את כוכב הדיון – הגז.
הגז הוא סוג של דלק פוסילי (בעברית: דלק מאובנים), שנמצא במעמקי האדמה או בקרקעית הים. בדרך כלל ניתן למצוא מאגרי גז בקרבה למקומות שיש בהם גם נפט גולמי.
הגז נוצר בתהליך פירוק איטי של חומרים אורגניים שאורכו מיליוני שנים. הוא משמש באופן מסורתי כחומר דלק לייצור חשמל וכמקור אנרגיה למפעלי תעשייה גדולים, וכן להנעת כלי רכב, לחימום בתים וכמובן לבישול.
לגז יתרון משמעותי בייצור חשמל על פני פחם ומזוט, מפני שתהליך ההפקה של חשמל מגז נחשב לנקי יותר והוא גם זול יותר. ייצור חשמל באמצעות פחם – הנחשב לשיטה המזהמת ביותר – מזהם את האוויר עד פי 30 לעומת ייצור חשמל בגז טבעי.
עד שהגז מגיע לשימושיו השונים, הוא עובר מסע ארוך. בשלב הראשון קודחים בעזרת אוניית קידוח עד למאגר הגז, כדי ליצור באר (או כמה בארות). לאחר שנקדחו הבארות מוצב בפתח כל קידוח ראש באר, שבעזרתו שואבים את הגז. ראש הבאר מתחבר לצינורות ארוכים שמשנעים את הגז מהבאר עד לאסדה.
בעת שאיבתו הגז אינו מוכן לשימוש, ונדרש תהליך של הפקה וטיפול כדי להשמישו. כחלק מתהליך זה יש להפריד את הגז מהחומרים הנלווים אליו, שנשאבו איתו ממעמקי הים, למשל חומר הנקרא קונדנסט (ועל כך נרחיב בהמשך התחקיר). אחרי שהגז נקי ומוכן לשימוש הוא מוזרם מן האסדה אל צנרת נתג"ז (נתיבי גז – המערכת הארצית להולכת גז טבעי) ומשם לתחנות כוח, מפעלים ועסקים גדולים אחרים.
תהליך ההפקה והטיפול בגז נחשב לתהליך מזהם הפולט לאוויר חומרים מזיקים שונים, חלקם מסרטנים (למשל בנזן). ספוילר לחלקים הבאים: זו הסיבה העיקרית להתעוררות המחאה בנושא הקמת אסדת הגז לווייתן ולכל היצרים העזים הסובבים את הוויכוח בנושא.
לפי סוכנות האנרגיה העולמית, הגז מספק היום כ-22% מהאנרגיה בעולם ומשמש מקור לכמעט רבע מתעשיית החשמל. הצרכניות הגדולות ביותר של גז הן המדינות המפיקות אותו: ארצות הברית ורוסיה, וגם איראן, בריטניה, ערב הסעודית וקנדה הן צרכניות משמעותיות. סין גם היא שחקנית מרכזית בשוק הגז העולמי, ומסתמן כי בשנת 2019 היא תעקוף את יפן ותהפוך למייבאת מס' 1 בעולם של גז. אחת הסיבות לכך היא המדיניות לשיפור איכות האוויר במדינה.
משק הגז העולמי נמצא בצמיחה מתמדת בשנים האחרונות: הביקוש לגז נמצא במגמת עלייה כבר שמונה שנים ברציפות, ולפי נתוני סוכנות האנרגיה העולמית נראה שמגמה זו עתידה להתחזק עוד יותר בשנים הקרובות.
שתי תגליות הגז הטבעי הראשונות במי הים התיכון שבשטחי ישראל היו מאגרי מרי-B ונועה. מאגרים אלו התגלו במסגרת פרויקט חיפוש גז ונפט שנקרא "ים תטיס", וזרימת הגז מהן החלה בשנת 2004. החברות השותפות בפרויקט ים תטיס הן "נובל אנרג'י" (כ-47%), "דלק קידוחים" (כ-28%) וקבוצת "דלק" (כ-4.5%). גילוי מאגרי ים תטיס היה נקודת ציון משמעותית בדרך של ישראל למעבר לשימוש בגז: בזכות מאגרים אלו הוסבו כל יחידות הייצור של תחנת הכוח באשדוד, השייכת לחברת החשמל, לשימוש בגז טבעי.
עד שנת 2012 סיפקו מאגרי ים תטיס כ-60% מצריכת הגז הטבעי של ישראל, לצד 40% נוספים שאותם סיפקה מצרים. בתקופה זו המצב הביטחוני בסיני לא היה יציב והחלו הפרעות בזרימת הגז ממצרים לישראל, עד שלבסוף הופסקה ההזרמה של הגז ממצרים לגמרי. בשלב זה הפכו מאגרי ים תטיס לספק הבלעדי של גז למדינה, ועקב כך המאגרים מוצו בקצב מהיר יותר מן המצופה עד שהתכלו.
היום פועלת בישראל אסדת גז אחת ויחידה – אסדת תמר. היא נמצאת בעומק הים, 25 ק"מ מערבית לחופי אשקלון, ומספקת חומר גלם ל-50% מצריכת החשמל בישראל. עם הלקוחות של תמר נמנים חברת החשמל, בזן, מפעלי ים המלח ועוד מפעלי תעשייה.
מאגר הגז התגלה בשנת 2009, והיום המחזיקות בו הן "דלק קידוחים" (22%), "נובל אנרג'י" (25%), "ישראמקו" (28.75%), "תמר פטרוליום" (16.75%) "דור גז" (4%) ו"אוורסט" (3.5%). בהתאם למתווה הגז, חברת "דלק" תהיה חייבת למכור את כל אחזקותיה בתמר עד שנת 2021.
אסדת תמר היא אמנם המקור המרכזי לגז טבעי בישראל, אך היא אינה המקור היחיד. כדי לתת גיבוי לתמר ולהגביר את הביטחון האנרגטי של ישראל הורה ב-2011 שר האנרגיה והמים דאז, ד"ר עוזי לנדאו, להקים מתקן לקליטת גז טבעי מונזל (כלומר מגיע במצב נוזלי). מתקן זה נקרא "המצוף הימי": מצוף ענק בגובה עשרה מטרים, שעוגן בעומק הים ואוגר גז טבעי מיובא. את המצוף ממלאת אונייה ייעודית, והוא מחובר בצינורות אל מערכת הולכת הגז הארצית. המצוף והאונייה מסוגלים לספק כשליש מהצריכה השנתית של גז בישראל.
מאגרי הגז האחרונים שהתגלו בישראל הם לווייתן וכריש-תנין (שני מאגרים סמוכים). שלושת המאגרים נמצאים בתהליכי פיתוח בימים אלו ממש.
מאגר לווייתן התגלה בשנת 2010, והוא המאגר הגדול ביותר שהתגלה בישראל (השני בגודלו במי הים התיכון אחרי שדה הגז המצרי "זוהר", שהתגלה ב-2015). בימים אלו מוקמת האסדה שתזרים גז מהמאגר למערכת ההולכה במרחק 10 ק"מ מהחוף, מול חוף דור, והיא עתידה להתחיל להזרים גז ללקוחות כבר בסוף שנת 2019.
החברות המחזיקות בלווייתן הן "נובל אנרג'י" (39.6%), "דלק קידוחים" (22.6%), "אבנר חיפושי נפט" (22.6% – בהמשך התמזגה החברה עם "דלק קידוחים") ו"רציו" (15%).
נוסף לאזרחי ישראל עתיד המאגר לספק גז לגורמים בחוץ לארץ. חברת "בריטיש גז" חתמה על מזכר הבנות עם שותפות לווייתן, ובו הוסכם על ייצוא 20% מהגז שיופק ממאגר לווייתן אל מתקן הנזלת גז של "בריטיש" במצרים. עסקה זו נחשבת לעסקת ענק. עוד לקוחה עתידית של לווייתן היא ממשלת ירדן.
מאגר תנין התגלה בפברואר 2012, ומאגר כריש – במרץ 2013. בשל הקרבה הפיזית בין המאגרים הפקת הגז מהן תיעשה מאותה האסדה, ומסיבה זו לא פעם מתייחסים אליהם כאל מאגר אחד, "כריש-תנין".
מאתרות המאגרים היו החברות "נובל אנרג'י", "דלק קידוחים" ו"אבנר חיפושי נפט", אולם במסגרת מתווה הגז חויבו השותפות למכור את המאגר לגורם אחר, כדי לאפשר כניסה של שחקנים נוספים למשק הגז, ועל כן הוא נמכר לחברת "אנרג'יאן" היוונית. עוד נקבע במתווה כי כל הגז הטבעי שנמצא במאגר זה אסור לייצוא והוא משוריין לשימוש ישראלי בלבד. בין הלקוחות העתידיים של מאגר כריש-תנין: מפעלי ים המלח וכי"ל.
לשר האנרגיה יובל שטייניץ יש תוכניות גדולות בנוגע לעתיד השימוש בגז בישראל. באוקטובר האחרון הציג השר את תוכנית הפעולה של משרדו ל-30 שנים הקרובות, ולשימוש בגז יש בה תפקיד חשוב. לפי התוכנית, הקרויה בשם השאפתני "התוכנית להצלת ישראל מאנרגיה מזהמת", ישראל תפסיק לגמרי להשתמש בדלקים מזהמים כבר ב-12 השנים הקרובות.
בענף החשמל התכנון הוא להסתמך על ייצור חשמל מגז ב-80% מהתוצרת, ועוד 20% יופקו מאנרגיה מתחדשת. בד בבד, בשנים אלו ייסגרו סופית התחנות המבוססות על פחם באשקלון ובחדרה.
בתחום התחבורה מדבר שטייניץ על איסור ייבוא של כל סוגי הרכב המונעים בסולר ובנזין עד שנת 2030. השאיפה של משרד האנרגיה היא להעביר את המשק לשימוש מלא במכוניות חשמליות או מונעות בגז טבעי דחוס עד שנת 2035.
בחלק הראשון של התחקיר הצגנו את יתרונותיו של הגז כמקור אנרגיה חלופי לפחם ואת התוכניות הגדולות שמייעדים לו במשרד האנרגיה. אולם לתהליך הנדרש כדי להפיק את הגז (הנעשה כאמור על גבי אסדה ייעודית) יש ככל הנראה צדדים חיוביים פחות: דוח של המשרד להגנת הסביבה שהתפרסם בספטמבר 2017 חשף כי אסדת תמר היא מקור לזיהום אוויר ופולטת כמויות גדולות של חומרים מסרטנים. כשהחלו לדבר על בניית אסדה דומה לצורך הפקת הגז ממאגר לווייתן, חששו תושבי היישובים הסמוכים לחוף דור שאסדת לווייתן תפלוט גם היא חומרים מסרטנים לאוויר, וחודש לאחר פרסום הדוח התארגנה מחאת "שומרי הבית" – ארגון ההתנגדות הרשמי להקמת האסדה במיקומה הנוכחי.
ארגון "שומרי הבית" החל את פעילותו בשנת 2017 ויש בו פעילים ופעילות רבים. מי שעומד בראש הארגון מהקמתו ועד היום הוא יוני ספיר, תושב כרם מהר"ל ומנכ"ל "דה-מרקר" לשעבר.
מטרתם של "שומרי הבית" היא הרחקת אסדת הגז ללב הים ומניעת הקמתה במרחק 10 ק"מ מהחוף, כפי שמתוכנן כיום. לדעת הארגון, מיקום האסדות בקרבה יחסית לחוף הוא מתכון לאסון, והפתרון היחיד שיצמצם את הסיכון הוא הקמת אסדה צפה במרחק 120 ק"מ מהחוף.
"שומרי הבית" מדגישים בפרסומיהם השונים את תמיכתם בפיתוח משק הגז בישראל כאמצעי חלופי לאמצעי אנרגיה מזהמים. הבעיה, הם טוענים, טמונה בתהליך ההפקה של הגז. לטענתם התהליך מזהם ביותר וטומן בחובו סכנות בריאותיות, בטיחותיות וביטחוניות, ואסור שיתבצע בקרבת החוף. אם הטיפול בגז אכן יתבצע במיקומו הנוכחי, לדבריהם, אסדת לווייתן עלולה להפוך לגורם המוביל לזיהום אוויר בישראל, והם מעלים חששות נוספים בנוגע לזיהום חמור של מי הים ומי השתייה. אם כך, מדוע נקבעה החלופה של מיקום אסדת לווייתן בסמיכות יחסית לחוף? לדברי הארגון, הסיבה לקביעה היא שורה של טעויות וחוסר מקצועיות מצד הגורמים המעורבים בעניין, ובראשם משרדי הממשלה, ולחץ מצד החברות הפרטיות.
מבחינת דעת הקהל נזקפות לזכות "שומרי הבית" הצלחות רבות, ונראה כי בחודשים האחרונים יש תמורה למאמציו של הארגון להציב את נושא האסדה במרכז השיח הציבורי במגוון אמצעים. בין היתר, אנשי הארגון הקימו מאהל מחאה בסמוך למתחם העבודות של "נובל אנרג'י" והם מקיימים הפגנות וחוגי בית בכל הארץ, ואף הקימו שני מיצבים בולטים: מעגל גולשים בים ששבר שיא גינס בכמות המשתתפים (922 גולשים וגולשות), וכן מיצג אומנותי פרובוקטיבי בחוף דור, שבו הוצג בלון ענק בצורת לווייתן על החוף וסביבו עשרות אנשים המעמידים פני מתים.
גם במדיה הדיגיטלית יש ל"שומרי הבית" נוכחות מרשימה. לארגון יש אתר אינטרנט מושקע, והוא משתמש ביעילות ברשתות החברתיות ככלי מרכזי להפצת המחאה: עמוד הפייסבוק "שומרי הבית" זכה עד כה ליותר מ-50 אלף לייקים, וסרטונים מבית היוצר שלו שמסבירים על הסכנות הנשקפות מאסדת לווייתן נעשו ויראליים והגיעו למאות אלפי צופים. ההוכחה לפופולריות שהמאבק זוכה לה מתבטאת גם בפן הכלכלי: כשפתחו אנשי הארגון בפרויקט מימון המונים לתמיכה במאבק הם גייסו יותר מ-500 אלף שקלים.
אף על פי שהם מובילים את המאבק, "שומרי הבית" לא לבד. אל המחאה שלהם הצטרפו רשויות רבות, כמו עיריות חיפה וקריית מוצקין והמועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, והארגונים "צלול" ו"שומרי הגן". "שומרי הבית" גם דואגים לגבות את עמדותיהם במחקרים ודוחות של פרופסורים מהארץ ומהעולם, ואחדים מהם אף רואים עצמם כשותפים למאבק.
תקופת הבחירות הביאה איתה גל של תומכים חדשים במחאה: אבי גבאי, יאיר לפיד, בוגי יעלון ומשה פייגלין כבר הבטיחו לדחוף למימוש דרישות המוחים אם ייבחרו לכנסת. גבאי אף הגיע לאחרונה למטה של של "שומרי הבית" בחוף דור, וטען כי בכוונתו להכניס למצע של מפלגתו את נושא הרחקת אסדות הגז מחופי ישראל. התחייבות דומה השמיע גם בוגי יעלון.
כמו בכל סיפור מתח טוב, יש למאבק בנושא אסדת הגז שני צדדים – ולצד הפופולריות של המאבק יש גם מי שממש לא תומכים בהזזת האסדה, ואף מתנגדים לארגון "שומרי הבית" עצמו. זהותם של חלק מהמתנגדים מפתיעה למדי, היות שהיה צפוי למצוא אותם באותו צד של המתרס. כך, ארגון איכות הסביבה "אדם טבע ודין" וגם החברה להגנת הטבע – גופים שאי אפשר לחשוד בהם בחוסר אכפתיות כלפי משאבי הטבע של ישראל – הכריזו שאינם תומכים במאבק להזזת האסדה. במכתב ששלחו שני הארגונים למשרד הסביבה (בשיתוף עמותת "אקו אושן") נכתב כי למרות ההערכה הבסיסית למאבקם של תושבי חוף הכרמל, הצבת האסדה במיקומה המתוכנן הנוכחי (כ-10 ק"מ מהחוף) היא פתרון סביר מבחינתם, ובהינתן כלל האילוצים והשיקולים השונים זו החלופה המועדפת עליהם. עמדה דומה מביעה גם רשות הטבע והגנים.
התנגדות מפתיעה פחות (שכן הם האחראים על קבלת ההחלטה הנוכחית) היא זו של משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה. נוסף לשיקולי שמירת הטבע ובריאות הציבור שהעלו ארגוני הסביבה, נימוקיו של משרד האנרגיה לתמיכה באסדה קבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף כוללים גם פן כלכלי. כיום כל הגז המוזרם לישראל מקורו במאגר אחד – תמר. בשנה שעברה תקלה במאגר תמר השביתה אותו לשבוע, ועלתה למשק החשמל כ-115 מיליון שקלים. מאז תקלה זו מבקש משרד האנרגיה לחבר את המשק למקור גז נוסף בהקדם, והזזת האסדה לעומק הים כמובן פוגעת בשאיפה זו.
ויש גם כאלו שמייחסים ל"שומרי הבית" אינטרסים אנוכיים. לא אחת נטען כי מאבקם הוא מהסוג המכונה באנגלית NIMBY – Not In My Back Yard, או במילים אחרות: מאבק שמטרת חבריו היא להרחיק סיכונים ממקום מגוריהם, גם אם הצלחתו תפגע באינטרס רחב יותר. טענה זו אף הועלתה בפסק דין שניתן לאחרונה בעקבות עתירה שהגישו "שומרי הבית" לבית המשפט בחיפה נגד תוואי צנרת הקונדנסט (תוצר לוואי של הגז – סוגיה שתידון בהרחבה בהמשך).
ההתנגדות למאבק על הזזת האסדה מגיע גם מצד אנשים פרטיים, חלקם מומחים בתחומם. פרופ' רפי סמיט מהפקולטה להנדסה כימית בטכניון, למשל, התבטא בחריפות נגד המאבק ברשת "אקדמיה": "הופתעתי לגלות את עוצמת ההגזמות והדיסאינפורמציה שמתועלים למדיה במאבק מיותר לחלוטין. למרבה הצער אני מגלה שעוצמת החרדה מפרסומים אלו עולה וצומחת ומגיעה להפגנות שאין אמת מאחוריהן ואף להפרעה מסיבית בימים אלו לתהליך הבנייה של המתקנים בחוף דור". נציין כי רפי סמיט הוא יועץ של שותפות "לווייתן".
כאמור, הנושא שנמצא במוקד הוויכוח הוא מיקומה של אסדת לווייתן: לפי התוכנית הנוכחית האסדה צפויה לקום במרחק של 10 ק"מ מהחוף, ואילו תומכי המאבק מבקשים להעבירה למרחק של 120 ק"מ מהחוף. מן המרחק נגזר גם סוג האסדה שתוקם: אסדה קבועה סמוכה יחסית לחוף, או אסדה צפה בעומק הים.
אסדה קבועה (Fixed Platform) היא אסדה המיועדת לפעול זמן ממושך, ולכן היא מקובעת לקרקעית הים באמצעות רגלי בטון או פלדה. אסדה זו נחשבת לדגם הקלאסי של תעשיית הנפט והגז, והשימוש בה החל עוד בראשית התעשייה, בשנות השלושים של המאה הקודמת. מגבלותיה של האסדה הן חוסר הניידות שלה, וכן חוסר יכולתה להפיק גז במים עמוקים: היא פועלת בעומק של עד 520 מטר.
אסדה כזו נחשבת יקרה לבנייה ולכן יש הצדקה כלכלית לבנות אותה רק במציאת מאגר גז גדול שייקח שנים רבות עד שיתכלה, כמו מאגר לווייתן.
אסדה צפה (FPSO) נקראת כך משום שהיא אינה מקובעת לקרקעית הים אלא צפה על פני המים, כמו אונייה. תכונה זו מאפשרת לאסדות צפות לפעול בעומקים שונים.
רוב האסדות הצפות בעולם הן אוניות מסע שהוסבו לאסדות צפות, ולכן גם עלות הייצור שלהן נמוכה יחסית. עוד עניין שהופך את השימוש באסדה צפה לזול ומהיר יותר הוא האפשרות לחכור אסדה צפה שכבר הייתה בשימוש. אולם פתרון זה אינו מתאים בדרך כלל למאגרים גדולים שיפעלו במשך שנים (כמו לווייתן), מפני שאסדות חכורות נוטות להתבלות מהר יותר.
נכון ל-2018 פועלות 215 אסדות צפות בכל רחבי העולם, רבע מהן נמצאות אל מול חופי ברזיל. לשם השוואה, ב-2007 פעלו בעולם 185 אסדות צפות.
חשוב להבין כי כש"שומרי הבית" מדברים על "הרחקת האסדה" הם מתכוונים למעשה למעבר מאסדה קבועה לאסדה צפה, על כל המשמעויות והעלויות הכרוכות בכך.
היתרון הבולט בשימוש באסדה צפה הוא הניידות שלה: ביכולתה להתנתק תוך שעה מהצנרת שהיא מחוברת אליה ולשוט למקום אחר. יכולת זו יכולה להוות יתרון משמעותי בשעת חירום. עוד יתרון של אסדה צפה הוא היכולת להרחיק אותה מאוד מהחוף, כך שכל ענייני זיהום האוויר והים ישפיעו במידה מועטה מאוד על איכות האוויר והמים בישראל (נקודה ש"שומרי הבית" מדגישים במיוחד).
אלא שאותה היכולת לפעול במעמקי הים טומנת בחובה גם חיסרון: השטח שנמצא במרחק 120 ק"מ מהחוף נקרא "אזור כלכלי בלעדי", או "מים כלכליים". באזור זה למדינה יש זכויות מסוימות אך הוא לא נחשב לגמרי לחלק משטח ישראל, והדעות חלוקות לגבי יכולת האכיפה והפיקוח של המדינה באזור זה. למשל, הארגונים הירוקים התומכים בחלופה הנוכחית טוענים כי ההרחקה תיצור מצב של "רחוק מהעין – רחוק מהלב", ובפועל תמנע כמעט כל אפשרות לפקח על פעילותן של החברות המפיקות את הגז מבחינה סביבתית. עוד חיסרון של האסדה הצפה הקשור לאיכות הסביבה הוא שנאגרות בה כמויות גדולות של קונדנסט, חומר רעיל הנלווה לגז, ותקלת שפך מאסדה כזו עלולה ליצור מפגע אקולוגי חמור מאוד (כפי שיפורט בהמשך התחקיר).
מעניין לציין שטרם קבלת ההחלטה הנוכחית, אחת האפשרויות להקמת אסדת לווייתן הייתה אסדה צפה: על פי מצגות של "נובל אנרג'י" משנים קודמות, נראה כי בעבר זו הייתה החלופה המועדפת על החברה. כמו כן, אסדת "כריש-תנין" של חברת "אנרג'יאן" המוקמת בימים אלו תהיה אסדה צפה.
נכון לינואר 2019 74% מהאסדה כבר בנויים, והושקעו בה יותר ממיליארד דולרים. בינתיים לא חלה התקדמות לכיוון פתרון האסדה הצפה, ונראה כי האסדה הקבועה ממשיכה להיבנות כמתוכנן. האסדה אמורה להתחיל לפעול ולהזרים גז ללקוחות בדצמבר 2019.
אם כן, לכל אחד מסוגי האסדות יש יתרונות וחסרונות, וכל צד מבקש כמובן להבליט את יתרונות סוג האסדה המועדף עליו (אסדה צפה במקרה של תומכי המאבק, ואסדה קבועה במקרה של תומכי התוכנית הנוכחית) ואת חסרונותיה של האחרת. הפרקים הבאים בתחקיר יסקרו בהרחבה את נקודות המחלוקת המרכזיות בין הצדדים בשאלה איזו חלופה עדיפה מבחינה כלכלית, ביטחונית וסביבתית, וינסו לעשות סדר באין-ספור התשובות, המחקרים, הטיעונים וההוכחות הסותרות שכל צד מנפנף בהם.
בחלק הראשון של התחקיר הצגנו את יתרונותיו של הגז כמקור אנרגיה חלופי לפחם ואת התוכניות הגדולות שמייעדים לו במשרד האנרגיה. אולם לתהליך הנדרש כדי להפיק את הגז (הנעשה כאמור על גבי אסדה ייעודית) יש ככל הנראה צדדים חיוביים פחות: דוח של המשרד להגנת הסביבה שהתפרסם בספטמבר 2017 חשף כי אסדת תמר היא מקור לזיהום אוויר ופולטת כמויות גדולות של חומרים מסרטנים. כשהחלו לדבר על בניית אסדה דומה לצורך הפקת הגז ממאגר לווייתן, חששו תושבי היישובים הסמוכים לחוף דור שאסדת לווייתן תפלוט גם היא חומרים מסרטנים לאוויר, וחודש לאחר פרסום הדוח התארגנה מחאת "שומרי הבית" – ארגון ההתנגדות הרשמי להקמת האסדה במיקומה הנוכחי.
ארגון "שומרי הבית" החל את פעילותו בשנת 2017 ויש בו פעילים ופעילות רבים. מי שעומד בראש הארגון מהקמתו ועד היום הוא יוני ספיר, תושב כרם מהר"ל ומנכ"ל "דה-מרקר" לשעבר.
מטרתם של "שומרי הבית" היא הרחקת אסדת הגז ללב הים ומניעת הקמתה במרחק 10 ק"מ מהחוף, כפי שמתוכנן כיום. לדעת הארגון, מיקום האסדות בקרבה יחסית לחוף הוא מתכון לאסון, והפתרון היחיד שיצמצם את הסיכון הוא הקמת אסדה צפה במרחק 120 ק"מ מהחוף.
"שומרי הבית" מדגישים בפרסומיהם השונים את תמיכתם בפיתוח משק הגז בישראל כאמצעי חלופי לאמצעי אנרגיה מזהמים. הבעיה, הם טוענים, טמונה בתהליך ההפקה של הגז. לטענתם התהליך מזהם ביותר וטומן בחובו סכנות בריאותיות, בטיחותיות וביטחוניות, ואסור שיתבצע בקרבת החוף. אם הטיפול בגז אכן יתבצע במיקומו הנוכחי, לדבריהם, אסדת לווייתן עלולה להפוך לגורם המוביל לזיהום אוויר בישראל, והם מעלים חששות נוספים בנוגע לזיהום חמור של מי הים ומי השתייה. אם כך, מדוע נקבעה החלופה של מיקום אסדת לווייתן בסמיכות יחסית לחוף? לדברי הארגון, הסיבה לקביעה היא שורה של טעויות וחוסר מקצועיות מצד הגורמים המעורבים בעניין, ובראשם משרדי הממשלה, ולחץ מצד החברות הפרטיות.
מבחינת דעת הקהל נזקפות לזכות "שומרי הבית" הצלחות רבות, ונראה כי בחודשים האחרונים יש תמורה למאמציו של הארגון להציב את נושא האסדה במרכז השיח הציבורי במגוון אמצעים. בין היתר, אנשי הארגון הקימו מאהל מחאה בסמוך למתחם העבודות של "נובל אנרג'י" והם מקיימים הפגנות וחוגי בית בכל הארץ, ואף הקימו שני מיצבים בולטים: מעגל גולשים בים ששבר שיא גינס בכמות המשתתפים (922 גולשים וגולשות), וכן מיצג אומנותי פרובוקטיבי בחוף דור, שבו הוצג בלון ענק בצורת לווייתן על החוף וסביבו עשרות אנשים המעמידים פני מתים.
גם במדיה הדיגיטלית יש ל"שומרי הבית" נוכחות מרשימה. לארגון יש אתר אינטרנט מושקע, והוא משתמש ביעילות ברשתות החברתיות ככלי מרכזי להפצת המחאה: עמוד הפייסבוק "שומרי הבית" זכה עד כה ליותר מ-50 אלף לייקים, וסרטונים מבית היוצר שלו שמסבירים על הסכנות הנשקפות מאסדת לווייתן נעשו ויראליים והגיעו למאות אלפי צופים. ההוכחה לפופולריות שהמאבק זוכה לה מתבטאת גם בפן הכלכלי: כשפתחו אנשי הארגון בפרויקט מימון המונים לתמיכה במאבק הם גייסו יותר מ-500 אלף שקלים.
אף על פי שהם מובילים את המאבק, "שומרי הבית" לא לבד. אל המחאה שלהם הצטרפו רשויות רבות, כמו עיריות חיפה וקריית מוצקין והמועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, והארגונים "צלול" ו"שומרי הגן". "שומרי הבית" גם דואגים לגבות את עמדותיהם במחקרים ודוחות של פרופסורים מהארץ ומהעולם, ואחדים מהם אף רואים עצמם כשותפים למאבק.
תקופת הבחירות הביאה איתה גל של תומכים חדשים במחאה: אבי גבאי, יאיר לפיד, בוגי יעלון ומשה פייגלין כבר הבטיחו לדחוף למימוש דרישות המוחים אם ייבחרו לכנסת. גבאי אף הגיע לאחרונה למטה של של "שומרי הבית" בחוף דור, וטען כי בכוונתו להכניס למצע של מפלגתו את נושא הרחקת אסדות הגז מחופי ישראל. התחייבות דומה השמיע גם בוגי יעלון.
כמו בכל סיפור מתח טוב, יש למאבק בנושא אסדת הגז שני צדדים – ולצד הפופולריות של המאבק יש גם מי שממש לא תומכים בהזזת האסדה, ואף מתנגדים לארגון "שומרי הבית" עצמו. זהותם של חלק מהמתנגדים מפתיעה למדי, היות שהיה צפוי למצוא אותם באותו צד של המתרס. כך, ארגון איכות הסביבה "אדם טבע ודין" וגם החברה להגנת הטבע – גופים שאי אפשר לחשוד בהם בחוסר אכפתיות כלפי משאבי הטבע של ישראל – הכריזו שאינם תומכים במאבק להזזת האסדה. במכתב ששלחו שני הארגונים למשרד הסביבה (בשיתוף עמותת "אקו אושן") נכתב כי למרות ההערכה הבסיסית למאבקם של תושבי חוף הכרמל, הצבת האסדה במיקומה המתוכנן הנוכחי (כ-10 ק"מ מהחוף) היא פתרון סביר מבחינתם, ובהינתן כלל האילוצים והשיקולים השונים זו החלופה המועדפת עליהם. עמדה דומה מביעה גם רשות הטבע והגנים.
התנגדות מפתיעה פחות (שכן הם האחראים על קבלת ההחלטה הנוכחית) היא זו של משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה. נוסף לשיקולי שמירת הטבע ובריאות הציבור שהעלו ארגוני הסביבה, נימוקיו של משרד האנרגיה לתמיכה באסדה קבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף כוללים גם פן כלכלי. כיום כל הגז המוזרם לישראל מקורו במאגר אחד – תמר. בשנה שעברה תקלה במאגר תמר השביתה אותו לשבוע, ועלתה למשק החשמל כ-115 מיליון שקלים. מאז תקלה זו מבקש משרד האנרגיה לחבר את המשק למקור גז נוסף בהקדם, והזזת האסדה לעומק הים כמובן פוגעת בשאיפה זו.
ויש גם כאלו שמייחסים ל"שומרי הבית" אינטרסים אנוכיים. לא אחת נטען כי מאבקם הוא מהסוג המכונה באנגלית NIMBY – Not In My Back Yard, או במילים אחרות: מאבק שמטרת חבריו היא להרחיק סיכונים ממקום מגוריהם, גם אם הצלחתו תפגע באינטרס רחב יותר. טענה זו אף הועלתה בפסק דין שניתן לאחרונה בעקבות עתירה שהגישו "שומרי הבית" לבית המשפט בחיפה נגד תוואי צנרת הקונדנסט (תוצר לוואי של הגז – סוגיה שתידון בהרחבה בהמשך).
ההתנגדות למאבק על הזזת האסדה מגיע גם מצד אנשים פרטיים, חלקם מומחים בתחומם. פרופ' רפי סמיט מהפקולטה להנדסה כימית בטכניון, למשל, התבטא בחריפות נגד המאבק ברשת "אקדמיה": "הופתעתי לגלות את עוצמת ההגזמות והדיסאינפורמציה שמתועלים למדיה במאבק מיותר לחלוטין. למרבה הצער אני מגלה שעוצמת החרדה מפרסומים אלו עולה וצומחת ומגיעה להפגנות שאין אמת מאחוריהן ואף להפרעה מסיבית בימים אלו לתהליך הבנייה של המתקנים בחוף דור". נציין כי רפי סמיט הוא יועץ של שותפות "לווייתן".
כאמור, הנושא שנמצא במוקד הוויכוח הוא מיקומה של אסדת לווייתן: לפי התוכנית הנוכחית האסדה צפויה לקום במרחק של 10 ק"מ מהחוף, ואילו תומכי המאבק מבקשים להעבירה למרחק של 120 ק"מ מהחוף. מן המרחק נגזר גם סוג האסדה שתוקם: אסדה קבועה סמוכה יחסית לחוף, או אסדה צפה בעומק הים.
אסדה קבועה (Fixed Platform) היא אסדה המיועדת לפעול זמן ממושך, ולכן היא מקובעת לקרקעית הים באמצעות רגלי בטון או פלדה. אסדה זו נחשבת לדגם הקלאסי של תעשיית הנפט והגז, והשימוש בה החל עוד בראשית התעשייה, בשנות השלושים של המאה הקודמת. מגבלותיה של האסדה הן חוסר הניידות שלה, וכן חוסר יכולתה להפיק גז במים עמוקים: היא פועלת בעומק של עד 520 מטר.
אסדה כזו נחשבת יקרה לבנייה ולכן יש הצדקה כלכלית לבנות אותה רק במציאת מאגר גז גדול שייקח שנים רבות עד שיתכלה, כמו מאגר לווייתן.
אסדה צפה (FPSO) נקראת כך משום שהיא אינה מקובעת לקרקעית הים אלא צפה על פני המים, כמו אונייה. תכונה זו מאפשרת לאסדות צפות לפעול בעומקים שונים.
רוב האסדות הצפות בעולם הן אוניות מסע שהוסבו לאסדות צפות, ולכן גם עלות הייצור שלהן נמוכה יחסית. עוד עניין שהופך את השימוש באסדה צפה לזול ומהיר יותר הוא האפשרות לחכור אסדה צפה שכבר הייתה בשימוש. אולם פתרון זה אינו מתאים בדרך כלל למאגרים גדולים שיפעלו במשך שנים (כמו לווייתן), מפני שאסדות חכורות נוטות להתבלות מהר יותר.
נכון ל-2018 פועלות 215 אסדות צפות בכל רחבי העולם, רבע מהן נמצאות אל מול חופי ברזיל. לשם השוואה, ב-2007 פעלו בעולם 185 אסדות צפות.
חשוב להבין כי כש"שומרי הבית" מדברים על "הרחקת האסדה" הם מתכוונים למעשה למעבר מאסדה קבועה לאסדה צפה, על כל המשמעויות והעלויות הכרוכות בכך.
היתרון הבולט בשימוש באסדה צפה הוא הניידות שלה: ביכולתה להתנתק תוך שעה מהצנרת שהיא מחוברת אליה ולשוט למקום אחר. יכולת זו יכולה להוות יתרון משמעותי בשעת חירום. עוד יתרון של אסדה צפה הוא היכולת להרחיק אותה מאוד מהחוף, כך שכל ענייני זיהום האוויר והים ישפיעו במידה מועטה מאוד על איכות האוויר והמים בישראל (נקודה ש"שומרי הבית" מדגישים במיוחד).
אלא שאותה היכולת לפעול במעמקי הים טומנת בחובה גם חיסרון: השטח שנמצא במרחק 120 ק"מ מהחוף נקרא "אזור כלכלי בלעדי", או "מים כלכליים". באזור זה למדינה יש זכויות מסוימות אך הוא לא נחשב לגמרי לחלק משטח ישראל, והדעות חלוקות לגבי יכולת האכיפה והפיקוח של המדינה באזור זה. למשל, הארגונים הירוקים התומכים בחלופה הנוכחית טוענים כי ההרחקה תיצור מצב של "רחוק מהעין – רחוק מהלב", ובפועל תמנע כמעט כל אפשרות לפקח על פעילותן של החברות המפיקות את הגז מבחינה סביבתית. עוד חיסרון של האסדה הצפה הקשור לאיכות הסביבה הוא שנאגרות בה כמויות גדולות של קונדנסט, חומר רעיל הנלווה לגז, ותקלת שפך מאסדה כזו עלולה ליצור מפגע אקולוגי חמור מאוד (כפי שיפורט בהמשך התחקיר).
מעניין לציין שטרם קבלת ההחלטה הנוכחית, אחת האפשרויות להקמת אסדת לווייתן הייתה אסדה צפה: על פי מצגות של "נובל אנרג'י" משנים קודמות, נראה כי בעבר זו הייתה החלופה המועדפת על החברה. כמו כן, אסדת "כריש-תנין" של חברת "אנרג'יאן" המוקמת בימים אלו תהיה אסדה צפה.
נכון לינואר 2019 74% מהאסדה כבר בנויים, והושקעו בה יותר ממיליארד דולרים. בינתיים לא חלה התקדמות לכיוון פתרון האסדה הצפה, ונראה כי האסדה הקבועה ממשיכה להיבנות כמתוכנן. האסדה אמורה להתחיל לפעול ולהזרים גז ללקוחות בדצמבר 2019.
אם כן, לכל אחד מסוגי האסדות יש יתרונות וחסרונות, וכל צד מבקש כמובן להבליט את יתרונות סוג האסדה המועדף עליו (אסדה צפה במקרה של תומכי המאבק, ואסדה קבועה במקרה של תומכי התוכנית הנוכחית) ואת חסרונותיה של האחרת. הפרקים הבאים בתחקיר יסקרו בהרחבה את נקודות המחלוקת המרכזיות בין הצדדים בשאלה איזו חלופה עדיפה מבחינה כלכלית, ביטחונית וסביבתית, וינסו לעשות סדר באין-ספור התשובות, המחקרים, הטיעונים וההוכחות הסותרות שכל צד מנפנף בהם.
בישראל, כמו בישראל, לנושאי ביטחון יש חשיבות עליונה, וגם לוויכוח על מיקומה האידיאלי של האסדה יש היבטים ביטחוניים.
בהיותן מתקנים בעלי חשיבות רבה למשק הישראלי, אסדות הגז (לרבות לווייתן העתידית) משכו את תשומת הלב של כמה מאויבי המדינה: בחיזבאללה כבר הצהירו על כוונותיהם לפגוע באסדות הגז של ישראל, ולטענת צה"ל האיומים המפורשים שהשמיע חסן נסראללה בדבר כוונתו לפגוע באסדות הגז של ישראל הם בהחלט בני מימוש. ראיה לרצינות שבה מתייחסים לאיומים היא שכיום שומרות על אסדת תמר ספינות "סער" של חיל הים, והשנה צפויות להצטרף אליהן כמה ספינות חדשות מסדרת "סער 6".
לדברי ניר זרחי, דוקטורנט וחוקר מטעם מרכז חיפה לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית (שמחקרו ישמש אותנו בהרחבה בפרק זה), גם מערך הטילים האיראני מהווה איום ממשי על תשתיות קריטיות, ובפרט על מתקני אנרגיה. בכירים איראנים כבר איימו להשתמש בטילים בליסטיים לצורך תקיפה כזו, ויועץ ביטחוני בכיר לעלי חמינאי הצהיר באופן מפורש כי במקרה של תקיפה אמריקאית או ישראלית, איראן תשגר טילים לעבר בתי זיקוק ותשתיות חיוניות נוספות.
האיום על אסדות הגז של ישראל הוא ממשי אפוא, והדרכים לממש אותו הן מגוונות: החל באיומים תת-מימיים, עבור בטילים בליסטיים, מטוסי נפץ מתאבדים וספינות נפץ, וכלה בצוללנים מתאבדים. מגוון האיומים על האסדה קשור קשר ישיר למיקום האסדה ולסוגה (קבועה או צפה), ועל כן גם בסוגיה הביטחונית ניטשים מאבקים עזים בין תומכי המאבק להקמת אסדה צפה בעומק הים לאלו המעדיפים את הפתרון הנוכחי (אסדה קבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף).
כמו בנושאים אחרים, כל צד מביא הוכחות כבדות משקל ומגובות בטיעונים על העליונות הביטחונית של האסדה המועדפת עליו. המדינה אמרה את דברה בחודש יולי האחרון, כשצה"ל פרסם הודעה לתקשורת ובה נטען כי מבחינה ביטחונית עדיפה אסדה קרובה יותר לחוף, ולכן הצבא תומך בחלופה הנוכחית: "במהלך תכנון פיתוח מאגרי הגז העביר צה"ל את המלצותיו, שתומכות בקרבת המתקנים לחוף משיקולים ביטחוניים", נכתב בהודעה. בהודעה של צה"ל הודגשה חשיבותה של היכולת לשלב הגנה ימית ויבשתית. עם זאת, צוין בה כי "שיקולים אלה הם חלק ממכלול השיקולים הנלקחים בחשבון בפיתוח המאגר".
למרות ההמלצה החד משמעית, שומרי הבית טענו בתגובה כי להודעה של צה"ל אין אחיזה במציאות. בארגון ציינו כי "גורמים ביטחוניים מרכזיים בתקופה הנידונה אינם מאשרים […] את העמדה שעל פיה צה"ל אינו מסוגל להגן על אסדות רחוקות", ואף ציינו כי תכנונה של אסדה צפה במאגרי כריש ותנין היא הוכחה חיה ליכולת זו. עוד נטען בתגובת הארגון כי לא ברור מי הגורם בצה"ל שהוסמך לפרסם את ההודעה, וכי זהו "שימוש בשם הביטחון לשווא".
"שומרי הבית" לא הסתפקו בהודעת תגובה, ובעקבות הודעת התמיכה של צה"ל באסדה הקבועה פנו אל משה יעלון, שכיהן כשר הביטחון בתקופה שבה נקבע מיקומה של אסדת לווייתן. יעלון סתר את ההודעה של צה"ל וכתב שהוא הופתע מהפרסומים שלפיהם ההחלטה על מיקומה של האסדה התקבלה משיקולי ביטחון: "מבדיקה שערכתי עם בכירי משרד הביטחון בתקופה הנדונה, התברר שאיש מהם אינו מכיר פנייה כזו לבחינת העתקת מתקן ההפרדה מהפלטפורמה הימית, הסמוכה לאסדת הקידוח, לאסדה שתוקם במרחק כ-10 ק"מ מהחוף". לדברי יעלון, הוא תומך דווקא בעמדה ההפוכה: "אילו הנושא היה מובא בפני לבחינה ביטחונית, הייתי ממליץ על השארת התוכנית המקורית […] ולא על הקמת אסדת הפרדה סמוכה לחוף".
קשה מאוד ליישב בין הטיעונים הסותרים של שני הצדדים, בעיקר כשאף אחד מהם אינו נכנס לעומקם של השיקולים הביטחוניים. על כן, פרק זה מתבסס על עבודת מחקר ודוח ביטחוני שכתב ניר זרחי, שכאמור משמש עמית מחקר במרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית. על העבודה חתום גם ראש המרכז פרופ' שאול חורב, סגן מפקד חיל הים וראש הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, ונראה שזוהי העבודה הכמעט יחידה שבודקת לעומק את סוגיית הביטחון באסדת לווייתן (ככל הידוע לנו).
לפני הדיון בממצאים עצמם, כדאי להזכיר מי יזם את עבודת המחקר של ניר זרחי: קבינט הגז של זכרון יעקב, גוף התנדבותי במועצה, שהוקם בעקבות המחאה נגד מיקום אסדת לווייתן. לדבריו של תא"ל (במיל') אביגדור קליין, ראש מטה הקבינט, "ביקשנו לערוך דוח חקר הנשען על קריטריונים אקדמיים שיטתיים, שיכול לעמוד במבחן ביקורת של הסביבה המורכבת כל כך של כל מי שעוסק בנושא". על מנהל מרכז המחקר, שכאמור חתום על הדוח, הוא אומר כי "שאול חורב מקובל על הממסד השלטוני והצבאי כבר סמכא שראוי לכבדו מקצועית, ובכך קיווינו למזער את מרכיבי ההתייחסות הלא מקצועיים בכל דיון שייסוב סביב העבודה שתוגש, ואכן זה המצב".
כששאלנו את קליין מדוע בחר קבינט הגז להתמקד בנושא הביטחון, ענה: "אחרים ממש חששו לעסוק בו, ואנחנו זיהינו באיום הביטחוני על התשתית לטיפול בגז [את ה]סיבה הכמעט בטוחה שבגינה ייווצר שפך [קונדנסט – מ"ק] לא רצוני ועצום ביחס לכל סיבה אחרת".
לגורם המזמין יש חשיבות רבה מפני שזכרון יעקב היא אחת המועצות שהיו שותפות פעילות במחאה של "שומרי הבית", והיא אף תרמה כסף למאבק. באתר "שומרי הבית" היא עדיין מופיעה כאחת המועצות התומכות במאבק – אולם בלי לעשות ספוילרים להמשך, אפשר לומר שמסקנות הדוח שינו מעט את פני הדברים.
וכעת – לממצאי המחקר.
מחקרו של זרחי סוקר את נקודות התורפה והחוזק של כמה סוגי אסדות ואת האיומים שכל אחת מהאסדות חשופה להם במיקומים השונים, ומסביר לעומק את ההשלכות הביטחוניות בבחירה באסדה כזו או אחרת.
מעבר לפרטים הטכניים, המסר החשוב העולה מעבודתו של זרחי הוא שיש לגבש תפיסה לאומית אסטרטגית כוללת ורב-תחומית לניהול המרחב הימי של מדינת ישראל. בשיחה עם כתבת "שקוף" הוא אומר כי ההחלטות שהתקבלו בנושא מיקום האסדות היו מבוססות על שיקולים סקטוריאליים שחסרה בהם ראייה כוללת של המרחב הימי. כדוגמה הוא מציין את חוסר האחידות במיקום האסדות: כאמור, אסדת כריש-תנין מתוכננת לקום במרחק 90 ק"מ מהחוף, סמוך לגבול עם לבנון (אף שבצה"ל המליצו להקים גם אותה כאסדה קבועה בסמוך לחוף), ואילו את אסדת לווייתן בחרו כאמור להקים קרוב לחוף בשל שיקולים ביטחוניים. לטענת זרחי, ההגנה על כל אחד מסוגי האסדות דורשת אמצעי הגנה אחרים ואסטרטגיה שונה: "אני מתקשה להבין איך אמירה ביטחונית יכולה לחיות עם שני הדברים האלה. זה לא קוהרנטי", הוא אומר.
הטענה של זרחי לגבי היעדר תפיסה אסטרטגית מגובשת בעניין המרחב הימי משתקפת גם בהיסטוריה התכנונית של אסדת לווייתן: עד שנת 2015 גם לווייתן, כמו כריש-תנין, הייתה אמורה לפעול כאסדה צפה בטווח רחוק בהרבה מהחוף. לטובת ההגנה עליהן אף נרכשו כאמור ספינות מדגם "סער 6", שייעודן הוא הגנה על מתקנים המצויים בטווח רחוק יחסית מהחוף, בסכום של 430 מיליון יורו. אולם לאחר כמה שנים שונתה ההחלטה בעניין לווייתן והוחלט שהיא תקום כאסדה קבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף, בלי להתחשב כלל במדיניות הביטחון שגובשה עד אז.
נראה אפוא שכל גוף מקבל החלטה לגבי המרחב הימי על פי נקודת מבטו, ואין תפיסה אחת שמנחה את כלל הגורמים.
אחרי שהבנו שהראייה התכנונית הכוללת אינה מספקת, עדיין נותרה השאלה העיקרית: איזו אסדה עדיפה מבחינה ביטחונית?
כצפוי, אפילו למומחים אין תשובה פשוטה אחת. זרחי מסביר כי לכל אחת מהחלופות יש יתרונות וחסרונות. עם זאת, לאחר בחינה מדוקדקת של האפשרויות השונות הוא הגיע למסקנה מעניינת: אף אחת מהחלופות המדוברות כיום אינה מיטבית, ויש לשקול אפשרות חלופית: אסדה צפה במרחק 40 ק"מ מהחוף.
כדי להבין טוב יותר את סוגיית אבטחת האסדות, יש להכיר את המונח "אזורים ימיים". נהוג לחלק את השטח מחופיה של מדינה ועד למרחק 320 ק"מ לעומק הים לשלושה אזורים ימיים, על פי מרחקם מהחוף: מים טריטוריאליים, מים סמוכים ומים כלכליים.
באזור זה אין למדינה ריבונות מלאה וניתנות לה זכויות ריבוניות כלכליות בלבד: זכויות לחיפוש, לניצול ולניהול של משאבי החי והמינרלים הנמצאים על קרקעית הים, תחתיה ובמים שמעליה, וכן זכויות לנצל גלים, זרמים ורוחות לצורך הפקת אנרגיה. כמו כן, יש למדינה סמכויות נלוות לצורך מימוש הזכויות, כמו בנייה של מתקנים וסמכויות שיפוט, וכן זכות לקביעת אזורי בטיחות סביב המתקנים ברדיוס של עד 500 מטרים. לצד זאת, גם למדינות זרות יש זכויות מוגדרות באזור הכלכלי הבלעדי של המדינה, כמו חופש שיט וטיס וזכות להניח כבלים וצינורות תת-ימיים.
כפי שאפשר להבין, באופן כללי ככל שמתרחקים מהחוף אל עומק הים כך פוחתות הסמכויות שיש למדינה באזור.
את קיומם של האזורים הימיים קבעה אמנת משפט הים משנת 1982. האמנה מהווה את החוקה הימית הבין-לאומית, שתפקידה להסדיר את הזכויות והחובות של המדינות באזורים הימיים השונים. היא נכנסה לתוקף בשנת 1994, ומאז ועד היום אשררו אותה 166 מדינות. ישראל אינה חתומה על האמנה, אך הצהירה לא פעם כי היא "מקבלת על עצמה את הוראותיה המנהגיות של אמנת הים, ובכלל זה את ההוראות הנוגעות לאזורים הימיים".
כיום קיימת אי ודאות רבה בכל הנוגע להסדרה המשפטית של הפעילות באזור המים הכלכליים של ישראל, ולאי ודאות זו יש השלכות כלכליות, אזוריות ובין-לאומיות נרחבות. בימים אלו נדון בוועדת הכלכלה חוק האזורים הימיים, שמטרתו להסדיר את הנושא.
בעבודתו של זרחי נסקרים השיקולים הביטחוניים בכמה סוגי אסדות:
אף על פי שבמרכז הדיון ניצבת אסדת לווייתן, זרחי בוחן כל אחת מהאפשרויות על פי הסיכון הכולל הנשקף לשתי האסדות המתוכננות. הסיבה לכך היא שהוא רואה את קביעת המיקום של שתי האסדות כחלק מאסטרטגיה רחבה אחת, שבה יכולת ההגנה על אסדה אחת תשפיע על ההכרעות בעניין האסדה האחרת.
בחישובי הסיכונים במחקרו של זרחי נבחנו שלושה היבטים: הסיכוי לפגיעה, פוטנציאל הנזק שייגרם וההשפעה של הנזק על תחומים שונים – הסביבה, הבריאות, ביטחון האנרגיה וההיבט הכלכלי. שקלול של שלושת הגורמים האלה ובחינת ההשפעה על התחומים השונים יוצר תמונת מצב מלאה, שעוזרת להבין איזו אסדה מסוכנת פחות. על כל פנים, כדאי להזכיר שהוא עוסק בשיקולים הביטחוניים בלבד (ולא בשיקולי איכות סביבה למשל).
חלופה א': אסדה קבועה עבור פרויקט לווייתן ואסדה צפה לכריש-תנין
על פי זרחי, האסדה במיקומה המתוכנן כיום (10 ק"מ מהחוף) מוגדרת ברמת סיכון נמוכה-בינונית מבחינת האפשרות למנוע פגיעה, אך הנזק הגדול שעשוי להיגרם אם תיפגע הופך אותה לכדאית פחות ולמסוכנת יותר.
לפי דירוגו של זרחי, אסדה זו מצויה ברמת סיכון גבוהה מפני שהיא נמצאת באזור המים הכלכליים, וכאמור באזור זה חלות מגבלות רבות לגבי הסמכויות שאפשר להפעיל כדי לצמצם איומים, והחוק בישראל בנושא ההתנהלות באזור זה עמום. לצד ההיבט החוקי, גם היכולת לשלוט במרחב מבחינה מעשית נמוך וקיים קושי תפעולי משמעותי.
עם זאת, זרחי רואה יתרון משמעותי בכך שאסדה זו תוקם באותו אזור שבו מצויה אסדת כריש-תנין, מפני שכך קל ויעיל יותר להגן עליהן.
יתרונות:
חסרונות:
כאמור, זרחי לא הסתפק בבחינת שתי האפשרויות המוכרות ובחן גם אפשרות חלופית. ממחקרו עולה כי אפשרות זו משלבת חלק ניכר מהיתרונות של שתי החלופות האחרות ומצמצמת את החסרונות.
את האסדה במרחק 40 ק"מ מהחוף מדרג זרחי ברמת סיכון נמוכה-בינונית מפני שהיא ממוקמת במים הסמוכים (ולא במים הכלכליים, כמו החלופה במרחק 120 ק"מ מהחוף), שם יש לישראל סמכויות נרחבות יחסית וכן אפשרות מעשית להפעיל אמצעי הגנה שונים. לצד זאת, טמונות בה אפשרויות לצמצום פוטנציאל הנזק במקרה של פגיעה ביחס לאסדה קבועה, וכן אפשרות לקרבה יחסית לאסדת כריש-תנין, שכאמור רצויה מבחינה אסטרטגית.
יתרונות:
חסרונות:
המסקנה העיקרית שעולה מהשוואה בין האופציות לאסדה בעבודת המחקר של זרחי היא שלאסדה צפה במים הסמוכים, במרחק 40 ק"מ מהחוף, יש יתרון יחסי בהשוואה לשאר החלופות כמעט בכל מדדי ההשוואה. במילותיו של זרחי, "חלופת ההפקה באמצעות FPSO [אסדה צפה] במים הסמוכים מספקת מענה מאוזן בהיבטים של חוסן לאומי, תפעול, משפט ואסטרטגיה רבתית".
ככלל, מסקנותיו של זרחי הן שאסדות צפות ומרוחקות יותר עדיפות על פני אסדה קבועה: "הבחינה מראה כי ככל שהנכסים הקריטיים [אסדות – מ"ק] יהיו קרובים יותר אל החוף כך ייטב בהיבטי צמצום המורכבות התפעולית והמורכבות המשפטית, אך מנגד יעלה הסיכון לפגיעה במתקנים חיוניים כמו התפלה וחשמל, ותצטמצם רמת הגמישות בפיתוח של הזירה הימית מתוך נקודת מבט אסטרטגית וארוכת טווח" […] בפרט נמצא כי לשימוש בפלטפורמות ניידות יתרון משמעותי על פני שימוש בפלטפורמות קבועות במניעת הסיכון ובהתמודדות עם מצב של כשל".
זרחי מתריע שחלופת האסדה הקבועה, המקודמת בימים אלו, היא נחותה ביחס לחלופת 40 הק"מ, מפני שפוטנציאל הנזק שלה בתחומים כמו אמינות האספקה והתפקוד השוטף הוא הגדול ביותר.
כאמור, קבינט הגז של זכרון יעקב הוא שהזמין את מחקרו של זרחי, ואנחנו התעניינו לדעת אם בעקבות הממצאים – התומכים כאמור באסדה צפה במים הסמוכים – הם שינו את דעתם ואת תמיכתם ב"שומרי הבית". תשובתו של תא"ל במיל' אביגדור קליין, ראש מטה קבינט הגז, היא חד-משמעית: "אנחנו [הקבינט ומועצת זכרון – מ"ק] תומכים בחלופה שניר הציג. הארגונים קיבלו מאיתנו עידוד (וגם תמיכה כספית כלשהי בעבר). מרגע שעניינם הרחקה ל-120 ק"מ ללא תימוכין של אומדן סכנה, הפסקנו לתמוך בהם. הרחקה למרחק 120 ק"מ מתקשר לסוג מאבק NIMBY שאנחנו לא רוצים להיות מזוהים איתו. אנחנו מאמינים שעמוק בהבנתם של ראשי הארגונים האזרחיים מקובלת החלופה הרציונלית שניר הציג".
ב"שומרי הבית" עדיין סבורים כי אסדה במרחק 120 ק"מ היא החלופה העדיפה, אף שהם רואים בחלופה של זרחי פתרון סביר. מיוני ספיר, ראש המטה של "שומרי הבית", נמסר בתגובה:
"(1) לא לאסדת רגליים (אסדה קבועה) – אנחנו מסכימים על כך.
(2) לא לאסדה בקרבת החוף – אנחנו מסכימים על כך.
(3) אסדה צפה בקצה המים הסמוכים – אנחנו חלוקים על כך.
כך שרבות ההסכמות על חילוקי הדעות בין הצדדים בהקשר לדוח הזה".
לפי הערכתו של זרחי, המיקום הנוכחי שבו מוקמת בימים אלו אסדת לווייתן הוא המסוכן ביותר לישראל מבחינה ביטחונית. בעקבות הממצאים פנינו למשרדי הממשלה הרלוונטיים וביקשנו תשובות לכמה שאלות שהטרידו אותנו:
ממשרד הביטחון נמסר כי "הבנו שפניתם גם לדובר צה"ל. התגובה שתקבלו מהם מקובלת עלינו".
מדובר צה"ל נמסר כי "במסגרת תוכנית להגנה על מרחב המים הכלכליים, שאושרה על ידי הממשלה, הופקדה בידי צה"ל האחריות להגן על מרחב זה. צה"ל, באמצעות זרוע הים, ידע לספק הגנה בכל מרחב המים הכלכליים.
מיקום המתקנים בסמיכות קרובה יותר לחוף, של עד 15 מייל, ישפר את רמת ההגנה עליהם, אך לצד זאת נדגיש כי ההחלטה על מיקום האסדות ומתווה פיתוחן במרחב המים הכלכליים אינה נתונה לשיקולים ביטחוניים בלבד, ואף אינה מצויה בסמכות צה"ל.
לצה"ל תפיסה אסטרטגית ברורה להגנת המתקנים האסטרטגיים במרחב המים הכלכליים, שאושרה על ידי הגורמים הרלוונטיים בצה"ל ובדרג המדיני. כחלק מתפיסה זו וההבנה כי לכל אחד מהמתקנים האסטרטגיים נדרשת הגנה צמודה ללא קשר למיקומו, תוכנן פרויקט ספינות המגן כמענה לצורך המבצעי ולאיומים השונים".
מהמטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה (מל"ל) נמסר כי "בנושא זה יש לפנות למשרד האנרגיה".
ממשרד האנרגיה נמסר: "עתירה בנושא הפנייה הוגשה לבג"ץ, ועמדת המדינה בנושא תינתן בתוך מספר ימים. תוכלו לקבלה לאחר שתוגש לבית המשפט ותועבר לצדדים" (רקע לתגובה זו בתיבה פה למטה).
הפרקים הבאים בתחקיר יוקדשו לנושא הניצב במרכז המחאה – הפגיעה האפשרית של פעילות האסדות בכלל, ושל הטיפול בקונדנסט בפרט, באיכות הסביבה. מוזמנים ומוזמנות להירשם לעדכונים מאיתנו על פרסום פרקים חדשים.
בישראל, כמו בישראל, לנושאי ביטחון יש חשיבות עליונה, וגם לוויכוח על מיקומה האידיאלי של האסדה יש היבטים ביטחוניים.
בהיותן מתקנים בעלי חשיבות רבה למשק הישראלי, אסדות הגז (לרבות לווייתן העתידית) משכו את תשומת הלב של כמה מאויבי המדינה: בחיזבאללה כבר הצהירו על כוונותיהם לפגוע באסדות הגז של ישראל, ולטענת צה"ל האיומים המפורשים שהשמיע חסן נסראללה בדבר כוונתו לפגוע באסדות הגז של ישראל הם בהחלט בני מימוש. ראיה לרצינות שבה מתייחסים לאיומים היא שכיום שומרות על אסדת תמר ספינות "סער" של חיל הים, והשנה צפויות להצטרף אליהן כמה ספינות חדשות מסדרת "סער 6".
לדברי ניר זרחי, דוקטורנט וחוקר מטעם מרכז חיפה לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית (שמחקרו ישמש אותנו בהרחבה בפרק זה), גם מערך הטילים האיראני מהווה איום ממשי על תשתיות קריטיות, ובפרט על מתקני אנרגיה. בכירים איראנים כבר איימו להשתמש בטילים בליסטיים לצורך תקיפה כזו, ויועץ ביטחוני בכיר לעלי חמינאי הצהיר באופן מפורש כי במקרה של תקיפה אמריקאית או ישראלית, איראן תשגר טילים לעבר בתי זיקוק ותשתיות חיוניות נוספות.
האיום על אסדות הגז של ישראל הוא ממשי אפוא, והדרכים לממש אותו הן מגוונות: החל באיומים תת-מימיים, עבור בטילים בליסטיים, מטוסי נפץ מתאבדים וספינות נפץ, וכלה בצוללנים מתאבדים. מגוון האיומים על האסדה קשור קשר ישיר למיקום האסדה ולסוגה (קבועה או צפה), ועל כן גם בסוגיה הביטחונית ניטשים מאבקים עזים בין תומכי המאבק להקמת אסדה צפה בעומק הים לאלו המעדיפים את הפתרון הנוכחי (אסדה קבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף).
כמו בנושאים אחרים, כל צד מביא הוכחות כבדות משקל ומגובות בטיעונים על העליונות הביטחונית של האסדה המועדפת עליו. המדינה אמרה את דברה בחודש יולי האחרון, כשצה"ל פרסם הודעה לתקשורת ובה נטען כי מבחינה ביטחונית עדיפה אסדה קרובה יותר לחוף, ולכן הצבא תומך בחלופה הנוכחית: "במהלך תכנון פיתוח מאגרי הגז העביר צה"ל את המלצותיו, שתומכות בקרבת המתקנים לחוף משיקולים ביטחוניים", נכתב בהודעה. בהודעה של צה"ל הודגשה חשיבותה של היכולת לשלב הגנה ימית ויבשתית. עם זאת, צוין בה כי "שיקולים אלה הם חלק ממכלול השיקולים הנלקחים בחשבון בפיתוח המאגר".
למרות ההמלצה החד משמעית, שומרי הבית טענו בתגובה כי להודעה של צה"ל אין אחיזה במציאות. בארגון ציינו כי "גורמים ביטחוניים מרכזיים בתקופה הנידונה אינם מאשרים […] את העמדה שעל פיה צה"ל אינו מסוגל להגן על אסדות רחוקות", ואף ציינו כי תכנונה של אסדה צפה במאגרי כריש ותנין היא הוכחה חיה ליכולת זו. עוד נטען בתגובת הארגון כי לא ברור מי הגורם בצה"ל שהוסמך לפרסם את ההודעה, וכי זהו "שימוש בשם הביטחון לשווא".
"שומרי הבית" לא הסתפקו בהודעת תגובה, ובעקבות הודעת התמיכה של צה"ל באסדה הקבועה פנו אל משה יעלון, שכיהן כשר הביטחון בתקופה שבה נקבע מיקומה של אסדת לווייתן. יעלון סתר את ההודעה של צה"ל וכתב שהוא הופתע מהפרסומים שלפיהם ההחלטה על מיקומה של האסדה התקבלה משיקולי ביטחון: "מבדיקה שערכתי עם בכירי משרד הביטחון בתקופה הנדונה, התברר שאיש מהם אינו מכיר פנייה כזו לבחינת העתקת מתקן ההפרדה מהפלטפורמה הימית, הסמוכה לאסדת הקידוח, לאסדה שתוקם במרחק כ-10 ק"מ מהחוף". לדברי יעלון, הוא תומך דווקא בעמדה ההפוכה: "אילו הנושא היה מובא בפני לבחינה ביטחונית, הייתי ממליץ על השארת התוכנית המקורית […] ולא על הקמת אסדת הפרדה סמוכה לחוף".
קשה מאוד ליישב בין הטיעונים הסותרים של שני הצדדים, בעיקר כשאף אחד מהם אינו נכנס לעומקם של השיקולים הביטחוניים. על כן, פרק זה מתבסס על עבודת מחקר ודוח ביטחוני שכתב ניר זרחי, שכאמור משמש עמית מחקר במרכז חיפה למחקרי מדיניות ואסטרטגיה ימית. על העבודה חתום גם ראש המרכז פרופ' שאול חורב, סגן מפקד חיל הים וראש הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, ונראה שזוהי העבודה הכמעט יחידה שבודקת לעומק את סוגיית הביטחון באסדת לווייתן (ככל הידוע לנו).
לפני הדיון בממצאים עצמם, כדאי להזכיר מי יזם את עבודת המחקר של ניר זרחי: קבינט הגז של זכרון יעקב, גוף התנדבותי במועצה, שהוקם בעקבות המחאה נגד מיקום אסדת לווייתן. לדבריו של תא"ל (במיל') אביגדור קליין, ראש מטה הקבינט, "ביקשנו לערוך דוח חקר הנשען על קריטריונים אקדמיים שיטתיים, שיכול לעמוד במבחן ביקורת של הסביבה המורכבת כל כך של כל מי שעוסק בנושא". על מנהל מרכז המחקר, שכאמור חתום על הדוח, הוא אומר כי "שאול חורב מקובל על הממסד השלטוני והצבאי כבר סמכא שראוי לכבדו מקצועית, ובכך קיווינו למזער את מרכיבי ההתייחסות הלא מקצועיים בכל דיון שייסוב סביב העבודה שתוגש, ואכן זה המצב".
כששאלנו את קליין מדוע בחר קבינט הגז להתמקד בנושא הביטחון, ענה: "אחרים ממש חששו לעסוק בו, ואנחנו זיהינו באיום הביטחוני על התשתית לטיפול בגז [את ה]סיבה הכמעט בטוחה שבגינה ייווצר שפך [קונדנסט – מ"ק] לא רצוני ועצום ביחס לכל סיבה אחרת".
לגורם המזמין יש חשיבות רבה מפני שזכרון יעקב היא אחת המועצות שהיו שותפות פעילות במחאה של "שומרי הבית", והיא אף תרמה כסף למאבק. באתר "שומרי הבית" היא עדיין מופיעה כאחת המועצות התומכות במאבק – אולם בלי לעשות ספוילרים להמשך, אפשר לומר שמסקנות הדוח שינו מעט את פני הדברים.
וכעת – לממצאי המחקר.
מחקרו של זרחי סוקר את נקודות התורפה והחוזק של כמה סוגי אסדות ואת האיומים שכל אחת מהאסדות חשופה להם במיקומים השונים, ומסביר לעומק את ההשלכות הביטחוניות בבחירה באסדה כזו או אחרת.
מעבר לפרטים הטכניים, המסר החשוב העולה מעבודתו של זרחי הוא שיש לגבש תפיסה לאומית אסטרטגית כוללת ורב-תחומית לניהול המרחב הימי של מדינת ישראל. בשיחה עם כתבת "שקוף" הוא אומר כי ההחלטות שהתקבלו בנושא מיקום האסדות היו מבוססות על שיקולים סקטוריאליים שחסרה בהם ראייה כוללת של המרחב הימי. כדוגמה הוא מציין את חוסר האחידות במיקום האסדות: כאמור, אסדת כריש-תנין מתוכננת לקום במרחק 90 ק"מ מהחוף, סמוך לגבול עם לבנון (אף שבצה"ל המליצו להקים גם אותה כאסדה קבועה בסמוך לחוף), ואילו את אסדת לווייתן בחרו כאמור להקים קרוב לחוף בשל שיקולים ביטחוניים. לטענת זרחי, ההגנה על כל אחד מסוגי האסדות דורשת אמצעי הגנה אחרים ואסטרטגיה שונה: "אני מתקשה להבין איך אמירה ביטחונית יכולה לחיות עם שני הדברים האלה. זה לא קוהרנטי", הוא אומר.
הטענה של זרחי לגבי היעדר תפיסה אסטרטגית מגובשת בעניין המרחב הימי משתקפת גם בהיסטוריה התכנונית של אסדת לווייתן: עד שנת 2015 גם לווייתן, כמו כריש-תנין, הייתה אמורה לפעול כאסדה צפה בטווח רחוק בהרבה מהחוף. לטובת ההגנה עליהן אף נרכשו כאמור ספינות מדגם "סער 6", שייעודן הוא הגנה על מתקנים המצויים בטווח רחוק יחסית מהחוף, בסכום של 430 מיליון יורו. אולם לאחר כמה שנים שונתה ההחלטה בעניין לווייתן והוחלט שהיא תקום כאסדה קבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף, בלי להתחשב כלל במדיניות הביטחון שגובשה עד אז.
נראה אפוא שכל גוף מקבל החלטה לגבי המרחב הימי על פי נקודת מבטו, ואין תפיסה אחת שמנחה את כלל הגורמים.
אחרי שהבנו שהראייה התכנונית הכוללת אינה מספקת, עדיין נותרה השאלה העיקרית: איזו אסדה עדיפה מבחינה ביטחונית?
כצפוי, אפילו למומחים אין תשובה פשוטה אחת. זרחי מסביר כי לכל אחת מהחלופות יש יתרונות וחסרונות. עם זאת, לאחר בחינה מדוקדקת של האפשרויות השונות הוא הגיע למסקנה מעניינת: אף אחת מהחלופות המדוברות כיום אינה מיטבית, ויש לשקול אפשרות חלופית: אסדה צפה במרחק 40 ק"מ מהחוף.
כדי להבין טוב יותר את סוגיית אבטחת האסדות, יש להכיר את המונח "אזורים ימיים". נהוג לחלק את השטח מחופיה של מדינה ועד למרחק 320 ק"מ לעומק הים לשלושה אזורים ימיים, על פי מרחקם מהחוף: מים טריטוריאליים, מים סמוכים ומים כלכליים.
באזור זה אין למדינה ריבונות מלאה וניתנות לה זכויות ריבוניות כלכליות בלבד: זכויות לחיפוש, לניצול ולניהול של משאבי החי והמינרלים הנמצאים על קרקעית הים, תחתיה ובמים שמעליה, וכן זכויות לנצל גלים, זרמים ורוחות לצורך הפקת אנרגיה. כמו כן, יש למדינה סמכויות נלוות לצורך מימוש הזכויות, כמו בנייה של מתקנים וסמכויות שיפוט, וכן זכות לקביעת אזורי בטיחות סביב המתקנים ברדיוס של עד 500 מטרים. לצד זאת, גם למדינות זרות יש זכויות מוגדרות באזור הכלכלי הבלעדי של המדינה, כמו חופש שיט וטיס וזכות להניח כבלים וצינורות תת-ימיים.
כפי שאפשר להבין, באופן כללי ככל שמתרחקים מהחוף אל עומק הים כך פוחתות הסמכויות שיש למדינה באזור.
את קיומם של האזורים הימיים קבעה אמנת משפט הים משנת 1982. האמנה מהווה את החוקה הימית הבין-לאומית, שתפקידה להסדיר את הזכויות והחובות של המדינות באזורים הימיים השונים. היא נכנסה לתוקף בשנת 1994, ומאז ועד היום אשררו אותה 166 מדינות. ישראל אינה חתומה על האמנה, אך הצהירה לא פעם כי היא "מקבלת על עצמה את הוראותיה המנהגיות של אמנת הים, ובכלל זה את ההוראות הנוגעות לאזורים הימיים".
כיום קיימת אי ודאות רבה בכל הנוגע להסדרה המשפטית של הפעילות באזור המים הכלכליים של ישראל, ולאי ודאות זו יש השלכות כלכליות, אזוריות ובין-לאומיות נרחבות. בימים אלו נדון בוועדת הכלכלה חוק האזורים הימיים, שמטרתו להסדיר את הנושא.
בעבודתו של זרחי נסקרים השיקולים הביטחוניים בכמה סוגי אסדות:
אף על פי שבמרכז הדיון ניצבת אסדת לווייתן, זרחי בוחן כל אחת מהאפשרויות על פי הסיכון הכולל הנשקף לשתי האסדות המתוכננות. הסיבה לכך היא שהוא רואה את קביעת המיקום של שתי האסדות כחלק מאסטרטגיה רחבה אחת, שבה יכולת ההגנה על אסדה אחת תשפיע על ההכרעות בעניין האסדה האחרת.
בחישובי הסיכונים במחקרו של זרחי נבחנו שלושה היבטים: הסיכוי לפגיעה, פוטנציאל הנזק שייגרם וההשפעה של הנזק על תחומים שונים – הסביבה, הבריאות, ביטחון האנרגיה וההיבט הכלכלי. שקלול של שלושת הגורמים האלה ובחינת ההשפעה על התחומים השונים יוצר תמונת מצב מלאה, שעוזרת להבין איזו אסדה מסוכנת פחות. על כל פנים, כדאי להזכיר שהוא עוסק בשיקולים הביטחוניים בלבד (ולא בשיקולי איכות סביבה למשל).
חלופה א': אסדה קבועה עבור פרויקט לווייתן ואסדה צפה לכריש-תנין
על פי זרחי, האסדה במיקומה המתוכנן כיום (10 ק"מ מהחוף) מוגדרת ברמת סיכון נמוכה-בינונית מבחינת האפשרות למנוע פגיעה, אך הנזק הגדול שעשוי להיגרם אם תיפגע הופך אותה לכדאית פחות ולמסוכנת יותר.
לפי דירוגו של זרחי, אסדה זו מצויה ברמת סיכון גבוהה מפני שהיא נמצאת באזור המים הכלכליים, וכאמור באזור זה חלות מגבלות רבות לגבי הסמכויות שאפשר להפעיל כדי לצמצם איומים, והחוק בישראל בנושא ההתנהלות באזור זה עמום. לצד ההיבט החוקי, גם היכולת לשלוט במרחב מבחינה מעשית נמוך וקיים קושי תפעולי משמעותי.
עם זאת, זרחי רואה יתרון משמעותי בכך שאסדה זו תוקם באותו אזור שבו מצויה אסדת כריש-תנין, מפני שכך קל ויעיל יותר להגן עליהן.
יתרונות:
חסרונות:
כאמור, זרחי לא הסתפק בבחינת שתי האפשרויות המוכרות ובחן גם אפשרות חלופית. ממחקרו עולה כי אפשרות זו משלבת חלק ניכר מהיתרונות של שתי החלופות האחרות ומצמצמת את החסרונות.
את האסדה במרחק 40 ק"מ מהחוף מדרג זרחי ברמת סיכון נמוכה-בינונית מפני שהיא ממוקמת במים הסמוכים (ולא במים הכלכליים, כמו החלופה במרחק 120 ק"מ מהחוף), שם יש לישראל סמכויות נרחבות יחסית וכן אפשרות מעשית להפעיל אמצעי הגנה שונים. לצד זאת, טמונות בה אפשרויות לצמצום פוטנציאל הנזק במקרה של פגיעה ביחס לאסדה קבועה, וכן אפשרות לקרבה יחסית לאסדת כריש-תנין, שכאמור רצויה מבחינה אסטרטגית.
יתרונות:
חסרונות:
המסקנה העיקרית שעולה מהשוואה בין האופציות לאסדה בעבודת המחקר של זרחי היא שלאסדה צפה במים הסמוכים, במרחק 40 ק"מ מהחוף, יש יתרון יחסי בהשוואה לשאר החלופות כמעט בכל מדדי ההשוואה. במילותיו של זרחי, "חלופת ההפקה באמצעות FPSO [אסדה צפה] במים הסמוכים מספקת מענה מאוזן בהיבטים של חוסן לאומי, תפעול, משפט ואסטרטגיה רבתית".
ככלל, מסקנותיו של זרחי הן שאסדות צפות ומרוחקות יותר עדיפות על פני אסדה קבועה: "הבחינה מראה כי ככל שהנכסים הקריטיים [אסדות – מ"ק] יהיו קרובים יותר אל החוף כך ייטב בהיבטי צמצום המורכבות התפעולית והמורכבות המשפטית, אך מנגד יעלה הסיכון לפגיעה במתקנים חיוניים כמו התפלה וחשמל, ותצטמצם רמת הגמישות בפיתוח של הזירה הימית מתוך נקודת מבט אסטרטגית וארוכת טווח" […] בפרט נמצא כי לשימוש בפלטפורמות ניידות יתרון משמעותי על פני שימוש בפלטפורמות קבועות במניעת הסיכון ובהתמודדות עם מצב של כשל".
זרחי מתריע שחלופת האסדה הקבועה, המקודמת בימים אלו, היא נחותה ביחס לחלופת 40 הק"מ, מפני שפוטנציאל הנזק שלה בתחומים כמו אמינות האספקה והתפקוד השוטף הוא הגדול ביותר.
כאמור, קבינט הגז של זכרון יעקב הוא שהזמין את מחקרו של זרחי, ואנחנו התעניינו לדעת אם בעקבות הממצאים – התומכים כאמור באסדה צפה במים הסמוכים – הם שינו את דעתם ואת תמיכתם ב"שומרי הבית". תשובתו של תא"ל במיל' אביגדור קליין, ראש מטה קבינט הגז, היא חד-משמעית: "אנחנו [הקבינט ומועצת זכרון – מ"ק] תומכים בחלופה שניר הציג. הארגונים קיבלו מאיתנו עידוד (וגם תמיכה כספית כלשהי בעבר). מרגע שעניינם הרחקה ל-120 ק"מ ללא תימוכין של אומדן סכנה, הפסקנו לתמוך בהם. הרחקה למרחק 120 ק"מ מתקשר לסוג מאבק NIMBY שאנחנו לא רוצים להיות מזוהים איתו. אנחנו מאמינים שעמוק בהבנתם של ראשי הארגונים האזרחיים מקובלת החלופה הרציונלית שניר הציג".
ב"שומרי הבית" עדיין סבורים כי אסדה במרחק 120 ק"מ היא החלופה העדיפה, אף שהם רואים בחלופה של זרחי פתרון סביר. מיוני ספיר, ראש המטה של "שומרי הבית", נמסר בתגובה:
"(1) לא לאסדת רגליים (אסדה קבועה) – אנחנו מסכימים על כך.
(2) לא לאסדה בקרבת החוף – אנחנו מסכימים על כך.
(3) אסדה צפה בקצה המים הסמוכים – אנחנו חלוקים על כך.
כך שרבות ההסכמות על חילוקי הדעות בין הצדדים בהקשר לדוח הזה".
לפי הערכתו של זרחי, המיקום הנוכחי שבו מוקמת בימים אלו אסדת לווייתן הוא המסוכן ביותר לישראל מבחינה ביטחונית. בעקבות הממצאים פנינו למשרדי הממשלה הרלוונטיים וביקשנו תשובות לכמה שאלות שהטרידו אותנו:
ממשרד הביטחון נמסר כי "הבנו שפניתם גם לדובר צה"ל. התגובה שתקבלו מהם מקובלת עלינו".
מדובר צה"ל נמסר כי "במסגרת תוכנית להגנה על מרחב המים הכלכליים, שאושרה על ידי הממשלה, הופקדה בידי צה"ל האחריות להגן על מרחב זה. צה"ל, באמצעות זרוע הים, ידע לספק הגנה בכל מרחב המים הכלכליים.
מיקום המתקנים בסמיכות קרובה יותר לחוף, של עד 15 מייל, ישפר את רמת ההגנה עליהם, אך לצד זאת נדגיש כי ההחלטה על מיקום האסדות ומתווה פיתוחן במרחב המים הכלכליים אינה נתונה לשיקולים ביטחוניים בלבד, ואף אינה מצויה בסמכות צה"ל.
לצה"ל תפיסה אסטרטגית ברורה להגנת המתקנים האסטרטגיים במרחב המים הכלכליים, שאושרה על ידי הגורמים הרלוונטיים בצה"ל ובדרג המדיני. כחלק מתפיסה זו וההבנה כי לכל אחד מהמתקנים האסטרטגיים נדרשת הגנה צמודה ללא קשר למיקומו, תוכנן פרויקט ספינות המגן כמענה לצורך המבצעי ולאיומים השונים".
מהמטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה (מל"ל) נמסר כי "בנושא זה יש לפנות למשרד האנרגיה".
ממשרד האנרגיה נמסר: "עתירה בנושא הפנייה הוגשה לבג"ץ, ועמדת המדינה בנושא תינתן בתוך מספר ימים. תוכלו לקבלה לאחר שתוגש לבית המשפט ותועבר לצדדים" (רקע לתגובה זו בתיבה פה למטה).
הפרקים הבאים בתחקיר יוקדשו לנושא הניצב במרכז המחאה – הפגיעה האפשרית של פעילות האסדות בכלל, ושל הטיפול בקונדנסט בפרט, באיכות הסביבה. מוזמנים ומוזמנות להירשם לעדכונים מאיתנו על פרסום פרקים חדשים.
הקונדנסט הוא אחד הנושאים הכי מדוברים במחאה להרחקת אסדת הגז ללב הים. המוחים טוענים כי הקונדנסט מהווה איום על חופי הרחצה, על איכות האוויר ועל המים שאנחנו שותים. מנגד, במשרדי הממשלה טוענים כי לחומר פשוט יצא שם רע ואין סיבה שישפיע על איכות החיים שלנו. מבולבלים? בואו לקרוא על החומר בעל השם המוזר שעומד בלב הוויכוח.
קונדנסט (condensate), ובעברית "תעבית", הוא תוצר לוואי של ייצור הגז. החומר דומה בהרכבו לנפט ומשמש בעיקר לייצור דלק ולדילול נפט, ויש לו ערך כלכלי לא מבוטל בפני עצמו כחומר תעשייתי. אולם לצד זאת, הקונדנסט הוא חומר מסרטן ומזהם – ועל כן יש לאחסן אותו במתקנים מתאימים או למכור אותו לתעשיות כבדות.
על פי משרד הבריאות, מאגר לווייתן נחשב לדליל בקונדנסט ביחס למאגרים אחרים בעולם. לפי מסמך היתר הפליטה של לווייתן, בשלב ראשון יופקו ממנו 3,600 חביות של החומר ביממה, ובשלב שני 6,300 חביות ביממה. לפי התכנון, הקונדנסט מהמאגר יימכר למפעלי "בזן", ובמקרה חירום יאוחסן במתקן ייעודי באתר חגית, במועצה האזורית חוף הכרמל.
הטיפול בקונדנסט שיופק ממאגר לווייתן כולל שני שלבים: שינוע ושימוש. אף שזה נשמע פשוט, לכל שלב יש כמה אפשרויות ביצוע הטומנות בחובן יתרונות וסכנות – והיות שהאפשרויות הרלוונטיות מושפעות מסוג האסדה (קבועה או צפה), לא פלא שהמאבק על דרכי השינוע והאחסון של הקונדנסט נהפכו לזירת מאבק בין משרדי הממשלה לתומכי המאבק לשינוי מיקום האסדה. בפרק זה ננסה להסביר במה כרוכה כל אחת מהאפשרויות לטיפול בקונדנסט, וכן נסקור את מוכנותה של ישראל להתמודדות עם תקלות שעלולות לגרום לשפך קונדנסט.
כמו הגז עצמו, גם הקונדנסט צריך להגיע מהמאגר ליעדו על הקרקע. יש כמה דרכים לשינוע קונדנסט. מאסדה הסמוכה לחוף אפשר להוביל אותו במכליות הנוסעות בכביש או בצנרת תת-קרקעית. מאסדה צפה ההובלה נעשית במכליות ים אל בית הזיקוק במדינת היעד.
לפי דוח המשרד להגנת הסביבה מ-2016, צנרת היא האופציה הבטוחה יותר, הן מבחינת פליטות מזהמים לאוויר והן מבחינת סיכונים אחרים, כגון שריפה או פיצוץ. ואכן, עד לאחרונה התוכנית לשינוע הקונדנסט מהאסדה ליעדו כללה הזרמה של החומר בצינור מחוף דור אל מתקן האחסון באתר חגית ואל מפעלי "בזן". אולם לפני זמן קצר התברר כי "נובל אנרג'י" מתעתדת לשנע את הקונדנסט במכליות כביש באופן זמני (האישור לכך ניתן כבר ב-2013). כמו כן, התברר כי הקונדנסט בתקופת ההרצה שונה בהרכבו מהקונדנסט שיופק בשגרה, ולכן החומר לא יאוחסן בחגית או יימכר ל"בזן". כששאלנו את המשרד להגנת הסביבה לאן ישונע הקונדנסט בתקופת ההרצה הם כתבו כי "נכון להיום לא הוגשה למשרד להגנת הסביבה בקשה לשנע את הקונדנסט לאתר ספציפי. כשתוגש בקשה רלוונטית כזו, המשרד יבחן אותה ואת האתר המוצע לעומק".
כאמור, שינוע קונדנסט בעזרת מכליות היא אפשרות מומלצת פחות, על פי דוח המשרד להגנת הסביבה שהוזכר לעיל ודוח של משרד הבריאות. לטענת המשרדים, הובלה של החומר במכליות מגבירה את פליטת המזהמים לאוויר, את הסיכוי לדליפה לקרקע ועוד. בדוח של משרד הבריאות אף נכתב כי "יש לדרוש בתנאי רישיון העסק של תחנות קבלת הגז שהובלת הקונדנסט תעשה בצנרת ולא במכליות" (אף על פי שהקונדנסט אינו החומר היחיד המובל בדרך זו, וכיום משונעים חומרים מזהמים שונים בדרך זו).
אם כך, מדוע בכל זאת אושר שינוע זמני של קונדנסט במכליות כביש, בניגוד לחוות הדעת של שניים ממשרדי הממשלה?
ממשרד האנרגיה נמסר כי "שינוע הקונדנסט במכליות כביש יתבצע אך ורק בתקופה ההרצה. נושא זה אושר גם על ידי הצוות הבין-משרדי שהוקם לפי תמ"א 37ח' [תוכנית המתאר לטיפול בגז הטבעי – מ"ק], שנציג משרד הבריאות הוא חלק ממנו. יש לציין כי הוגשו עתירות רבות נגד המכל על ידי התושבים – וכולן נדחו".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר כי "עמדת המשרד להגנת הסביבה היא כי קיימת עדיפות סביבתית ובטיחותית להובלת הקונדנסט בצנרת המונעת סיכונים, זיהום אוויר ומפגעים סביבתיים נוספים. עם זאת, במסגרת התנ"ס (תוכנית לניהול וניטור סביבתי) לאתר חגית נבחנה גם אפשרות של שינוע הקונדנסט במכליות כביש במקרים חריגים, וביניהם גם תקופת ההרצה.
"לאחר סיום תקופת ההרצה ובשלבי התפעול השוטף, השינוע במכליות הכביש ישמש כגיבוי בעת תקלה בלבד, במקרה שלא יהיה ניתן להזרים את הקונדנסט בצנרת או לעשות שימוש במכל האחסון באתר חגית, או במקרה שבית הזיקוק לא יוכל לקלוט אותו. בהתאם לכך, בתנ"ס נבדקו באופן מפורט ההשפעות הסביבתיות הצפויות משינוע במכליות כביש, במקרים שאינם בשגרה ולפרקי זמן מוגבלים. בנסיבות אלו ולאחר בדיקת ההשפעות הסביבתיות והפתרונות המוצעים למניעתן וצמצומן, המשרד להגנת הסביבה לא התנגד לשינוע מכליות כביש".
אם כן, ההובלה היבשתית צפויה להיות רק שלב (או תוכנית גיבוי) בדרך לאופן ההובלה הקבוע: הזרמה בצינורות תת-קרקעיים. נראה כי התכנון של תוואי צינור הקונדנסט עובר שינויים רבים והמסלול המדויק עוד לא ודאי. במשרד להגנת הסביבה אומרים כי על פי המסמך העקרוני שאושר ברשות רישוי למתקני גז ובמשרד האנרגיה, הצינור צפוי לצאת מהאסדה ולהתחבר לתחנת בקרה בסמוך לחוף מדרום למושב דור, להמשיך לתחנת המגופים (תחנות לתפעול ובקרה) של נתג"ז בסמוך למעיין צבי ומשם להגיע למחצבת עין איילה. מעין איילה יֵצאו שני נתיבי המשך: האחד (הנבנה בימים אלו) יוליך את הקונדנסט צפונה באמצעות חיבור לתשתית קיימת של קצא"א אל חוות המכלים טרמינל קריית חיים בחיפה; והאחר (המצוי כרגע בשלבי תכנון בלבד) יֵצא לכיוון אתר חגית, ומשם ימשיך בתוואי מזרחי דרך הכרמל ומפער הקישון אל בית הזיקוק בחיפה.
כמו בשאלה הביטחונית, גם בנושא הטיפול בקונדנסט כלל ההשקפות, ההיבטים והמורכבויות מתמצים מבחינה מעשית בשאלה אחת: איזו אסדה עדיפה – קבועה או צפה? וכמו שאפשר לנחש, התשובה לשאלה תלויה במשיבים. ההבדלים בין האסדות ברמת הסיכון נובעים מכמה גורמים: כמות הקונדנסט המאוחסנת בהן, אופן השינוע והנזקים האפשריים בעת דליפה.
באסדה הקבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף הובלת הקונדנסט מתבצעת באמצעות צינורות תת-קרקעיים, כפי שהוסבר לעיל.
יתרונות:
חסרונות:
באסדה צפה מרוכז הקונדנסט בבטן האסדה, ואחת לזמן-מה מפונה החומר ליעדו הסופי באמצעות מכלית ייעודית.
יתרונות:
חסרונות:
כאמור, חלופת האסדה הקבועה (ההולכת ונבנית בימים אלו) מצריכה שימוש בצינורות תת-קרקעיים להובלת הקונדנסט. אמנם שינוע הקונדנסט בצנרת היא הדרך הבטוחה יותר, אך גם בה טמונים סיכונים. "שומרי הבית" מתריעים מפני תקלות שפך בצינור שעלולות לגרום לזיהום הקרקע, מי השתייה, ובמקרים חמורים יותר אף לפיצוץ. הם מתארים כמה תרחישים אפשריים:
על פי הדוח של שטיינר, במקרה של שפך קונדנסט מעל פני המים, חצי מהקונדנסט מתאדה וחצי מן החומר נמהל במים. לעומת זאת, במקרה של תקלת שפך מתחת לפני המים, באזור פי הבאר של לווייתן, הבעיה גדולה יותר, וההשפעה על הסביבה חמורה יותר בהשוואה לשפך מעל פני המים. בתקלה כזו חלק מהקונדנסט עולה אל פני המים לאט יותר, כך שחלק ממנו מתערבב במים וחלקו נשאר "כלוא" במים למשך שבועות וחודשים.
שטיינר טוען שנהוג לחשוב שמפני שהקונדנסט הוא חומר נדיף הוא יתאדה מהמים במהירות בכל תקלת שפך, אך למעשה חלק מהקונדנסט עלול להישאר במים זמן ממושך. כשהקונדנסט מתערבב במים או כלוא בתוכם המים נעשים רעילים ומתרחשים בהם תהליכים ביולוגיים שונים. אלו עלולים לגרום לפגיעה בבעלי החיים שבולעים את החומר, וכן לפגיעה בהתרבות של בעלי חיים מסוימים ולצמצום שטח המחיה שלהם. במקרים מסוימים זיהום המים בקונדנסט להוביל גם לסכנת הכחדה של מינים שונים (כך קרה למשל באוכלוסיית לווייתנים קטלנים מסוג מסוים באלסקה).
מומחה נוסף שעסק בנושא הוא פרופסור סטיב ברנר, מומחה למדעי הים והאטמוספרה מאוניברסיטת בר-אילן. במחקרו מדמה ברנר תקלות שפך קונדנסט במרחקים שונים מהחוף ובעונות השנה השונות, כדי לחזות את כמות הקונדנסט שתגיע לחוף, תתאדה או תישאר מעל פני המים בכל אחד מהמקרים. חשוב להדגיש כי ברנר מדמה במחקר סיטואציה קיצונית של שפך קונדנסט, ללא ניסיון לעצור אותו או לאסוף את החומר מהמים. כמות הקונדנסט שהוא הביא בחשבון בתרחיש תיאגר בפועל בשני מצבים: אסדה צפה במרחק 120 ק"מ מהחוף, או אסדה קבועה שאליה תוצמד מכלית אגירה (FSO – ראו פירוט בהמשך). פירוש הדבר הוא שהתרחישים אינם רלוונטיים למצב של אסדה קבועה ללא מכל אגירה, שכמות הקונדנסט הנאגרת בה קטנה.
במחקרו בוחן ברנר מה תהיה התוצאה של תקלות שפך מעל פני הים, שיימשכו 30 יום במרחק 140, 70 ו-20 ק"מ מהחוף, ואלו תוצאותיו:
יש לציין כי התרחישים שמתאר ברנר מתייחסים לשפך קונדנסט מעל פני המים, ולא לדליפה מצינורות תת-קרקעיים. על פי שטיינר, לתקלות אלו יש השפעה פחותה על בעלי חיים ימיים, מפני שרוב החומר יתאדה מהר יחסית, ואילו הקונדנסט שלא יתאדה במהירות יתפזר ויתערבב במים עד שייעלם בשלב מסוים. עם זאת, יש להן השלכות שליליות אחרות, כמו האיסור לרחוץ בחופים המזוהמים.
קשה להעריך כמה זמן ייקח לחומר להיעלם לגמרי מהחוף. לדברי ברנר, במקרה של קונדנסט שנותר בחוף לאחר ניקוי ואיסוף, התהליך עלול לארוך כמה חודשים.
עד כה סקרנו את היתרונות והחסרונות של שני סוגי האסדות בהיבט של אחסון הקונדנסט והשינוע שלו. כאמור, אחד היתרונות של אסדה קבועה הוא שאין צורך לאגור בה כמויות גדולות של החומר בשל השימוש בצינורות. אולם יש שחקן משנה שנוכחותו על המגרש עלולה לשנות את כללי המשחק: מתקן אחסון צף לקונדנסט (FSO). ניתן לומר כי מתקן אחסון צף הוא קרוב משפחה של האסדה הצפה (FPSO). כמו האסדה, גם הוא סוג של אונייה גדולה שצפה מעל המים. אולם בניגוד לאסדה, למתקן אין את היכולת לעבד גז אלא רק לאגור חומר. המתקן מחובר לאסדה הקבועה, צף לידה ואוגר את הקונדנסט המופק מהמאגר. בעזרת מתקן האחסון ניתן גם לייצא את הקונדנסט: מכליות אחרות יכולות להתחבר אליו, לאסוף את החומר ולשוט ליעדן.
השימוש במתקן הצף שנוי מאוד במחלוקת. מבחינות מסוימות הוא משלב את הרע שבכל החלופות: אגירת כמויות גדולות של קונדנסט, כמו באסדה הצפה, לצד קרבה לחוף והעלאת רמת הסיכון לזיהום החופים, כמו באסדה הקבועה. במונחים מספריים, מתקן אחסון צף אוגר כמות של 100,000 חביות קונדנסט במרחק של 10 ק"מ מהחוף.
פרופ' ברנר מאוניברסיטת בר-אילן, שערך הדמיות לתרחישים שונים של דליפה, היה שותף גם בהכנת תסקיר הבוחן את ההשפעה של מאגר לווייתן על הסביבה. בתסקיר הוא ערך בדיקה דומה לגבי שפך קונדנסט ממאגר צף המחובר לאסדה, כלומר שפך במרחק 10 ק"מ מהחוף ובהיקף של 100 אלף חביות קונדנסט.
תוצאות הבדיקה מעלות כי יותר מ-44% מהקונדנסט שיישפך צפוי להתאדות, ויותר מ-54% צפויים להגיע לחוף. הקונדנסט שיגיע לחוף יתפזר בעיקר בקטע חוף שאורכו 20–35 ק"מ, עד אזור חוף הכרמל, ומרבית החומר יתרכז בקטע חוף שאורכו 3–5 ק"מ בלבד (המיקום המדויק משתנה לפי עונת השנה). התרחיש החמור ביותר הוא סערת חורף קיצונית, שבמהלכה הכתם צפוי להגיע לחוף בתוך 12 שעות ולהתרכז בעיקר בחוף של גבע כרמל, שנמצא מצפון לחוף דור.
הבעיה מחמירה נוכח העובדה שלמשרד להגנת הסביבה אין יכולת להתמודד עם תקלת שפך בהיקף רחב כל כך. ב-2017 אמר שאול מרידור, מנכ"ל משרד האנרגיה לשעבר, בישיבה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה: "יש הבדל דרמטי בין היכולת לטפל בכתם קונדנסט אם חס וחלילה יש התבקעות וכו' [במרחק] 10 או 12 ק"מ או מייל ימי מהחוף, [או במרחק] 90 ק"מ […] היכולת להכיל אירוע כזה במרחק גדול מהחוף גדולה בהרבה […] ולכן ההשפעה קטנה בהרבה מאשר מצב של 10 ק”מ מהחוף. ולכן אי אפשר לעשות, או לא נכון היה לעשות – זו הייתה העמדה של המשרד להגנת הסביבה – אגירה בים של הקונדנסט בלווייתן, בגלל הקרבה לחוף".
התמיכה של המשרד להגנת הסביבה באחסון קונדנסט ביבשה הוזכרה גם באחת העתירות של שומרי הבית לבג"ץ (ראו הרחבה בנושא היכולת להתמודד עם תקלות שפך בסעיף הבא).
לאחרונה הגישה "נובל אנרג'י" מסמך חיוני להפעלת האסדה, שנקרא "היתר פליטה". המסמך קשור לנושא איכות האוויר באזור האסדה (שבו נעסוק בפרק הבא). זהו היתר הפליטה השני שהגישה החברה לאחר שהמשרד להגנת הסביבה דחה את המסמך הקודם. בעקבות ההיתר החדש התעוררו חששותיהם של "שומרי הבית" בעניין כוונת החברה להשתמש במתקן אחסון צף, בשל משפט שלא היה קיים בבקשה הקודמת ונוסף לבקשה הנוכחית: "באסדה קיימת הכנה להטענת קונדנסט למכליות ים, הבקשה אינה כוללת שימוש טעינת קונדנסט למכליות ים". במילים אחרות, בהיתר הפליטה החדש מבקשת "נובל אנרג'י" הכנה להטענת מכלית FSO – אך היא אינה מבקשת להשתמש בה, אלא רק להקים אותה.
השאלה המתבקשת היא מדוע מופיעה הבקשה להקים הכנה להטענת FSO אם "נובל אנרג'י" אינם מתכוונים להשתמש בה. יתרה מכך: גם במשרד להגנת הסביבה סבורים כי כמות הקונדנסט הקטנה הנאגרת באסדה הקבועה היא מיתרונותיה הבולטים, וכי המתקן הצף חושף את החופים לסכנה של תקלת שפך שאין להם יכולת להתמודד עימה. אם כן, האם המשרד יאשר את היתר הפליטה של "נובל אנרג'י" כשהבקשה הזו מופיעה בו?
לדברי רעות רבי, הממונה על היתרי הפליטה של האסדות במשרד להגנת הסביבה, התוספת לבקשה אין פירושה שמתקן אחסון אכן יהיה בשימוש קבוע: "'נובל' צריכים את המוצא הזה [ההכנה ל-FSO – מ"ק) למקרה שמסיבה כלשהי הצינור ליבשה לא יוכל לקבל את הקונדנסט, תהיה להם אפשרות להזרים את הקונדנסט למקום אחר בלי לעצור את הפקת הגז", היא אומרת. "בכל מקרה, לי כרגולטור שצריך לאשר את זה – אין כזה דבר [הכוונה למתקן האחסון – מ"ק]. זה לא קיים, זה לא מופיע, זה לא נידון. זו לא פעילות שתותר בשום ערוץ שלנו. כרגע אין שימוש בברז הזה. הוא שם, אבל מבחינתי הוא כאילו לא שם".
במילים אחרות, נראה שלמרות הבקשה להכנת השטח, כל עוד אין בקשה מפורשת לשימוש במתקן אחסון צף, אין אפשרות להפעילו – ולא נראה כי בקשה כזו הוגשה למשרד להגנת הסביבה.
ממשרד האנרגיה נמסר כי "משרד האנרגיה אינו תומך בהצבת מכלית לקליטת קונדנסט בסמיכות למאגר לווייתן. עם זאת, בעת תכנון ובנייה של אסדת גז יש לבחון את הדברים בראייה לטווח הארוך, ולכן בנתה שותפות לווייתן הכנה למתקן להטענת קונדנסט בלבד, אם יוחלט בעתיד על אפשרות זו".
חשוב לציין שכבר היום שטות בים מכליות עם חומרים מזהמים בכמויות ענק, והסיכון לתקלת שפך מהן זהה לתקלת שפך ממתקן FSO. המשרד להגנת הסביבה כתבו לנו בנושא: "תרחישי הסיכון הלאומיים מראים שההשלכות הסביבתיות לאירוע העלול להיגרם מתקלה או מתאונה באחת ממאות מכליות הנפט שפוקדות את חופי ישראל בשנה הוא החמור ביותר – מבלי להפחית מהעובדה שאסדות הגז הן תרחיש נוסף".
לסיכום הנושא, מעניין לציין שדווקא בקרב תומכי המחאה נשמעים קולות המבקשים להכניס לפרופורציות את הדיון בנושא הסיכון לדליפה ממאגר אחסון צף; בדיון של ועדת התכנון ב-2014 אמר המהנדס יצחק איזונכר, אחד מאנשי המחאה, בהקשר של המחקר שערך פרופסור ברנר בנושא הסיכון לשפך ממתקן אחסון צף: "תסקיר השפעה על הסביבה המציא, ואני משתמש במילה הבוטה הזאת, המציא תרחיש מפחיד שבא ואומר: זיהום החוף. הייתה כוונה כנראה להשפיע על הגופים הירוקים שהתנגדו לטיפול בלב ים, כי אף אחד לא רוצה לראות את הים התיכון כפח אשפה של מדינת ישראל, גם לא אנחנו. אבל התרחיש המפחיד, שעומדת מכלית 7.5 קילומטר מהחוף, ליד אסדת הטיפול, והיא מתבקעת בבת אחת, ו-100 אלף חביות של קונדנסט נשפכות לים בבת אחת, ומגיעות לחוף ומזהמות את החוף […] שכחו שקונדנסט זה בכלל חומר נדיף, שתוך יומיים-שלושה לא נשאר ממנו זכר. רק כדי לייצר תרחיש שבו מכלית תתבקע, בטכנולוגיות של המכליות של היום, צריך להביא מהנדסים מיוחדים שיתכננו מערכת פיצוצים, כי המכליות הן בדפנות כפולות ומחולקות לתאים. התרחיש הזה לא קיים. שכחו שאת המכלית אפשר לשים גם 22 ק"מ מהחוף וגם 32 ק"מ מהחוף, ולהתחבר מתא הטיפול בצינור אל המכלית".
בין שהאסדה שתוקם בסופו של דבר תהיה קבועה ובין שההחלטה תתהפך ותוקם אסדה צפה, החשש של פעילי המחאה מדליפת קונדנסט איננו מופרך; למרבה הצער, תקלות שפך מאסדות מתרחשות בכל העולם. כדי להתמודד עם תקלות כאלה גיבשה ישראל תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן, ובקיצור: התלמ"ת.
התלמ"ת היא מסגרת ארגונית המאגדת את הגורמים השונים האחראים לטיפול באירוע של שפך שמן, למען שיתוף פעולה וסיוע הדדי בעת אירועי חירום של זיהומים גדולים העלולים לסכן את הסביבה הימית.
עוד בשנת 2008 הובאו עקרונות התלמ"ת להחלטת ממשלה, ונקבע כי על המשרד להגנת הסביבה לעגן את ההחלטה בחקיקה ועל משרדי הממשלה האחרים להיערך למימוש ההחלטה. לאורך השנים הותאמה התוכנית להתפתחויות בתחום ועודכנה, אך עד כה היא לא עוגנה בחקיקה עקב התנגדויות של כמה משרדי ממשלה. העיכוב זכה לביקורתו של נציג המבקר בוועדה לביקורת המדינה ב-17 בדצמבר 2013: "החלטת הממשלה מיוני 2008 הטילה על המשרד להגנת הסביבה לבצע ולרכז פעילויות הקשורות ביישום התלמ"ת. בדצמבר 2012 טרם ביצע המשרד להגנת הסביבה את כל הפעולות שנקבעו בהחלטת הממשלה האמורה, ומדינת ישראל אינה ערוכה לטפל באירוע זיהום ים חמור".
נוסף לפן החקיקתי, כחלק משיפור הכשירות של הגורמים הרלוונטיים לטיפול באירועי שפך מבוצעים מעת לעת תרגילים, חלקם ברמה הארצית. בשנת 2015 נערך תרגיל מקיף לטיפול בזיהום ים בשמן, שדימה אירוע של דליפת עשרות אלפי טונות נפט גולמי ממכלית שטבעה מערבית לעזה בים התיכון. בתרגיל השתתפו שמונה רשויות מקומיות, רשות הטבע והגנים, חיל הים וגופים נוספים. במהלך התרגיל הצליחו הכוחות לאסוף אלף טונות שמן בלבד. התרגול חשף ציוד מיושן, חסר ונוטה לתקלות, וכן מחסור בכוח אדם. כמו כן, התגלו בעיות בתיאום בין הגורמים השונים.
תרגיל נוסף שנערך בשנת 2016 דימה זיהום נרחב בים ובחופים לאורכו של מפרץ חיפה. בסיכומו של התרגיל נכתב: "כהמשך לתרגילים קודמים שנערכו בשנים האחרונות, גם תרגיל זה חוזר ומחזק את המסקנה שבאירוע זיהום ים בינוני אמיתי כוח האדם והציוד שעומד לרשות המשרד להגנת הסביבה אינו מספיק בהיקפו, וכי למרות הנכונות של אנשי היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית למתוח את יכולות התגובה ותפעול מערך החירום מעבר למגבלת כוח האדם העומד לרשותה, באירוע חירום שיימשך יותר מ-16 שעות תיפגע יכולת המדינה לתפקד ביעילות ולצמצם את הפגיעה של זיהום ים בשמן בתשתיות חשובות (נמלים, תחנות כוח ומתקני התפלה), וכן יכולת הציבור ליהנות מחופי הרחצה למשך תקופה ארוכה ומשמעותית".
נראה כי גם בקרב גורמי ממשל יש חשש שההיערכות של המדינה לתרחישי דליפת קונדנסט אינה מספקת. בכנס של "שומרי הבית" שנערך בחיפה ב-2 ביולי 2018 שאל העיתונאי אביב לביא את פרד ארזואן, סגן ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, על מוכנות המשרד לטיפול בתקלה גדולה של שפך קונדנסט לים. ארזואן ענה: "יש תקציב לדוברות ולציוד מתקדם אך אין תקנים לכוח אדם מקצועי שיפעיל אותם, וכל עוד אין מי שיפעיל, למשרד להגנת הסביבה אין טעם לקנות את הספינות והטכנולוגיות". לאחר מכן נשאל: "בעצם אתה אומר שמה שאנו עושים כדי להתגונן מפני אפשרות של דליפת ענק בים, שעלולה להחריב את חופי ישראל, זה להתפלל?". תשובתו הישירה הייתה "ממשיכים להתפלל".
בשל הממצאים המטרידים ביקשנו מהמשרד להגנת הסביבה את תגובתם לנושא, וזו לשונה:
"ראשית יש לציין שהחובה לבצע חסימה וטיפול של אירוע שפך בקונדנסט מאסדת לווייתן היא של 'נובל אנרג'י', באמצעות הכלים שלה ושל קבלנים העובדים עבורה. המשרד להגנת הסביבה מוודא של'נובל' יש את האמצעים והיכולות הללו. התשובה שניתנה דאז [האמירה של ארזואן ב-2018 – מ"ק] הייתה לגבי כלל היכולת הלאומית לטיפול בזיהום ים בשמן, ולא ספציפית לנושא הקונדנסט (שהוא סוג שמן קל במיוחד).
"אכן, קיים פער ביכולות המשרד להגנת הסביבה לרכז את כלל הפעולות הדרושות לביצוע וליישום תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן. הפער המרכזי הוא מחסור בכוח אדם ייעודי לעניין זה – כפי שהוגדר בתוכנית אסטרטגית להגנת הסביבה הימית. נוסף על כך, יש להשלים את חקיקת חוק התלמ"ת, שנתקל בהתנגדות משרדי ממשלה אחרים, ותוספת תקציב שנתי ליחידה הארצית להגנת הסביבה הימית בסך 7 מיליון שקלים בשנה.
"למרות כל אלו, היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית של המשרד להגנת הסביבה ממשיכה לפעול ברכש אסטרטגי של ציוד ייעודי לטיפול בזיהום ים בשמן, שאינו מותנה בתוספת כוח אדם, וכן מייצרת שיתופי פעולה עם גורמים לאומיים ובין-לאומיים, לרבות תרגול הטיפול ברמה מקומית, לאומית ובין-לאומית והכשרה של כוח אדם בגופים השונים".
בנוגע לסיכום התרגיל מ-2016 נמסר מהמשרד כי "היום יותר מאי-פעם המשרד מצוי בחוסר קריטי של כוח אדם ליחידה הארצית להגנת הסביבה הימית לפיקוח וטיפול בים על מתקנים ואוניות, לרבות ובמיוחד במצבי תקריות זיהום ים בשמן".
על אף חילוקי הדעות הרבים בנושא, נראה שעל עניין אחד קשה להתווכח: המצב הנשקף מן הדוחות ומדברי המשרד להגנת הסביבה רחוק מלהניח את הדעת בכל הקשור ליכולתה של המדינה להגן על האזרחים מתוצאותיו הקשות של שפך קונדנסט, ועל הגורמים הרלוונטיים לטפל בעניין בהקדם.
יוסי וירצבורגר, מנהל מינהל לאוצרות טבע והממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה, סבור שהחששות והטענות בנושא הקונדנסט מוגזמים. בריאיון לאתר "וואלה" ביולי האחרון הוא אמר כי "הקונדנסט הוא כמעט זהה לבנזין, סתם הוציאו לו שם רע. תחנות דלק, לדוגמה, משפיעות הרבה יותר על הסביבה מאשר הקונדנסט".
וירצבורגר גם מסביר כי למעשה המצב אינו צפוי להשתנות באופן מהותי עם הקמת הצנרת החדשה. "צינור הקונדנסט מתחבר כבר היום לצנרת שמובילה את כל מיליוני החביות ש'בזן' מזקקת בשנה", הוא אומר. "זה צינור תת-קרקעי, וגם לפי המשרד להגנת הסביבה אין לו שום השפעה על האזרחים סביבו. לאחר הקמת האסדה אנחנו אמורים להעביר בצנרת כמות של כ-2,000 חביות ביום בשיא, ובצינור הנוכחי כבר זורמות מיליוני חביות ביום אל בתי הזיקוק. כלומר, מה שצפוי זה אפילו לא אחוז שנתי ממה שכבר מוזרם כיום. אז למה עכשיו מקימים על זה רעש?".
נראה כי וירצבורגר הוא לא היחיד שאינו מייחס חשיבות לטענותיהם של המתנגדים לצינור הקונדנסט. בשנה החולפת הוגשו שלוש עתירות נגד היתר הבנייה של הצינור: מטעם המועצה אזורית חוף כרמל, מטעם שלומית ולנסי (תושבת האזור) ומטעם קבוצה של כמה יישובים הקרובים לצנרת. שלוש העתירות נדחו, ולאחת מהן אף צורפה הערה חריפה שכתבה השופטת דפנה ברק-ארז בעתירה אחרת ב-2015: "לא ניתן להשתחרר מן התחושה כי זהו אחד מאותם מקרים שבהם עומדת ברקע העתירות טרוניה של NIMBY, היינו שהן מבטאות את האינטרס המובן לכול כי מתקנים חיוניים שלהם השלכות סביבתיות ובטיחותיות ימוקמו במקום אחר ורחוק, "לא בחצר האחורית שלי" (Not In My Back Yard). דא עקא, שבסופו של דבר אמור להימצא למתקנים אלו מקום כלשהו. משמצאנו כי ההליך שבו התקבלה ההחלטה באשר למיקומם של המתקנים היה, בעיקרו של דבר, תקין, תוצאתו היא המכריעה, ולא לנו להתערב בה. ניתן אפוא להבין לליבם של העותרים בעניין זה, אך לא להיעתר להם".
סבוך ככל שיהיה, נושא הקונדנסט הוא רק חלק משאלת ההשפעה של אסדת לווייתן על איכות הסביבה באזור הקמתה. בפרק הבא ננסה להבין את ההשלכות של כל סוג אסדה על זיהום האוויר והסביבה הימית – ועקב כך על בריאותם של האזרחים והאזרחיות באזור.
הקונדנסט הוא אחד הנושאים הכי מדוברים במחאה להרחקת אסדת הגז ללב הים. המוחים טוענים כי הקונדנסט מהווה איום על חופי הרחצה, על איכות האוויר ועל המים שאנחנו שותים. מנגד, במשרדי הממשלה טוענים כי לחומר פשוט יצא שם רע ואין סיבה שישפיע על איכות החיים שלנו. מבולבלים? בואו לקרוא על החומר בעל השם המוזר שעומד בלב הוויכוח.
קונדנסט (condensate), ובעברית "תעבית", הוא תוצר לוואי של ייצור הגז. החומר דומה בהרכבו לנפט ומשמש בעיקר לייצור דלק ולדילול נפט, ויש לו ערך כלכלי לא מבוטל בפני עצמו כחומר תעשייתי. אולם לצד זאת, הקונדנסט הוא חומר מסרטן ומזהם – ועל כן יש לאחסן אותו במתקנים מתאימים או למכור אותו לתעשיות כבדות.
על פי משרד הבריאות, מאגר לווייתן נחשב לדליל בקונדנסט ביחס למאגרים אחרים בעולם. לפי מסמך היתר הפליטה של לווייתן, בשלב ראשון יופקו ממנו 3,600 חביות של החומר ביממה, ובשלב שני 6,300 חביות ביממה. לפי התכנון, הקונדנסט מהמאגר יימכר למפעלי "בזן", ובמקרה חירום יאוחסן במתקן ייעודי באתר חגית, במועצה האזורית חוף הכרמל.
הטיפול בקונדנסט שיופק ממאגר לווייתן כולל שני שלבים: שינוע ושימוש. אף שזה נשמע פשוט, לכל שלב יש כמה אפשרויות ביצוע הטומנות בחובן יתרונות וסכנות – והיות שהאפשרויות הרלוונטיות מושפעות מסוג האסדה (קבועה או צפה), לא פלא שהמאבק על דרכי השינוע והאחסון של הקונדנסט נהפכו לזירת מאבק בין משרדי הממשלה לתומכי המאבק לשינוי מיקום האסדה. בפרק זה ננסה להסביר במה כרוכה כל אחת מהאפשרויות לטיפול בקונדנסט, וכן נסקור את מוכנותה של ישראל להתמודדות עם תקלות שעלולות לגרום לשפך קונדנסט.
כמו הגז עצמו, גם הקונדנסט צריך להגיע מהמאגר ליעדו על הקרקע. יש כמה דרכים לשינוע קונדנסט. מאסדה הסמוכה לחוף אפשר להוביל אותו במכליות הנוסעות בכביש או בצנרת תת-קרקעית. מאסדה צפה ההובלה נעשית במכליות ים אל בית הזיקוק במדינת היעד.
לפי דוח המשרד להגנת הסביבה מ-2016, צנרת היא האופציה הבטוחה יותר, הן מבחינת פליטות מזהמים לאוויר והן מבחינת סיכונים אחרים, כגון שריפה או פיצוץ. ואכן, עד לאחרונה התוכנית לשינוע הקונדנסט מהאסדה ליעדו כללה הזרמה של החומר בצינור מחוף דור אל מתקן האחסון באתר חגית ואל מפעלי "בזן". אולם לפני זמן קצר התברר כי "נובל אנרג'י" מתעתדת לשנע את הקונדנסט במכליות כביש באופן זמני (האישור לכך ניתן כבר ב-2013). כמו כן, התברר כי הקונדנסט בתקופת ההרצה שונה בהרכבו מהקונדנסט שיופק בשגרה, ולכן החומר לא יאוחסן בחגית או יימכר ל"בזן". כששאלנו את המשרד להגנת הסביבה לאן ישונע הקונדנסט בתקופת ההרצה הם כתבו כי "נכון להיום לא הוגשה למשרד להגנת הסביבה בקשה לשנע את הקונדנסט לאתר ספציפי. כשתוגש בקשה רלוונטית כזו, המשרד יבחן אותה ואת האתר המוצע לעומק".
כאמור, שינוע קונדנסט בעזרת מכליות היא אפשרות מומלצת פחות, על פי דוח המשרד להגנת הסביבה שהוזכר לעיל ודוח של משרד הבריאות. לטענת המשרדים, הובלה של החומר במכליות מגבירה את פליטת המזהמים לאוויר, את הסיכוי לדליפה לקרקע ועוד. בדוח של משרד הבריאות אף נכתב כי "יש לדרוש בתנאי רישיון העסק של תחנות קבלת הגז שהובלת הקונדנסט תעשה בצנרת ולא במכליות" (אף על פי שהקונדנסט אינו החומר היחיד המובל בדרך זו, וכיום משונעים חומרים מזהמים שונים בדרך זו).
אם כך, מדוע בכל זאת אושר שינוע זמני של קונדנסט במכליות כביש, בניגוד לחוות הדעת של שניים ממשרדי הממשלה?
ממשרד האנרגיה נמסר כי "שינוע הקונדנסט במכליות כביש יתבצע אך ורק בתקופה ההרצה. נושא זה אושר גם על ידי הצוות הבין-משרדי שהוקם לפי תמ"א 37ח' [תוכנית המתאר לטיפול בגז הטבעי – מ"ק], שנציג משרד הבריאות הוא חלק ממנו. יש לציין כי הוגשו עתירות רבות נגד המכל על ידי התושבים – וכולן נדחו".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר כי "עמדת המשרד להגנת הסביבה היא כי קיימת עדיפות סביבתית ובטיחותית להובלת הקונדנסט בצנרת המונעת סיכונים, זיהום אוויר ומפגעים סביבתיים נוספים. עם זאת, במסגרת התנ"ס (תוכנית לניהול וניטור סביבתי) לאתר חגית נבחנה גם אפשרות של שינוע הקונדנסט במכליות כביש במקרים חריגים, וביניהם גם תקופת ההרצה.
"לאחר סיום תקופת ההרצה ובשלבי התפעול השוטף, השינוע במכליות הכביש ישמש כגיבוי בעת תקלה בלבד, במקרה שלא יהיה ניתן להזרים את הקונדנסט בצנרת או לעשות שימוש במכל האחסון באתר חגית, או במקרה שבית הזיקוק לא יוכל לקלוט אותו. בהתאם לכך, בתנ"ס נבדקו באופן מפורט ההשפעות הסביבתיות הצפויות משינוע במכליות כביש, במקרים שאינם בשגרה ולפרקי זמן מוגבלים. בנסיבות אלו ולאחר בדיקת ההשפעות הסביבתיות והפתרונות המוצעים למניעתן וצמצומן, המשרד להגנת הסביבה לא התנגד לשינוע מכליות כביש".
אם כן, ההובלה היבשתית צפויה להיות רק שלב (או תוכנית גיבוי) בדרך לאופן ההובלה הקבוע: הזרמה בצינורות תת-קרקעיים. נראה כי התכנון של תוואי צינור הקונדנסט עובר שינויים רבים והמסלול המדויק עוד לא ודאי. במשרד להגנת הסביבה אומרים כי על פי המסמך העקרוני שאושר ברשות רישוי למתקני גז ובמשרד האנרגיה, הצינור צפוי לצאת מהאסדה ולהתחבר לתחנת בקרה בסמוך לחוף מדרום למושב דור, להמשיך לתחנת המגופים (תחנות לתפעול ובקרה) של נתג"ז בסמוך למעיין צבי ומשם להגיע למחצבת עין איילה. מעין איילה יֵצאו שני נתיבי המשך: האחד (הנבנה בימים אלו) יוליך את הקונדנסט צפונה באמצעות חיבור לתשתית קיימת של קצא"א אל חוות המכלים טרמינל קריית חיים בחיפה; והאחר (המצוי כרגע בשלבי תכנון בלבד) יֵצא לכיוון אתר חגית, ומשם ימשיך בתוואי מזרחי דרך הכרמל ומפער הקישון אל בית הזיקוק בחיפה.
כמו בשאלה הביטחונית, גם בנושא הטיפול בקונדנסט כלל ההשקפות, ההיבטים והמורכבויות מתמצים מבחינה מעשית בשאלה אחת: איזו אסדה עדיפה – קבועה או צפה? וכמו שאפשר לנחש, התשובה לשאלה תלויה במשיבים. ההבדלים בין האסדות ברמת הסיכון נובעים מכמה גורמים: כמות הקונדנסט המאוחסנת בהן, אופן השינוע והנזקים האפשריים בעת דליפה.
באסדה הקבועה במרחק 10 ק"מ מהחוף הובלת הקונדנסט מתבצעת באמצעות צינורות תת-קרקעיים, כפי שהוסבר לעיל.
יתרונות:
חסרונות:
באסדה צפה מרוכז הקונדנסט בבטן האסדה, ואחת לזמן-מה מפונה החומר ליעדו הסופי באמצעות מכלית ייעודית.
יתרונות:
חסרונות:
כאמור, חלופת האסדה הקבועה (ההולכת ונבנית בימים אלו) מצריכה שימוש בצינורות תת-קרקעיים להובלת הקונדנסט. אמנם שינוע הקונדנסט בצנרת היא הדרך הבטוחה יותר, אך גם בה טמונים סיכונים. "שומרי הבית" מתריעים מפני תקלות שפך בצינור שעלולות לגרום לזיהום הקרקע, מי השתייה, ובמקרים חמורים יותר אף לפיצוץ. הם מתארים כמה תרחישים אפשריים:
על פי הדוח של שטיינר, במקרה של שפך קונדנסט מעל פני המים, חצי מהקונדנסט מתאדה וחצי מן החומר נמהל במים. לעומת זאת, במקרה של תקלת שפך מתחת לפני המים, באזור פי הבאר של לווייתן, הבעיה גדולה יותר, וההשפעה על הסביבה חמורה יותר בהשוואה לשפך מעל פני המים. בתקלה כזו חלק מהקונדנסט עולה אל פני המים לאט יותר, כך שחלק ממנו מתערבב במים וחלקו נשאר "כלוא" במים למשך שבועות וחודשים.
שטיינר טוען שנהוג לחשוב שמפני שהקונדנסט הוא חומר נדיף הוא יתאדה מהמים במהירות בכל תקלת שפך, אך למעשה חלק מהקונדנסט עלול להישאר במים זמן ממושך. כשהקונדנסט מתערבב במים או כלוא בתוכם המים נעשים רעילים ומתרחשים בהם תהליכים ביולוגיים שונים. אלו עלולים לגרום לפגיעה בבעלי החיים שבולעים את החומר, וכן לפגיעה בהתרבות של בעלי חיים מסוימים ולצמצום שטח המחיה שלהם. במקרים מסוימים זיהום המים בקונדנסט להוביל גם לסכנת הכחדה של מינים שונים (כך קרה למשל באוכלוסיית לווייתנים קטלנים מסוג מסוים באלסקה).
מומחה נוסף שעסק בנושא הוא פרופסור סטיב ברנר, מומחה למדעי הים והאטמוספרה מאוניברסיטת בר-אילן. במחקרו מדמה ברנר תקלות שפך קונדנסט במרחקים שונים מהחוף ובעונות השנה השונות, כדי לחזות את כמות הקונדנסט שתגיע לחוף, תתאדה או תישאר מעל פני המים בכל אחד מהמקרים. חשוב להדגיש כי ברנר מדמה במחקר סיטואציה קיצונית של שפך קונדנסט, ללא ניסיון לעצור אותו או לאסוף את החומר מהמים. כמות הקונדנסט שהוא הביא בחשבון בתרחיש תיאגר בפועל בשני מצבים: אסדה צפה במרחק 120 ק"מ מהחוף, או אסדה קבועה שאליה תוצמד מכלית אגירה (FSO – ראו פירוט בהמשך). פירוש הדבר הוא שהתרחישים אינם רלוונטיים למצב של אסדה קבועה ללא מכל אגירה, שכמות הקונדנסט הנאגרת בה קטנה.
במחקרו בוחן ברנר מה תהיה התוצאה של תקלות שפך מעל פני הים, שיימשכו 30 יום במרחק 140, 70 ו-20 ק"מ מהחוף, ואלו תוצאותיו:
יש לציין כי התרחישים שמתאר ברנר מתייחסים לשפך קונדנסט מעל פני המים, ולא לדליפה מצינורות תת-קרקעיים. על פי שטיינר, לתקלות אלו יש השפעה פחותה על בעלי חיים ימיים, מפני שרוב החומר יתאדה מהר יחסית, ואילו הקונדנסט שלא יתאדה במהירות יתפזר ויתערבב במים עד שייעלם בשלב מסוים. עם זאת, יש להן השלכות שליליות אחרות, כמו האיסור לרחוץ בחופים המזוהמים.
קשה להעריך כמה זמן ייקח לחומר להיעלם לגמרי מהחוף. לדברי ברנר, במקרה של קונדנסט שנותר בחוף לאחר ניקוי ואיסוף, התהליך עלול לארוך כמה חודשים.
עד כה סקרנו את היתרונות והחסרונות של שני סוגי האסדות בהיבט של אחסון הקונדנסט והשינוע שלו. כאמור, אחד היתרונות של אסדה קבועה הוא שאין צורך לאגור בה כמויות גדולות של החומר בשל השימוש בצינורות. אולם יש שחקן משנה שנוכחותו על המגרש עלולה לשנות את כללי המשחק: מתקן אחסון צף לקונדנסט (FSO). ניתן לומר כי מתקן אחסון צף הוא קרוב משפחה של האסדה הצפה (FPSO). כמו האסדה, גם הוא סוג של אונייה גדולה שצפה מעל המים. אולם בניגוד לאסדה, למתקן אין את היכולת לעבד גז אלא רק לאגור חומר. המתקן מחובר לאסדה הקבועה, צף לידה ואוגר את הקונדנסט המופק מהמאגר. בעזרת מתקן האחסון ניתן גם לייצא את הקונדנסט: מכליות אחרות יכולות להתחבר אליו, לאסוף את החומר ולשוט ליעדן.
השימוש במתקן הצף שנוי מאוד במחלוקת. מבחינות מסוימות הוא משלב את הרע שבכל החלופות: אגירת כמויות גדולות של קונדנסט, כמו באסדה הצפה, לצד קרבה לחוף והעלאת רמת הסיכון לזיהום החופים, כמו באסדה הקבועה. במונחים מספריים, מתקן אחסון צף אוגר כמות של 100,000 חביות קונדנסט במרחק של 10 ק"מ מהחוף.
פרופ' ברנר מאוניברסיטת בר-אילן, שערך הדמיות לתרחישים שונים של דליפה, היה שותף גם בהכנת תסקיר הבוחן את ההשפעה של מאגר לווייתן על הסביבה. בתסקיר הוא ערך בדיקה דומה לגבי שפך קונדנסט ממאגר צף המחובר לאסדה, כלומר שפך במרחק 10 ק"מ מהחוף ובהיקף של 100 אלף חביות קונדנסט.
תוצאות הבדיקה מעלות כי יותר מ-44% מהקונדנסט שיישפך צפוי להתאדות, ויותר מ-54% צפויים להגיע לחוף. הקונדנסט שיגיע לחוף יתפזר בעיקר בקטע חוף שאורכו 20–35 ק"מ, עד אזור חוף הכרמל, ומרבית החומר יתרכז בקטע חוף שאורכו 3–5 ק"מ בלבד (המיקום המדויק משתנה לפי עונת השנה). התרחיש החמור ביותר הוא סערת חורף קיצונית, שבמהלכה הכתם צפוי להגיע לחוף בתוך 12 שעות ולהתרכז בעיקר בחוף של גבע כרמל, שנמצא מצפון לחוף דור.
הבעיה מחמירה נוכח העובדה שלמשרד להגנת הסביבה אין יכולת להתמודד עם תקלת שפך בהיקף רחב כל כך. ב-2017 אמר שאול מרידור, מנכ"ל משרד האנרגיה לשעבר, בישיבה של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה: "יש הבדל דרמטי בין היכולת לטפל בכתם קונדנסט אם חס וחלילה יש התבקעות וכו' [במרחק] 10 או 12 ק"מ או מייל ימי מהחוף, [או במרחק] 90 ק"מ […] היכולת להכיל אירוע כזה במרחק גדול מהחוף גדולה בהרבה […] ולכן ההשפעה קטנה בהרבה מאשר מצב של 10 ק”מ מהחוף. ולכן אי אפשר לעשות, או לא נכון היה לעשות – זו הייתה העמדה של המשרד להגנת הסביבה – אגירה בים של הקונדנסט בלווייתן, בגלל הקרבה לחוף".
התמיכה של המשרד להגנת הסביבה באחסון קונדנסט ביבשה הוזכרה גם באחת העתירות של שומרי הבית לבג"ץ (ראו הרחבה בנושא היכולת להתמודד עם תקלות שפך בסעיף הבא).
לאחרונה הגישה "נובל אנרג'י" מסמך חיוני להפעלת האסדה, שנקרא "היתר פליטה". המסמך קשור לנושא איכות האוויר באזור האסדה (שבו נעסוק בפרק הבא). זהו היתר הפליטה השני שהגישה החברה לאחר שהמשרד להגנת הסביבה דחה את המסמך הקודם. בעקבות ההיתר החדש התעוררו חששותיהם של "שומרי הבית" בעניין כוונת החברה להשתמש במתקן אחסון צף, בשל משפט שלא היה קיים בבקשה הקודמת ונוסף לבקשה הנוכחית: "באסדה קיימת הכנה להטענת קונדנסט למכליות ים, הבקשה אינה כוללת שימוש טעינת קונדנסט למכליות ים". במילים אחרות, בהיתר הפליטה החדש מבקשת "נובל אנרג'י" הכנה להטענת מכלית FSO – אך היא אינה מבקשת להשתמש בה, אלא רק להקים אותה.
השאלה המתבקשת היא מדוע מופיעה הבקשה להקים הכנה להטענת FSO אם "נובל אנרג'י" אינם מתכוונים להשתמש בה. יתרה מכך: גם במשרד להגנת הסביבה סבורים כי כמות הקונדנסט הקטנה הנאגרת באסדה הקבועה היא מיתרונותיה הבולטים, וכי המתקן הצף חושף את החופים לסכנה של תקלת שפך שאין להם יכולת להתמודד עימה. אם כן, האם המשרד יאשר את היתר הפליטה של "נובל אנרג'י" כשהבקשה הזו מופיעה בו?
לדברי רעות רבי, הממונה על היתרי הפליטה של האסדות במשרד להגנת הסביבה, התוספת לבקשה אין פירושה שמתקן אחסון אכן יהיה בשימוש קבוע: "'נובל' צריכים את המוצא הזה [ההכנה ל-FSO – מ"ק) למקרה שמסיבה כלשהי הצינור ליבשה לא יוכל לקבל את הקונדנסט, תהיה להם אפשרות להזרים את הקונדנסט למקום אחר בלי לעצור את הפקת הגז", היא אומרת. "בכל מקרה, לי כרגולטור שצריך לאשר את זה – אין כזה דבר [הכוונה למתקן האחסון – מ"ק]. זה לא קיים, זה לא מופיע, זה לא נידון. זו לא פעילות שתותר בשום ערוץ שלנו. כרגע אין שימוש בברז הזה. הוא שם, אבל מבחינתי הוא כאילו לא שם".
במילים אחרות, נראה שלמרות הבקשה להכנת השטח, כל עוד אין בקשה מפורשת לשימוש במתקן אחסון צף, אין אפשרות להפעילו – ולא נראה כי בקשה כזו הוגשה למשרד להגנת הסביבה.
ממשרד האנרגיה נמסר כי "משרד האנרגיה אינו תומך בהצבת מכלית לקליטת קונדנסט בסמיכות למאגר לווייתן. עם זאת, בעת תכנון ובנייה של אסדת גז יש לבחון את הדברים בראייה לטווח הארוך, ולכן בנתה שותפות לווייתן הכנה למתקן להטענת קונדנסט בלבד, אם יוחלט בעתיד על אפשרות זו".
חשוב לציין שכבר היום שטות בים מכליות עם חומרים מזהמים בכמויות ענק, והסיכון לתקלת שפך מהן זהה לתקלת שפך ממתקן FSO. המשרד להגנת הסביבה כתבו לנו בנושא: "תרחישי הסיכון הלאומיים מראים שההשלכות הסביבתיות לאירוע העלול להיגרם מתקלה או מתאונה באחת ממאות מכליות הנפט שפוקדות את חופי ישראל בשנה הוא החמור ביותר – מבלי להפחית מהעובדה שאסדות הגז הן תרחיש נוסף".
לסיכום הנושא, מעניין לציין שדווקא בקרב תומכי המחאה נשמעים קולות המבקשים להכניס לפרופורציות את הדיון בנושא הסיכון לדליפה ממאגר אחסון צף; בדיון של ועדת התכנון ב-2014 אמר המהנדס יצחק איזונכר, אחד מאנשי המחאה, בהקשר של המחקר שערך פרופסור ברנר בנושא הסיכון לשפך ממתקן אחסון צף: "תסקיר השפעה על הסביבה המציא, ואני משתמש במילה הבוטה הזאת, המציא תרחיש מפחיד שבא ואומר: זיהום החוף. הייתה כוונה כנראה להשפיע על הגופים הירוקים שהתנגדו לטיפול בלב ים, כי אף אחד לא רוצה לראות את הים התיכון כפח אשפה של מדינת ישראל, גם לא אנחנו. אבל התרחיש המפחיד, שעומדת מכלית 7.5 קילומטר מהחוף, ליד אסדת הטיפול, והיא מתבקעת בבת אחת, ו-100 אלף חביות של קונדנסט נשפכות לים בבת אחת, ומגיעות לחוף ומזהמות את החוף […] שכחו שקונדנסט זה בכלל חומר נדיף, שתוך יומיים-שלושה לא נשאר ממנו זכר. רק כדי לייצר תרחיש שבו מכלית תתבקע, בטכנולוגיות של המכליות של היום, צריך להביא מהנדסים מיוחדים שיתכננו מערכת פיצוצים, כי המכליות הן בדפנות כפולות ומחולקות לתאים. התרחיש הזה לא קיים. שכחו שאת המכלית אפשר לשים גם 22 ק"מ מהחוף וגם 32 ק"מ מהחוף, ולהתחבר מתא הטיפול בצינור אל המכלית".
בין שהאסדה שתוקם בסופו של דבר תהיה קבועה ובין שההחלטה תתהפך ותוקם אסדה צפה, החשש של פעילי המחאה מדליפת קונדנסט איננו מופרך; למרבה הצער, תקלות שפך מאסדות מתרחשות בכל העולם. כדי להתמודד עם תקלות כאלה גיבשה ישראל תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן, ובקיצור: התלמ"ת.
התלמ"ת היא מסגרת ארגונית המאגדת את הגורמים השונים האחראים לטיפול באירוע של שפך שמן, למען שיתוף פעולה וסיוע הדדי בעת אירועי חירום של זיהומים גדולים העלולים לסכן את הסביבה הימית.
עוד בשנת 2008 הובאו עקרונות התלמ"ת להחלטת ממשלה, ונקבע כי על המשרד להגנת הסביבה לעגן את ההחלטה בחקיקה ועל משרדי הממשלה האחרים להיערך למימוש ההחלטה. לאורך השנים הותאמה התוכנית להתפתחויות בתחום ועודכנה, אך עד כה היא לא עוגנה בחקיקה עקב התנגדויות של כמה משרדי ממשלה. העיכוב זכה לביקורתו של נציג המבקר בוועדה לביקורת המדינה ב-17 בדצמבר 2013: "החלטת הממשלה מיוני 2008 הטילה על המשרד להגנת הסביבה לבצע ולרכז פעילויות הקשורות ביישום התלמ"ת. בדצמבר 2012 טרם ביצע המשרד להגנת הסביבה את כל הפעולות שנקבעו בהחלטת הממשלה האמורה, ומדינת ישראל אינה ערוכה לטפל באירוע זיהום ים חמור".
נוסף לפן החקיקתי, כחלק משיפור הכשירות של הגורמים הרלוונטיים לטיפול באירועי שפך מבוצעים מעת לעת תרגילים, חלקם ברמה הארצית. בשנת 2015 נערך תרגיל מקיף לטיפול בזיהום ים בשמן, שדימה אירוע של דליפת עשרות אלפי טונות נפט גולמי ממכלית שטבעה מערבית לעזה בים התיכון. בתרגיל השתתפו שמונה רשויות מקומיות, רשות הטבע והגנים, חיל הים וגופים נוספים. במהלך התרגיל הצליחו הכוחות לאסוף אלף טונות שמן בלבד. התרגול חשף ציוד מיושן, חסר ונוטה לתקלות, וכן מחסור בכוח אדם. כמו כן, התגלו בעיות בתיאום בין הגורמים השונים.
תרגיל נוסף שנערך בשנת 2016 דימה זיהום נרחב בים ובחופים לאורכו של מפרץ חיפה. בסיכומו של התרגיל נכתב: "כהמשך לתרגילים קודמים שנערכו בשנים האחרונות, גם תרגיל זה חוזר ומחזק את המסקנה שבאירוע זיהום ים בינוני אמיתי כוח האדם והציוד שעומד לרשות המשרד להגנת הסביבה אינו מספיק בהיקפו, וכי למרות הנכונות של אנשי היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית למתוח את יכולות התגובה ותפעול מערך החירום מעבר למגבלת כוח האדם העומד לרשותה, באירוע חירום שיימשך יותר מ-16 שעות תיפגע יכולת המדינה לתפקד ביעילות ולצמצם את הפגיעה של זיהום ים בשמן בתשתיות חשובות (נמלים, תחנות כוח ומתקני התפלה), וכן יכולת הציבור ליהנות מחופי הרחצה למשך תקופה ארוכה ומשמעותית".
נראה כי גם בקרב גורמי ממשל יש חשש שההיערכות של המדינה לתרחישי דליפת קונדנסט אינה מספקת. בכנס של "שומרי הבית" שנערך בחיפה ב-2 ביולי 2018 שאל העיתונאי אביב לביא את פרד ארזואן, סגן ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, על מוכנות המשרד לטיפול בתקלה גדולה של שפך קונדנסט לים. ארזואן ענה: "יש תקציב לדוברות ולציוד מתקדם אך אין תקנים לכוח אדם מקצועי שיפעיל אותם, וכל עוד אין מי שיפעיל, למשרד להגנת הסביבה אין טעם לקנות את הספינות והטכנולוגיות". לאחר מכן נשאל: "בעצם אתה אומר שמה שאנו עושים כדי להתגונן מפני אפשרות של דליפת ענק בים, שעלולה להחריב את חופי ישראל, זה להתפלל?". תשובתו הישירה הייתה "ממשיכים להתפלל".
בשל הממצאים המטרידים ביקשנו מהמשרד להגנת הסביבה את תגובתם לנושא, וזו לשונה:
"ראשית יש לציין שהחובה לבצע חסימה וטיפול של אירוע שפך בקונדנסט מאסדת לווייתן היא של 'נובל אנרג'י', באמצעות הכלים שלה ושל קבלנים העובדים עבורה. המשרד להגנת הסביבה מוודא של'נובל' יש את האמצעים והיכולות הללו. התשובה שניתנה דאז [האמירה של ארזואן ב-2018 – מ"ק] הייתה לגבי כלל היכולת הלאומית לטיפול בזיהום ים בשמן, ולא ספציפית לנושא הקונדנסט (שהוא סוג שמן קל במיוחד).
"אכן, קיים פער ביכולות המשרד להגנת הסביבה לרכז את כלל הפעולות הדרושות לביצוע וליישום תוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן. הפער המרכזי הוא מחסור בכוח אדם ייעודי לעניין זה – כפי שהוגדר בתוכנית אסטרטגית להגנת הסביבה הימית. נוסף על כך, יש להשלים את חקיקת חוק התלמ"ת, שנתקל בהתנגדות משרדי ממשלה אחרים, ותוספת תקציב שנתי ליחידה הארצית להגנת הסביבה הימית בסך 7 מיליון שקלים בשנה.
"למרות כל אלו, היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית של המשרד להגנת הסביבה ממשיכה לפעול ברכש אסטרטגי של ציוד ייעודי לטיפול בזיהום ים בשמן, שאינו מותנה בתוספת כוח אדם, וכן מייצרת שיתופי פעולה עם גורמים לאומיים ובין-לאומיים, לרבות תרגול הטיפול ברמה מקומית, לאומית ובין-לאומית והכשרה של כוח אדם בגופים השונים".
בנוגע לסיכום התרגיל מ-2016 נמסר מהמשרד כי "היום יותר מאי-פעם המשרד מצוי בחוסר קריטי של כוח אדם ליחידה הארצית להגנת הסביבה הימית לפיקוח וטיפול בים על מתקנים ואוניות, לרבות ובמיוחד במצבי תקריות זיהום ים בשמן".
על אף חילוקי הדעות הרבים בנושא, נראה שעל עניין אחד קשה להתווכח: המצב הנשקף מן הדוחות ומדברי המשרד להגנת הסביבה רחוק מלהניח את הדעת בכל הקשור ליכולתה של המדינה להגן על האזרחים מתוצאותיו הקשות של שפך קונדנסט, ועל הגורמים הרלוונטיים לטפל בעניין בהקדם.
יוסי וירצבורגר, מנהל מינהל לאוצרות טבע והממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה, סבור שהחששות והטענות בנושא הקונדנסט מוגזמים. בריאיון לאתר "וואלה" ביולי האחרון הוא אמר כי "הקונדנסט הוא כמעט זהה לבנזין, סתם הוציאו לו שם רע. תחנות דלק, לדוגמה, משפיעות הרבה יותר על הסביבה מאשר הקונדנסט".
וירצבורגר גם מסביר כי למעשה המצב אינו צפוי להשתנות באופן מהותי עם הקמת הצנרת החדשה. "צינור הקונדנסט מתחבר כבר היום לצנרת שמובילה את כל מיליוני החביות ש'בזן' מזקקת בשנה", הוא אומר. "זה צינור תת-קרקעי, וגם לפי המשרד להגנת הסביבה אין לו שום השפעה על האזרחים סביבו. לאחר הקמת האסדה אנחנו אמורים להעביר בצנרת כמות של כ-2,000 חביות ביום בשיא, ובצינור הנוכחי כבר זורמות מיליוני חביות ביום אל בתי הזיקוק. כלומר, מה שצפוי זה אפילו לא אחוז שנתי ממה שכבר מוזרם כיום. אז למה עכשיו מקימים על זה רעש?".
נראה כי וירצבורגר הוא לא היחיד שאינו מייחס חשיבות לטענותיהם של המתנגדים לצינור הקונדנסט. בשנה החולפת הוגשו שלוש עתירות נגד היתר הבנייה של הצינור: מטעם המועצה אזורית חוף כרמל, מטעם שלומית ולנסי (תושבת האזור) ומטעם קבוצה של כמה יישובים הקרובים לצנרת. שלוש העתירות נדחו, ולאחת מהן אף צורפה הערה חריפה שכתבה השופטת דפנה ברק-ארז בעתירה אחרת ב-2015: "לא ניתן להשתחרר מן התחושה כי זהו אחד מאותם מקרים שבהם עומדת ברקע העתירות טרוניה של NIMBY, היינו שהן מבטאות את האינטרס המובן לכול כי מתקנים חיוניים שלהם השלכות סביבתיות ובטיחותיות ימוקמו במקום אחר ורחוק, "לא בחצר האחורית שלי" (Not In My Back Yard). דא עקא, שבסופו של דבר אמור להימצא למתקנים אלו מקום כלשהו. משמצאנו כי ההליך שבו התקבלה ההחלטה באשר למיקומם של המתקנים היה, בעיקרו של דבר, תקין, תוצאתו היא המכריעה, ולא לנו להתערב בה. ניתן אפוא להבין לליבם של העותרים בעניין זה, אך לא להיעתר להם".
סבוך ככל שיהיה, נושא הקונדנסט הוא רק חלק משאלת ההשפעה של אסדת לווייתן על איכות הסביבה באזור הקמתה. בפרק הבא ננסה להבין את ההשלכות של כל סוג אסדה על זיהום האוויר והסביבה הימית – ועקב כך על בריאותם של האזרחים והאזרחיות באזור.
בפרקים קודמים של התחקיר עסקנו בהשפעת מיקום אסדת לווייתן בשני היבטים: שמירה על הביטחון והטיפול בקונדנסט. כעת נבחן סוגיה כבדת משקל לא פחות: זיהום האוויר הצפוי מהאסדה. המתנגדים למיקום הנוכחי טוענים שהאסדה צפויה לגרום לרמות זיהום חריגות ומסוכנות, ואילו המצדדים מבטיחים מערכות בקרה מתקדמות ופיקוח הדוק שיבטיח זיהום זניח בלבד. מה מלמדות העובדות?
***
למאבק על מיקום אסדת לווייתן יש פנים רבות, אולם נראה כי סוגיית זיהום האוויר הצפוי בשל פעילות האסדה היא שהציתה את אש המחאה; "שומרי הבית" קמו בעקבות דוח שפרסם המשרד להגנת הסביבה עצמו בשנת 2017, שחשף זיהום אוויר חמור מאסדת תמר (כ-90 ק"מ מחיפה). מאז ועד היום מציבים בארגון את נושא זיהום האוויר בראש רשימת הטיעונים להרחקת האסדה ללב ים, והם ממשיכים לטעון בתוקף כי אסדת לווייתן אולי אף תביא לזיהום שכמותו עוד לא נראה במחוזותינו.
כמו בסוגיות אחרות, גם בנושא זה "נובל אנרג'י" עצמה והמשרד להגנת הסביבה – שחשף את רמות הזיהום החריגות באסדת תמר – משמיעים תחזיות שונות מאוד. לדבריהם, זיהום האוויר מאסדת לווייתן יהיה זניח הן בזכות פיקוח הדוק (הנובע בחלקו מהניסיון המר באסדת תמר), והן בזכות שימוש בכלים טכנולוגיים שביכולתם למנוע זיהום אוויר מהאסדה כמעט לחלוטין. יתרה מכך, הם מדגישים כי ביכולתה של האסדה אף להפחית את זיהום האוויר הכללי במדינה, בזכות צמצום השימוש בתחנות כוח מבוססות פחם הנלווה להתרחבות השימוש בגז. כדי להבין מה ניצב מאחורי העמדות השונות, בדקנו את הנתונים לעומק.
זיהום אוויר הוא שם כולל למצב שבו מצויים באוויר חומרים כימיים וביולוגיים שאינם נכללים בהרכבו הטבעי, ואלו מזיקים לחי ולצומח.
לפחות מבחינת היקף התופעה, יש למתנגדים סיבה טובה לחשוש מזיהום אוויר: נכון לתחילת 2019 מגדיר ארגון הבריאות העולמי את זיהום האוויר כאיום הסביבתי הגדול ביותר על בריאות הציבור. משנת 2013 הוכח קשר ישיר בין זיהום אוויר לבעיות בריאות שונות, ובהן בעיות נשימה, סוכרת, מחלות לב וכלי דם וכמובן סרטן. על פי הדוח, זיהום האוויר גורם לכשבעה מיליון מקרי מוות בשנה בעולם (נכון ל-2019) ולכ-2,500 מקרים בישראל (נכון ל-2015).
מעבר לנזק הבריאותי, יש לזיהום האוויר גם מחיר כלכלי בדמות עלות הטיפול בתחלואה ומוות מוקדם. מחקר שערך ארגון הבריאות העולמי באפריל 2015 טוען כי הנזק הכלכלי השנתי מזיהום האוויר בישראל בשנת 2010 עומד על 3.3% מהתוצר, כלומר 27 מיליארד שקלים בשנה.
החשש מזיהום אוויר משמעותי ומזיק מאסדת לווייתן הוא אחד מהנושאים המרכזיים ש"שומרי הבית" עוסקים בהם כבר מראשית המאבק. בארגון מסרבים לקבל את ההערכה המצוינת בטיוטת היתר הפליטה (שפורסמה לעיון ציבור ב-23 ביוני 2019), העומדת על פליטה לאוויר של 30 טונות חומרים אורגניים נדיפים בשנה. הם טוענים שמדובר בהערכת חסר, ומתבססים על מחקר עצמאי של שלושה מומחים לענייני זיהום השפעות סביבתיות – פרופ' ברודאי, פרופ' דיין ופרופ' אהרונוב – שהכינו תחזית משלהם לזיהום מלווייתן עקב השגות על המודל של "נובל אנרג'י", שתוצאותיה רחוקות מלהיות מרגיעות.
במחקרם הם מצאו כי מבין 40 אסדות בעולם שהיקף פעילותן דומה לזה שצפוי בלווייתן (יותר מ-10 BCM בשנה), לא נמצאה ולו אסדה אחת שהפליטות ממנה נמוכות מ-600 טונות חומרים אורגניים בשנה. כמו כן הם הביאו בחשבון במודל שלהם תרחישי קיצון והשפעות אקלים שלדבריהם לא נכללו במודל של "נובל אנרג'י", ומגדילים בהרבה את נתוני הפליטה החזויים בשגרה.
סוגיה מדאיגה נוספת היא יעילות המערכת לצמצום הפליטות שתותקן על האסדה, מערכת למישוב אדים. חשוב לציין כי לעיתים מכונה מערכת זו בשם "מערכת סגורה", אולם זהו כינוי מטעה משום שבפועל היא אינה אטומה ואינה מבטיחה מניעה מוחלטת של פליטת מזהמים. תפקידה של מערכת מתקדמת זו הוא לקלוט את האדים הנפלטים מהאסדה כך שלא ישתחררו לאוויר, ולהשיב אותם לשימוש חוזר בתהליך ייצור הגז. "נובל אנרג'י", וכן המשרד להגנת הסביבה, מציגים אותה כפתרון חדשני ויעיל לבעיית זיהום אוויר מהאסדה ומזכירים את המערכת בכל פעם שנושא זיהום האוויר עולה.
באתר של "נובל אנרג'י" נכתב כי "מערכת כזאת מותקנת בעשרות מתקני הפקה". אולם פרופ' דוד ברודאי מציין כי המערכת ש"נובל אנרג'י" מציגה כאמצעי עיקרי למניעה כמעט מוחלטת של הפליטות היא בגדר ניסוי. ברב-שיח בנושא האסדה, שפורסם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", הוא הסביר כי "על הנייר, האפקטיביות הצפויה למערכת הסגורה היא גבוהה. הבעיה היא שאין מערכת כזו באף אסדה ימית אחרת בעולם. כלומר, למיטב ידיעתי זה רעיון הנדסי שטרם נוסה באסדה בים. צריך לזכור שתכנון לחוד ומציאות לחוד – לא תמיד כל רעיון הנדסי עובד באופן מוצלח (ובייחוד בפעם הראשונה שמנסים אותו)".
את הסתירה בין דבריו ובין טענתה של "נובל אנרג'י" שמערכת דומה מופעלת בעשרות מתקנים אפשר להסביר באופיין הגמיש של המערכות למישוב אדים: מומחה לזיהום אוויר ששמו שמור במערכת מסביר כי מערכת למישוב אדים נתפרת למידותיה של כל אסדה ולפיכך משתנה בין המתקנים. לפיכך, שתי הטענות נכונות בדרכן.
כך או כך, גם כיום פרופ' ברודאי נוטה לתמוך בדרישה להרחיק את האסדה ללב ים (למרחק 40 ק"מ או אל פי הבאר, כפי שדורשים "שומרי הבית"), ולכל הפחות מצביע על הצורך בפיקוח הדוק ובבדיקות חוזרות של השפעות זיהום האוויר מלווייתן על בריאות הציבור.
מטבע הדברים, הגורם הראשון לטעון כי הזיהום שתפיק אסדת לווייתן צפוי להיות משני הוא הבעלים "נובל אנרג'י". החברה גורסת כי קיומה של המערכת למישוב אדים מספק מענה הולם לחומרים המזהמים שייפלטו מהאסדה, ולטענתם היא צפויה להפחית את זיהום האוויר מאסדת לווייתן לרמה שאינה מסוכנת. בנוסף, באתר מצוין כי "היקף הפליטות מהאסדה של בנזן, חומר שנחשב כמסרטן, יהיה נמוך מהיקף הבנזן שנפלט לאוויר בשנת 2016 מחמש תחנות תדלוק בזיכרון יעקב".
המשרד להגנת הסביבה, כפי שמובן מפרסום הטיוטה, סבור כי הנתונים שהציגה החברה משביעי רצון. בהודעה לעיתונות שפורסמה לצד הטיוטה נכתב כי כי "חברת נובל אנרג'י תידרש לעמוד במגבלת פליטה של חומרים אורגניים נדיפים בכלל בסך של 30 טון לשנה, ושל בנזן בפרט בסך 157 ק"ג לשנה, וכן בתנאים מחמירים לטיפול בפליטות באוויר, לניטור ולדיגום מזהמים, ולחובת דיווח באמצעות מערכת ייעודית (מפל"ס) – הכל בהתאם לטכניקה המיטבית הזמינה (BAT). הדרישות לחברת נובל אנרג'י מבוססות על הדירקטיבה האירופית והטכניקה הזמינה והמתקדמת ביותר לאסדות ימיות. טיוטת ההיתר מחייבת ביצוע ניטור ודיגום קפדניים ולביצוע תוכנית מקיפה לזיהוי ולטיפול בדליפות מרכיבי ציוד. נוסף על כך, הטיוטה קובעת מגבלות פליטה למזהמים, וכפי שנקבע לראשונה עבור אסדת הגז תמר שמול חופי אשקלון – מחייבת הפחתת פליטות גזי חממה".
יש לציין כי האישור מגיע לאחר שהמשרד דחה את היתר הפליטה הראשון של "נובל אנרג'י", שהוגש בסוף 2018, לאחר שהתגלה כי כמות רכיבי האסדה שעשויים לגרום לזיהום גבוה פי שישה מהנתון שהוצהר בפועל. אפשר לפרש את המצב לשני כיוונים: מחד גיסא, הדחייה היא אירוע נדיר יחסית, שהשית על "נובל אנרג'י" עלויות גבוהות בשל העיכוב והצורך בהכנת היתר חדש; מאידך גיסא, הוא עשוי להעיד על חוסר שקיפות של "נובל" בהצהרותיה בעניין זיהום האוויר החזוי מהמתקן.
אל התחזית המרגיעה יחסית מצטרפת חוות הדעת של ד"ר אריה ונגר, ראש תחום אוויר ואנרגיה בעמותת "אדם, טבע ודין", מאוגוסט 2018. ד"ר ונגר בחן לעומק שלוש תחזיות שצפו את רמת זיהום האוויר מהאסדה: של "נובל אנרג'י" עצמה; של פרופ' ברודאי, פרופ' דיין ופרופ' אהרונוב (שהוזכרה לעיל); ושל המשרד להגנת הסביבה. הוא השווה בין התוצאות השונות בהתייחסו לכמה קריטריונים, ובהם קצב הפליטה הצפוי בשגרה, ההתחשבות בשינויי האקלים הצפויים בפועל והתייחסות לתרחישי קיצון.
על בסיס ההשוואה כתב ד"ר ונגר כי ככל הנראה התחזית של שלושת הפרופסורים, הצופה את רמת הפליטה הגבוהה ביותר, מבוססת בעיקרה על נתונים מתרחישי קיצון נדירים בחומרתם, וכי בהתחשב בנתונים סביר יותר להניח שבמצבי שגרה הזיהום שיגיע מהאסדה (שכזכור מרוחקת 10 ק"מ מהחוף) לא יהיה משמעותי. בחוות דעתו כותב ד"ר ונגר: "להערכתנו רמת הסיכונים המוצגת בשיח הציבורי בעניין זיהום האוויר הינה מוקצנת, בעוד שהתועלת מהקמת האסדה מוצנעת. להבנתנו תוספת זיהום האוויר הצפויה, שהיא להבנתנו קטנה מאוד, מצדיקה את הרווחים בהקמת האסדה". יתרה מכך, ונגר סבר כי המערכת למישוב האדים אכן צפויה לסייע רבות בצמצום פליטת החומרים המזהמים. בעקבות חוות הדעת של ד"ר ונגר החליטה עמותת "אדם, טבע ודין" לא לתמוך במאבק של "שומרי הבית".
מהפן הרפואי מעניין לציין את חוות הדעת של פרופ' מיכה ברחנא, מומחה באפידמיולוגיה שמילא כמה וכמה תפקידים בכירים בתחום חקר ההשפעה של מתקנים מזהמים (ובהם אתר רמת חובב ותחנת הכוח הפחמית בחדרה) על בריאות הציבור. את חוות הדעת הזמינה ב-2017 המועצה האזורית חוף הכרמל, גוף שעד היום תומך במאבק להרחקת האסדה. למרות זאת חוות הדעת של פרופ' ברחנא הייתה חד-משמעית: אין עדויות התומכות בכך שזיהום האוויר סביב האסדה צפוי להשפיע ברדיוס של יותר ממאות מטרים, קרי: לתושבים המצויים על החוף, במרחק 10 ק"מ, לא צפוי נזק בריאותי.
מעבר למחלוקת על נתוני הפליטה של האסדה, הוויכוח בין הצדדים נסוב על היכולת (ואולי גם על המוטיבציה) של המשרד להגנת הסביבה לפקח כיאות על כך ש"נובל אנרג'י" תקפיד על רמת הזיהום המותרת בעת הפקת הגז. פיקוח זה הוא חלק מחובותיו של המשרד מתוקף חוק אוויר נקי, שהתקבל בכנסת בשנת 2008.
על פי החוק, כל מפעל שפולט לאוויר חומרים מזהמים צריך לקבל היתר פעולה מהמשרד להגנת הסביבה, הקרוי "היתר פליטה". ההיתר צריך לכלול פירוט של כל מקורות הפליטה מהמפעל, של סוג החומרים שייפלטו ממנו ושל כמות החומר המזהם, ועל המשרד לוודא כי התקנים הללו אינם מסכנים את בריאות הציבור במידה העולה על המותר בחוק. תהליך קבלת אישור להיתר הפליטה מתארך לעיתים ועלול לקחת עד שנתיים, אולם בלעדיו המפעל אינו יכול לפעול באופן חוקי.
חוק אוויר נקי נחשב בעיני רבים לחוק הסביבתי המתקדם והחשוב ביותר בישראל. הוא הביא להסדרה של זיהום האוויר בהתאם לסטנדרטים המקובלים במדינות ה-OECD, ואף למעלה מכך: בעבור חלק מהחומרים המזהמים נקבעו ערכים מרביים מחמירים יותר מאשר באירופה ובארצות הברית. אם כן, למה יש גורמים שעדיין חוששים מהזיהום מאסדת לווייתן?
חוק אוויר נקי, שיזמו הח"כים דב חנין ואופיר פינס והתקבל ב-2008, הביא לשיפור ניכר ביכולת הפיקוח על זיהום אוויר. כאמור, כל המפעלים המזהמים בארץ צריכים לעמוד בתקני הזיהום שהציב המשרד להגנת הסביבה, והמשרד אמור לבצע דגימות וביקורות במפעלים באופן תדיר כדי לוודא זאת.
מומחה בתחום זיהום האוויר מספר כי מאז שהחוק נכנס לתוקף גברה המוטיבציה של בעלי מפעלים לפעול למען הסביבה, וחלקם החלו להפחית זיהום מיוזמתם ואף ליזום פעילויות המקדמות שמירה על הסביבה.
אולם למרות השיפור לא הכל ורוד (או ירוק), ומצב אכיפת החוק רחוק משלמות. בחודש מאי האחרון פרסם מבקר המדינה דוח המותח ביקורת חריפה על התנהלות המשרד להגנת הסביבה בכל הנוגע לאכיפה ולטיפול במפגעי סביבה ועבירות. הדוח מצא שכמעט לא מתבצעת אכיפה פלילית כלפי מפעלים שפוגעים בסביבה, גם במקרים שבהם הפגיעה נחשבת קשה במיוחד. במקום לנקוט צעדי אכיפה, כמו קנסות או אפילו השבתת הפעילות במפעלים, במשרד מתדיינים עם המפעלים ומגיעים איתם להסדרים, בניגוד לנהלים שקבע המשרד עצמו. לפי הדוח, חוסר האכיפה של מפגעים בולט בעיקר במקרים של מפעלים ותאגידים גדולים ובעלי עוצמה במשק: "לעיתים המחוזות נרתעים מלקיים פעולות אכיפה נגד מפעלים חזקים".
הנתונים המובאים בדוח אכן מעלים תמונה של מדיניות סלחנית במיוחד. 77% מתיקי החקירה שנפתחו במשטרה הירוקה (זרוע האכיפה של המשרד להגנת הסביבה) בשנים 2014 עד 2018 נסגרו ללא הגשת כתב אישום. שיעור התיקים שהוגש בהם כתב אישום בפועל עומד על כ-1.7% בלבד מכלל המפגעים הגדולים שהתגלו בשנים אלו. בשנת 2016 נמצאו שיעורים גבוהים של הפרות משמעותיות של ההיתר במפעלים בסיווג A (בעלי ההשפעה הסביבתית הגדולה ביותר) ואף על פי כן 55% מהן לא נאכפו, ולא הגיעו אפילו לשלבי אכיפה ראשונית.
הביקורת הקשה בדוח מבקר המדינה קבעה כי "מספר החקירות הפליליות הנמוך ממילא ושיעור נמוך ביותר של הגשת כתבי אישום גם פוגעים בהרתעה מול מעַוולים סביבתיים, ומעבירים מסר שלילי לציבור, שלפיו ההשלכות הנובעות מביצוע עבירה סביבתית אינן כה חמורות". היות שהכלים לטיפול בהפרות היתרי הפליטה מצויים בידי המשרד, לפי הדוח נראה שמצב האכיפה העגום נובע ממחסור במשאבים ובכוח אדם מתאים וכן מליקויים בניהול.
יש שיגידו שההתנהלות המתוארת בדוח עלולה להעיד על מצב המכונה "שבי רגולטורי". במצב כזה קבוצת אינטרס מסוימת מצליחה להשפיע על שיקול דעתו של הרגולטור וכך לייצר מציאות שמיטיבה עימה. שבי רגולטורי עלול לנבוע מקשרים הדוקים בין הרגולטור לגורמים המפוקחים, מלובי חזק של המפוקח לעומת מחסור במשאבים של הרגולטור וכדומה. מהדוח עולים כמה עניינים העשויים לתמוך בטענה זו, ובהם רתיעה של המשרד מנקיטת פעולות אכיפה כלפי מפעלים חזקים והעדפה של הסדרים, מחסור בכוח אדם ועוד.
נוסף על כך, בעבר נערך תחקיר של "שקוף" בנושא "דלתות מסתובבות" במשרד להגנת הסביבה, ונמצא כי בכירים רבים במשרד עוברים לספק שירותים למפעלים שפיקחו עליהם. ח"כ יעל כהן-פארן הסבירה אז כי "המשק הישראלי הוא משק קטן, מספר השחקנים בו מצומצם והעוסקים בתחום הסביבתי קטן במיוחד. היכרות אישית בין מפקחים ומפוקחים מובילה ליחסים לא פורמליים שמשפיעים על יחס המפקח כלפי הגוף המפוקח. התופעה בעייתית גם מההיבט שעובדי המשרד, שמוגבלים באפשרויות הקידום שלהם בתוכו, עלולים למצוא את עצמם מול הגורמים שהם מפקחים עליהם תוך כדי שהם חושבים על עתידם המקצועי, ומאחר שהאפשרויות לא רבות, אולי כדאי לא להרגיז יותר מדי את הגורם המפוקח".
ברור אפוא מדוע תמונת המצב הזאת מעוררת חשש שהמשרד להגנת הסביבה לא ייטיב להתמודד עם תרחיש של זיהום גבוה מהתקן המותר מאסדת לווייתן, שהיקף פעילותה צפוי להיות עצום במונחים מקומיים. חשש זה מתגבר כשמביאים בחשבון שבעלי האסדה הם "נובל אנרג'י" – תאגיד רב השפעה ורב עוצמה, וכפי שנראה בסעיף הבא, בעל עבר מפוקפק בתחום ההקפדה על רמות הזיהום המותרות.
ואם זה לא מספיק, "נובל אנרג'י", המפעילה של אסדת תמר ולווייתן, לא יצרה לעצמה שם טוב במיוחד במה שנוגע להקפדה על התקנים שמכתיב המשרד להגנת הסביבה.
סוגיה אחת קשורה ישירות לאסדת לווייתן: טיוטת היתר הפליטה שאושרה בימים אלו היא השנייה, לאחר שבדצמבר האחרון דחה המשרד להגנת הסביבה את הבקשה הראשונה שהגישה החברה לאחר בחינה שארכה שנתיים. הסיבה לדחיית הבקשה היא הטלת ספק באמינות הנתונים שהוצגו בה. למשל, בבקשה דווח כי באסדה יהיו 1,403 רכיבי ציוד בעלי פוטנציאל דליפה של חומרים מזהמים מסוימים, אך בבדיקה חוזרת שדרש המשרד עולה כי במערכת יש לא פחות מ-8,852 רכיבים כאלו.
הפער בנתונים התגלה בעקבות דרישה של מומחי המשרד להגנת הסביבה לביצוע בדיקה חוזרת, ובמכתב הדחייה כתבו אנשי המשרד כי "השתלשלות העניינים במסגרתה דרישות חוזרות של המשרד להצגת מידע מהימן מביאות לשינוי מהותי במספר רכיבי הציוד הנכללים בבקשה, שמהווים מקור לפליטה לא מוקדית של מזהמים, מעלה תהיות קשות לגבי אמינות כלל הנתונים בבקשה להיתר הפליטה".
מוקד נוסף של חיכוך בין המשרד להגנת הסביבה ל"נובל אנרג'י" הוא הזיהום שלא דווח מאסדת תמר. לפי מסמך שהגישו השותפות במאגר תמר בתחילת פעילות האסדה, האסדה הייתה אמורה לפלוט 38 טונות של תרכובות אורגניות בשנה (עמ' 99). למרות השם התמים, "תרכובות אורגניות" משמעותן חומרים מזהמים, שחלקם גם מסרטנים. אולם בבדיקה שגרתית שערך המשרד להגנת הסביבה בשנת 2016 התברר כי הפליטות של תרכובות אלו עמדו על לא פחות מ-1,160 טונות בשנה. בדיקה זו היא שהובילה את המשרד לדרוש בדיעבד היתר פליטה לאסדת תמר, שעד אז פעלה בלעדיו.
עבור המתנגדים להקמת אסדת לווייתן במיקומה הנוכחי, פעילותה המזהמת של אסדת תמר שנמשכה כמה שנים באין מפריע, והעיכוב בטיפול בנושא מצד משרדי הממשלה, הם תעודת עניות ליכולת של הממשלה לפקח על חברות הגז כדי לשמור על האינטרס הסביבתי.
במשרד להגנת הסביבה מודים שתמר היא מפעל בעייתי, אך טוענים כי במקרה של לווייתן המצב שונה משני טעמים: מיקום האסדה והליך ההקמה. רעות רבי מהמשרד להגנת הסביבה מסבירה שאומנם שתי האסדות משתייכות לאותו היזם, אך חשוב לזכור שאלו מפעלים שונים. "אסדת תמר הוקמה ללא הליך תכנון מוסדר וללא הנחיה סביבתית בשלבים הרלוונטיים, מכיוון שהוקמה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל", היא מזכירה. "אסדת לווייתן, לעומת זאת, מוקמת כתוכנית מסודרת החל בשלב תוכנית המתאר הארצית המפורטת, דרך היתרי הבנייה הניתנים מכוחה, ועד להיתרי המשרד להגנת הסביבה. ההשוואה בין אסדות תמר ללווייתן – אסדות בטכנולוגיות שונות, שמטפלות בתוצרי מאגרים בעלי מאפיינים שונים – היא שגויה. אסדת לווייתן תהיה מחויבת לכשתוקם לעמוד בחוק כמו כל מתקן תעשייתי הנדרש להיתר פליטה לאוויר".
בהתייחסה למיקום מתכוונת רבי לכך שאסדת תמר, המצויה במרחק 23 ק"מ מהחוף, נמצאת מחוץ לאזור המים הטריטוריאליים של ישראל (ראו הרחבה בנושא בפרק על הביטחון), ועקב כך התקשה המשרד להגנת הסביבה לאכוף את החוק בשטחה. זאת גם אחת הסיבות לכך שהאסדה פעלה ללא היתר פליטה במשך שנים, בניגוד לנדרש לפי חוק אוויר נקי.
רבי לא לבד בסברה שבמקרה של האסדות, המיקום קובע; גם "אדם, טבע ודין" והחברה להגנת הטבע כתבו בחוות הדעת שלהם שמיקומה הנוכחי של אסדת לווייתן יועיל ליכולת האכיפה והפיקוח של משרדי הממשלה, ועל כן הסיכויים לזיהום ותקלות שונות פוחתים כשהאסדה קרובה לחוף. גם פרופ' סרג'יו קפוסטה, מומחה לבטיחות אסדות נפט מהטכניון, צוטט בריאיון ל"גלובס" כמתנגד להרחקת האסדה: "אני חושב שחלק מהאנשים כאן לא מבינים שהקרבה לחוף אומרת שלממשלה תהיה שליטה טובה יותר על מה שיקרה. כשאתה במרחק 100 מייל מהחוף אתה מחוץ לשליטת הרגולטורים ואם משהו רע קורה – אלה מים בין-לאומיים ולא יעשו לך כלום".
בדומה לנושאים אחרים שעסקנו בהם בתחקיר אסדת לווייתן, גם לשאלה עד כמה חמור יהיה זיהום האוויר הצפוי להיפלט מהאסדה אין תשובה חד-משמעית. נראה שכדי לדעת בוודאות אם "נובל אנרג'י" אכן תעמוד בתנאים שהוכתבו לה בהיתר הפליטה שיופק לה ניאלץ להמתין עד לתחילת פעילותה. עם זאת, יש כמה וכמה ממצאי מפתח בנושא שחשוב לתת עליהם את הדעת.
• הגודל לא קובע: בניגוד לטענה נפוצה של המתנגדים להקמת האסדה הקבועה, העובדה שאסדת לווייתן גדולה יותר מאסדת תמר אין פירושה בהכרח שזיהום האוויר יגדל בהתאם. להפך: הטכנולוגיה המתקדמת שתותקן בה ומיקומה במים הטריטוריאליים של ישראל אמורים להפחית את רמת הזיהום ולהקל את הפיקוח עליה.
• לא כל זיהום מזיק: אסדת לווייתן ללא ספק תפלוט לאוויר חומרים מזהמים, אולם ייתכן כי גם מרחק של 10 ק"מ מהחוף יספיק כדי שהזיהום לא בהכרח ישפיע על איכות האוויר שאנחנו נושמים.
• יחסים מסוכנים: המשרד להגנת הסביבה מתקשה לאכוף את סמכויותיו על מפעלים חזקים, והדבר מעלה חשש בנוגע ליכולתו להתמודד עם "נובל אנרג'י" ועם שאר השותפות החזקות בלווייתן במקרה הצורך. בפרט יש מקום לחשש נוכח העבר של המשרד בטיפול המאוחר והאיטי בזיהום מאסדת תמר (אם כי למיקום האסדה יש משקל חשוב בהיבט זה).
***
בימים אלו המאבק בהיתר הפליטה של לווייתן נמצא בעיצומו. "שומרי הבית" עמלים על ההשגות לטיוטת היתר הפליטה, ובסוף חודש אוגוסט יקיים המשרד להגנת הסביבה דיון ציבורי בהערות הציבור להיתר. לאחר קיום הדיון ישקול המשרד את ההערות ויחתום את ההיתרים ויפרסמם.
בפרקים קודמים של התחקיר עסקנו בהשפעת מיקום אסדת לווייתן בשני היבטים: שמירה על הביטחון והטיפול בקונדנסט. כעת נבחן סוגיה כבדת משקל לא פחות: זיהום האוויר הצפוי מהאסדה. המתנגדים למיקום הנוכחי טוענים שהאסדה צפויה לגרום לרמות זיהום חריגות ומסוכנות, ואילו המצדדים מבטיחים מערכות בקרה מתקדמות ופיקוח הדוק שיבטיח זיהום זניח בלבד. מה מלמדות העובדות?
***
למאבק על מיקום אסדת לווייתן יש פנים רבות, אולם נראה כי סוגיית זיהום האוויר הצפוי בשל פעילות האסדה היא שהציתה את אש המחאה; "שומרי הבית" קמו בעקבות דוח שפרסם המשרד להגנת הסביבה עצמו בשנת 2017, שחשף זיהום אוויר חמור מאסדת תמר (כ-90 ק"מ מחיפה). מאז ועד היום מציבים בארגון את נושא זיהום האוויר בראש רשימת הטיעונים להרחקת האסדה ללב ים, והם ממשיכים לטעון בתוקף כי אסדת לווייתן אולי אף תביא לזיהום שכמותו עוד לא נראה במחוזותינו.
כמו בסוגיות אחרות, גם בנושא זה "נובל אנרג'י" עצמה והמשרד להגנת הסביבה – שחשף את רמות הזיהום החריגות באסדת תמר – משמיעים תחזיות שונות מאוד. לדבריהם, זיהום האוויר מאסדת לווייתן יהיה זניח הן בזכות פיקוח הדוק (הנובע בחלקו מהניסיון המר באסדת תמר), והן בזכות שימוש בכלים טכנולוגיים שביכולתם למנוע זיהום אוויר מהאסדה כמעט לחלוטין. יתרה מכך, הם מדגישים כי ביכולתה של האסדה אף להפחית את זיהום האוויר הכללי במדינה, בזכות צמצום השימוש בתחנות כוח מבוססות פחם הנלווה להתרחבות השימוש בגז. כדי להבין מה ניצב מאחורי העמדות השונות, בדקנו את הנתונים לעומק.
זיהום אוויר הוא שם כולל למצב שבו מצויים באוויר חומרים כימיים וביולוגיים שאינם נכללים בהרכבו הטבעי, ואלו מזיקים לחי ולצומח.
לפחות מבחינת היקף התופעה, יש למתנגדים סיבה טובה לחשוש מזיהום אוויר: נכון לתחילת 2019 מגדיר ארגון הבריאות העולמי את זיהום האוויר כאיום הסביבתי הגדול ביותר על בריאות הציבור. משנת 2013 הוכח קשר ישיר בין זיהום אוויר לבעיות בריאות שונות, ובהן בעיות נשימה, סוכרת, מחלות לב וכלי דם וכמובן סרטן. על פי הדוח, זיהום האוויר גורם לכשבעה מיליון מקרי מוות בשנה בעולם (נכון ל-2019) ולכ-2,500 מקרים בישראל (נכון ל-2015).
מעבר לנזק הבריאותי, יש לזיהום האוויר גם מחיר כלכלי בדמות עלות הטיפול בתחלואה ומוות מוקדם. מחקר שערך ארגון הבריאות העולמי באפריל 2015 טוען כי הנזק הכלכלי השנתי מזיהום האוויר בישראל בשנת 2010 עומד על 3.3% מהתוצר, כלומר 27 מיליארד שקלים בשנה.
החשש מזיהום אוויר משמעותי ומזיק מאסדת לווייתן הוא אחד מהנושאים המרכזיים ש"שומרי הבית" עוסקים בהם כבר מראשית המאבק. בארגון מסרבים לקבל את ההערכה המצוינת בטיוטת היתר הפליטה (שפורסמה לעיון ציבור ב-23 ביוני 2019), העומדת על פליטה לאוויר של 30 טונות חומרים אורגניים נדיפים בשנה. הם טוענים שמדובר בהערכת חסר, ומתבססים על מחקר עצמאי של שלושה מומחים לענייני זיהום השפעות סביבתיות – פרופ' ברודאי, פרופ' דיין ופרופ' אהרונוב – שהכינו תחזית משלהם לזיהום מלווייתן עקב השגות על המודל של "נובל אנרג'י", שתוצאותיה רחוקות מלהיות מרגיעות.
במחקרם הם מצאו כי מבין 40 אסדות בעולם שהיקף פעילותן דומה לזה שצפוי בלווייתן (יותר מ-10 BCM בשנה), לא נמצאה ולו אסדה אחת שהפליטות ממנה נמוכות מ-600 טונות חומרים אורגניים בשנה. כמו כן הם הביאו בחשבון במודל שלהם תרחישי קיצון והשפעות אקלים שלדבריהם לא נכללו במודל של "נובל אנרג'י", ומגדילים בהרבה את נתוני הפליטה החזויים בשגרה.
סוגיה מדאיגה נוספת היא יעילות המערכת לצמצום הפליטות שתותקן על האסדה, מערכת למישוב אדים. חשוב לציין כי לעיתים מכונה מערכת זו בשם "מערכת סגורה", אולם זהו כינוי מטעה משום שבפועל היא אינה אטומה ואינה מבטיחה מניעה מוחלטת של פליטת מזהמים. תפקידה של מערכת מתקדמת זו הוא לקלוט את האדים הנפלטים מהאסדה כך שלא ישתחררו לאוויר, ולהשיב אותם לשימוש חוזר בתהליך ייצור הגז. "נובל אנרג'י", וכן המשרד להגנת הסביבה, מציגים אותה כפתרון חדשני ויעיל לבעיית זיהום אוויר מהאסדה ומזכירים את המערכת בכל פעם שנושא זיהום האוויר עולה.
באתר של "נובל אנרג'י" נכתב כי "מערכת כזאת מותקנת בעשרות מתקני הפקה". אולם פרופ' דוד ברודאי מציין כי המערכת ש"נובל אנרג'י" מציגה כאמצעי עיקרי למניעה כמעט מוחלטת של הפליטות היא בגדר ניסוי. ברב-שיח בנושא האסדה, שפורסם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה", הוא הסביר כי "על הנייר, האפקטיביות הצפויה למערכת הסגורה היא גבוהה. הבעיה היא שאין מערכת כזו באף אסדה ימית אחרת בעולם. כלומר, למיטב ידיעתי זה רעיון הנדסי שטרם נוסה באסדה בים. צריך לזכור שתכנון לחוד ומציאות לחוד – לא תמיד כל רעיון הנדסי עובד באופן מוצלח (ובייחוד בפעם הראשונה שמנסים אותו)".
את הסתירה בין דבריו ובין טענתה של "נובל אנרג'י" שמערכת דומה מופעלת בעשרות מתקנים אפשר להסביר באופיין הגמיש של המערכות למישוב אדים: מומחה לזיהום אוויר ששמו שמור במערכת מסביר כי מערכת למישוב אדים נתפרת למידותיה של כל אסדה ולפיכך משתנה בין המתקנים. לפיכך, שתי הטענות נכונות בדרכן.
כך או כך, גם כיום פרופ' ברודאי נוטה לתמוך בדרישה להרחיק את האסדה ללב ים (למרחק 40 ק"מ או אל פי הבאר, כפי שדורשים "שומרי הבית"), ולכל הפחות מצביע על הצורך בפיקוח הדוק ובבדיקות חוזרות של השפעות זיהום האוויר מלווייתן על בריאות הציבור.
מטבע הדברים, הגורם הראשון לטעון כי הזיהום שתפיק אסדת לווייתן צפוי להיות משני הוא הבעלים "נובל אנרג'י". החברה גורסת כי קיומה של המערכת למישוב אדים מספק מענה הולם לחומרים המזהמים שייפלטו מהאסדה, ולטענתם היא צפויה להפחית את זיהום האוויר מאסדת לווייתן לרמה שאינה מסוכנת. בנוסף, באתר מצוין כי "היקף הפליטות מהאסדה של בנזן, חומר שנחשב כמסרטן, יהיה נמוך מהיקף הבנזן שנפלט לאוויר בשנת 2016 מחמש תחנות תדלוק בזיכרון יעקב".
המשרד להגנת הסביבה, כפי שמובן מפרסום הטיוטה, סבור כי הנתונים שהציגה החברה משביעי רצון. בהודעה לעיתונות שפורסמה לצד הטיוטה נכתב כי כי "חברת נובל אנרג'י תידרש לעמוד במגבלת פליטה של חומרים אורגניים נדיפים בכלל בסך של 30 טון לשנה, ושל בנזן בפרט בסך 157 ק"ג לשנה, וכן בתנאים מחמירים לטיפול בפליטות באוויר, לניטור ולדיגום מזהמים, ולחובת דיווח באמצעות מערכת ייעודית (מפל"ס) – הכל בהתאם לטכניקה המיטבית הזמינה (BAT). הדרישות לחברת נובל אנרג'י מבוססות על הדירקטיבה האירופית והטכניקה הזמינה והמתקדמת ביותר לאסדות ימיות. טיוטת ההיתר מחייבת ביצוע ניטור ודיגום קפדניים ולביצוע תוכנית מקיפה לזיהוי ולטיפול בדליפות מרכיבי ציוד. נוסף על כך, הטיוטה קובעת מגבלות פליטה למזהמים, וכפי שנקבע לראשונה עבור אסדת הגז תמר שמול חופי אשקלון – מחייבת הפחתת פליטות גזי חממה".
יש לציין כי האישור מגיע לאחר שהמשרד דחה את היתר הפליטה הראשון של "נובל אנרג'י", שהוגש בסוף 2018, לאחר שהתגלה כי כמות רכיבי האסדה שעשויים לגרום לזיהום גבוה פי שישה מהנתון שהוצהר בפועל. אפשר לפרש את המצב לשני כיוונים: מחד גיסא, הדחייה היא אירוע נדיר יחסית, שהשית על "נובל אנרג'י" עלויות גבוהות בשל העיכוב והצורך בהכנת היתר חדש; מאידך גיסא, הוא עשוי להעיד על חוסר שקיפות של "נובל" בהצהרותיה בעניין זיהום האוויר החזוי מהמתקן.
אל התחזית המרגיעה יחסית מצטרפת חוות הדעת של ד"ר אריה ונגר, ראש תחום אוויר ואנרגיה בעמותת "אדם, טבע ודין", מאוגוסט 2018. ד"ר ונגר בחן לעומק שלוש תחזיות שצפו את רמת זיהום האוויר מהאסדה: של "נובל אנרג'י" עצמה; של פרופ' ברודאי, פרופ' דיין ופרופ' אהרונוב (שהוזכרה לעיל); ושל המשרד להגנת הסביבה. הוא השווה בין התוצאות השונות בהתייחסו לכמה קריטריונים, ובהם קצב הפליטה הצפוי בשגרה, ההתחשבות בשינויי האקלים הצפויים בפועל והתייחסות לתרחישי קיצון.
על בסיס ההשוואה כתב ד"ר ונגר כי ככל הנראה התחזית של שלושת הפרופסורים, הצופה את רמת הפליטה הגבוהה ביותר, מבוססת בעיקרה על נתונים מתרחישי קיצון נדירים בחומרתם, וכי בהתחשב בנתונים סביר יותר להניח שבמצבי שגרה הזיהום שיגיע מהאסדה (שכזכור מרוחקת 10 ק"מ מהחוף) לא יהיה משמעותי. בחוות דעתו כותב ד"ר ונגר: "להערכתנו רמת הסיכונים המוצגת בשיח הציבורי בעניין זיהום האוויר הינה מוקצנת, בעוד שהתועלת מהקמת האסדה מוצנעת. להבנתנו תוספת זיהום האוויר הצפויה, שהיא להבנתנו קטנה מאוד, מצדיקה את הרווחים בהקמת האסדה". יתרה מכך, ונגר סבר כי המערכת למישוב האדים אכן צפויה לסייע רבות בצמצום פליטת החומרים המזהמים. בעקבות חוות הדעת של ד"ר ונגר החליטה עמותת "אדם, טבע ודין" לא לתמוך במאבק של "שומרי הבית".
מהפן הרפואי מעניין לציין את חוות הדעת של פרופ' מיכה ברחנא, מומחה באפידמיולוגיה שמילא כמה וכמה תפקידים בכירים בתחום חקר ההשפעה של מתקנים מזהמים (ובהם אתר רמת חובב ותחנת הכוח הפחמית בחדרה) על בריאות הציבור. את חוות הדעת הזמינה ב-2017 המועצה האזורית חוף הכרמל, גוף שעד היום תומך במאבק להרחקת האסדה. למרות זאת חוות הדעת של פרופ' ברחנא הייתה חד-משמעית: אין עדויות התומכות בכך שזיהום האוויר סביב האסדה צפוי להשפיע ברדיוס של יותר ממאות מטרים, קרי: לתושבים המצויים על החוף, במרחק 10 ק"מ, לא צפוי נזק בריאותי.
מעבר למחלוקת על נתוני הפליטה של האסדה, הוויכוח בין הצדדים נסוב על היכולת (ואולי גם על המוטיבציה) של המשרד להגנת הסביבה לפקח כיאות על כך ש"נובל אנרג'י" תקפיד על רמת הזיהום המותרת בעת הפקת הגז. פיקוח זה הוא חלק מחובותיו של המשרד מתוקף חוק אוויר נקי, שהתקבל בכנסת בשנת 2008.
על פי החוק, כל מפעל שפולט לאוויר חומרים מזהמים צריך לקבל היתר פעולה מהמשרד להגנת הסביבה, הקרוי "היתר פליטה". ההיתר צריך לכלול פירוט של כל מקורות הפליטה מהמפעל, של סוג החומרים שייפלטו ממנו ושל כמות החומר המזהם, ועל המשרד לוודא כי התקנים הללו אינם מסכנים את בריאות הציבור במידה העולה על המותר בחוק. תהליך קבלת אישור להיתר הפליטה מתארך לעיתים ועלול לקחת עד שנתיים, אולם בלעדיו המפעל אינו יכול לפעול באופן חוקי.
חוק אוויר נקי נחשב בעיני רבים לחוק הסביבתי המתקדם והחשוב ביותר בישראל. הוא הביא להסדרה של זיהום האוויר בהתאם לסטנדרטים המקובלים במדינות ה-OECD, ואף למעלה מכך: בעבור חלק מהחומרים המזהמים נקבעו ערכים מרביים מחמירים יותר מאשר באירופה ובארצות הברית. אם כן, למה יש גורמים שעדיין חוששים מהזיהום מאסדת לווייתן?
חוק אוויר נקי, שיזמו הח"כים דב חנין ואופיר פינס והתקבל ב-2008, הביא לשיפור ניכר ביכולת הפיקוח על זיהום אוויר. כאמור, כל המפעלים המזהמים בארץ צריכים לעמוד בתקני הזיהום שהציב המשרד להגנת הסביבה, והמשרד אמור לבצע דגימות וביקורות במפעלים באופן תדיר כדי לוודא זאת.
מומחה בתחום זיהום האוויר מספר כי מאז שהחוק נכנס לתוקף גברה המוטיבציה של בעלי מפעלים לפעול למען הסביבה, וחלקם החלו להפחית זיהום מיוזמתם ואף ליזום פעילויות המקדמות שמירה על הסביבה.
אולם למרות השיפור לא הכל ורוד (או ירוק), ומצב אכיפת החוק רחוק משלמות. בחודש מאי האחרון פרסם מבקר המדינה דוח המותח ביקורת חריפה על התנהלות המשרד להגנת הסביבה בכל הנוגע לאכיפה ולטיפול במפגעי סביבה ועבירות. הדוח מצא שכמעט לא מתבצעת אכיפה פלילית כלפי מפעלים שפוגעים בסביבה, גם במקרים שבהם הפגיעה נחשבת קשה במיוחד. במקום לנקוט צעדי אכיפה, כמו קנסות או אפילו השבתת הפעילות במפעלים, במשרד מתדיינים עם המפעלים ומגיעים איתם להסדרים, בניגוד לנהלים שקבע המשרד עצמו. לפי הדוח, חוסר האכיפה של מפגעים בולט בעיקר במקרים של מפעלים ותאגידים גדולים ובעלי עוצמה במשק: "לעיתים המחוזות נרתעים מלקיים פעולות אכיפה נגד מפעלים חזקים".
הנתונים המובאים בדוח אכן מעלים תמונה של מדיניות סלחנית במיוחד. 77% מתיקי החקירה שנפתחו במשטרה הירוקה (זרוע האכיפה של המשרד להגנת הסביבה) בשנים 2014 עד 2018 נסגרו ללא הגשת כתב אישום. שיעור התיקים שהוגש בהם כתב אישום בפועל עומד על כ-1.7% בלבד מכלל המפגעים הגדולים שהתגלו בשנים אלו. בשנת 2016 נמצאו שיעורים גבוהים של הפרות משמעותיות של ההיתר במפעלים בסיווג A (בעלי ההשפעה הסביבתית הגדולה ביותר) ואף על פי כן 55% מהן לא נאכפו, ולא הגיעו אפילו לשלבי אכיפה ראשונית.
הביקורת הקשה בדוח מבקר המדינה קבעה כי "מספר החקירות הפליליות הנמוך ממילא ושיעור נמוך ביותר של הגשת כתבי אישום גם פוגעים בהרתעה מול מעַוולים סביבתיים, ומעבירים מסר שלילי לציבור, שלפיו ההשלכות הנובעות מביצוע עבירה סביבתית אינן כה חמורות". היות שהכלים לטיפול בהפרות היתרי הפליטה מצויים בידי המשרד, לפי הדוח נראה שמצב האכיפה העגום נובע ממחסור במשאבים ובכוח אדם מתאים וכן מליקויים בניהול.
יש שיגידו שההתנהלות המתוארת בדוח עלולה להעיד על מצב המכונה "שבי רגולטורי". במצב כזה קבוצת אינטרס מסוימת מצליחה להשפיע על שיקול דעתו של הרגולטור וכך לייצר מציאות שמיטיבה עימה. שבי רגולטורי עלול לנבוע מקשרים הדוקים בין הרגולטור לגורמים המפוקחים, מלובי חזק של המפוקח לעומת מחסור במשאבים של הרגולטור וכדומה. מהדוח עולים כמה עניינים העשויים לתמוך בטענה זו, ובהם רתיעה של המשרד מנקיטת פעולות אכיפה כלפי מפעלים חזקים והעדפה של הסדרים, מחסור בכוח אדם ועוד.
נוסף על כך, בעבר נערך תחקיר של "שקוף" בנושא "דלתות מסתובבות" במשרד להגנת הסביבה, ונמצא כי בכירים רבים במשרד עוברים לספק שירותים למפעלים שפיקחו עליהם. ח"כ יעל כהן-פארן הסבירה אז כי "המשק הישראלי הוא משק קטן, מספר השחקנים בו מצומצם והעוסקים בתחום הסביבתי קטן במיוחד. היכרות אישית בין מפקחים ומפוקחים מובילה ליחסים לא פורמליים שמשפיעים על יחס המפקח כלפי הגוף המפוקח. התופעה בעייתית גם מההיבט שעובדי המשרד, שמוגבלים באפשרויות הקידום שלהם בתוכו, עלולים למצוא את עצמם מול הגורמים שהם מפקחים עליהם תוך כדי שהם חושבים על עתידם המקצועי, ומאחר שהאפשרויות לא רבות, אולי כדאי לא להרגיז יותר מדי את הגורם המפוקח".
ברור אפוא מדוע תמונת המצב הזאת מעוררת חשש שהמשרד להגנת הסביבה לא ייטיב להתמודד עם תרחיש של זיהום גבוה מהתקן המותר מאסדת לווייתן, שהיקף פעילותה צפוי להיות עצום במונחים מקומיים. חשש זה מתגבר כשמביאים בחשבון שבעלי האסדה הם "נובל אנרג'י" – תאגיד רב השפעה ורב עוצמה, וכפי שנראה בסעיף הבא, בעל עבר מפוקפק בתחום ההקפדה על רמות הזיהום המותרות.
ואם זה לא מספיק, "נובל אנרג'י", המפעילה של אסדת תמר ולווייתן, לא יצרה לעצמה שם טוב במיוחד במה שנוגע להקפדה על התקנים שמכתיב המשרד להגנת הסביבה.
סוגיה אחת קשורה ישירות לאסדת לווייתן: טיוטת היתר הפליטה שאושרה בימים אלו היא השנייה, לאחר שבדצמבר האחרון דחה המשרד להגנת הסביבה את הבקשה הראשונה שהגישה החברה לאחר בחינה שארכה שנתיים. הסיבה לדחיית הבקשה היא הטלת ספק באמינות הנתונים שהוצגו בה. למשל, בבקשה דווח כי באסדה יהיו 1,403 רכיבי ציוד בעלי פוטנציאל דליפה של חומרים מזהמים מסוימים, אך בבדיקה חוזרת שדרש המשרד עולה כי במערכת יש לא פחות מ-8,852 רכיבים כאלו.
הפער בנתונים התגלה בעקבות דרישה של מומחי המשרד להגנת הסביבה לביצוע בדיקה חוזרת, ובמכתב הדחייה כתבו אנשי המשרד כי "השתלשלות העניינים במסגרתה דרישות חוזרות של המשרד להצגת מידע מהימן מביאות לשינוי מהותי במספר רכיבי הציוד הנכללים בבקשה, שמהווים מקור לפליטה לא מוקדית של מזהמים, מעלה תהיות קשות לגבי אמינות כלל הנתונים בבקשה להיתר הפליטה".
מוקד נוסף של חיכוך בין המשרד להגנת הסביבה ל"נובל אנרג'י" הוא הזיהום שלא דווח מאסדת תמר. לפי מסמך שהגישו השותפות במאגר תמר בתחילת פעילות האסדה, האסדה הייתה אמורה לפלוט 38 טונות של תרכובות אורגניות בשנה (עמ' 99). למרות השם התמים, "תרכובות אורגניות" משמעותן חומרים מזהמים, שחלקם גם מסרטנים. אולם בבדיקה שגרתית שערך המשרד להגנת הסביבה בשנת 2016 התברר כי הפליטות של תרכובות אלו עמדו על לא פחות מ-1,160 טונות בשנה. בדיקה זו היא שהובילה את המשרד לדרוש בדיעבד היתר פליטה לאסדת תמר, שעד אז פעלה בלעדיו.
עבור המתנגדים להקמת אסדת לווייתן במיקומה הנוכחי, פעילותה המזהמת של אסדת תמר שנמשכה כמה שנים באין מפריע, והעיכוב בטיפול בנושא מצד משרדי הממשלה, הם תעודת עניות ליכולת של הממשלה לפקח על חברות הגז כדי לשמור על האינטרס הסביבתי.
במשרד להגנת הסביבה מודים שתמר היא מפעל בעייתי, אך טוענים כי במקרה של לווייתן המצב שונה משני טעמים: מיקום האסדה והליך ההקמה. רעות רבי מהמשרד להגנת הסביבה מסבירה שאומנם שתי האסדות משתייכות לאותו היזם, אך חשוב לזכור שאלו מפעלים שונים. "אסדת תמר הוקמה ללא הליך תכנון מוסדר וללא הנחיה סביבתית בשלבים הרלוונטיים, מכיוון שהוקמה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל", היא מזכירה. "אסדת לווייתן, לעומת זאת, מוקמת כתוכנית מסודרת החל בשלב תוכנית המתאר הארצית המפורטת, דרך היתרי הבנייה הניתנים מכוחה, ועד להיתרי המשרד להגנת הסביבה. ההשוואה בין אסדות תמר ללווייתן – אסדות בטכנולוגיות שונות, שמטפלות בתוצרי מאגרים בעלי מאפיינים שונים – היא שגויה. אסדת לווייתן תהיה מחויבת לכשתוקם לעמוד בחוק כמו כל מתקן תעשייתי הנדרש להיתר פליטה לאוויר".
בהתייחסה למיקום מתכוונת רבי לכך שאסדת תמר, המצויה במרחק 23 ק"מ מהחוף, נמצאת מחוץ לאזור המים הטריטוריאליים של ישראל (ראו הרחבה בנושא בפרק על הביטחון), ועקב כך התקשה המשרד להגנת הסביבה לאכוף את החוק בשטחה. זאת גם אחת הסיבות לכך שהאסדה פעלה ללא היתר פליטה במשך שנים, בניגוד לנדרש לפי חוק אוויר נקי.
רבי לא לבד בסברה שבמקרה של האסדות, המיקום קובע; גם "אדם, טבע ודין" והחברה להגנת הטבע כתבו בחוות הדעת שלהם שמיקומה הנוכחי של אסדת לווייתן יועיל ליכולת האכיפה והפיקוח של משרדי הממשלה, ועל כן הסיכויים לזיהום ותקלות שונות פוחתים כשהאסדה קרובה לחוף. גם פרופ' סרג'יו קפוסטה, מומחה לבטיחות אסדות נפט מהטכניון, צוטט בריאיון ל"גלובס" כמתנגד להרחקת האסדה: "אני חושב שחלק מהאנשים כאן לא מבינים שהקרבה לחוף אומרת שלממשלה תהיה שליטה טובה יותר על מה שיקרה. כשאתה במרחק 100 מייל מהחוף אתה מחוץ לשליטת הרגולטורים ואם משהו רע קורה – אלה מים בין-לאומיים ולא יעשו לך כלום".
בדומה לנושאים אחרים שעסקנו בהם בתחקיר אסדת לווייתן, גם לשאלה עד כמה חמור יהיה זיהום האוויר הצפוי להיפלט מהאסדה אין תשובה חד-משמעית. נראה שכדי לדעת בוודאות אם "נובל אנרג'י" אכן תעמוד בתנאים שהוכתבו לה בהיתר הפליטה שיופק לה ניאלץ להמתין עד לתחילת פעילותה. עם זאת, יש כמה וכמה ממצאי מפתח בנושא שחשוב לתת עליהם את הדעת.
• הגודל לא קובע: בניגוד לטענה נפוצה של המתנגדים להקמת האסדה הקבועה, העובדה שאסדת לווייתן גדולה יותר מאסדת תמר אין פירושה בהכרח שזיהום האוויר יגדל בהתאם. להפך: הטכנולוגיה המתקדמת שתותקן בה ומיקומה במים הטריטוריאליים של ישראל אמורים להפחית את רמת הזיהום ולהקל את הפיקוח עליה.
• לא כל זיהום מזיק: אסדת לווייתן ללא ספק תפלוט לאוויר חומרים מזהמים, אולם ייתכן כי גם מרחק של 10 ק"מ מהחוף יספיק כדי שהזיהום לא בהכרח ישפיע על איכות האוויר שאנחנו נושמים.
• יחסים מסוכנים: המשרד להגנת הסביבה מתקשה לאכוף את סמכויותיו על מפעלים חזקים, והדבר מעלה חשש בנוגע ליכולתו להתמודד עם "נובל אנרג'י" ועם שאר השותפות החזקות בלווייתן במקרה הצורך. בפרט יש מקום לחשש נוכח העבר של המשרד בטיפול המאוחר והאיטי בזיהום מאסדת תמר (אם כי למיקום האסדה יש משקל חשוב בהיבט זה).
***
בימים אלו המאבק בהיתר הפליטה של לווייתן נמצא בעיצומו. "שומרי הבית" עמלים על ההשגות לטיוטת היתר הפליטה, ובסוף חודש אוגוסט יקיים המשרד להגנת הסביבה דיון ציבורי בהערות הציבור להיתר. לאחר קיום הדיון ישקול המשרד את ההערות ויחתום את ההיתרים ויפרסמם.
בחלק א' של הפרק דנו במלחמת הגרסאות בנושא זיהום האוויר הצפוי מהאסדה. בקצרה, המתנגדים למיקום הנוכחי, ביניהם שומרי הבית, רשויות מקומיות ומספר מומחים וארגונים ירוקים, טענו שאסדה קרובה לחוף צפויה להוביל לרמות חריגות של זיהום. מנגד המשרד להגנת הסביבה ו"נובל אנרג'י", וכן מומחים וגופים אחרים, גורסים כי בשל הטכנולוגיות שיופעלו באסדה והפיקוח ההדוק שצפוי לה, אין חשש של ממש לרמות זיהום מסכנות בריאות.
בחלק זה נעסוק בשאלה מרכזית אחרת: יחסי הגומלין בין תחילת הפעילות של אסדת לווייתן ובין סגירת תחנות הכוח הפחמיות באזור חדרה – גורם שכולם מסכימים שהוא מזהם ביותר.
בעמוד הפייסבוק "לא בעיה, פתרון" מתגאה "נובל אנרג'י" בכך שאסדת לווייתן מתעתדת להפחית את זיהום האוויר במדינה כולה, ולהוות פתרון לייצור החשמל המזהם מפחם. בחברה מסבירים שבזכות הגז מלווייתן אפשר יהיה לסגור חלק מתחנות ייצור החשמל המזהמות, והמשק יוכל להתבסס על גז במידה רבה יותר.
אך האם פיתוח מהיר של האסדה יוביל להפסקת השימוש בפחם? התשובה לכך אינה ברורה מאליה.
אין חולק על כך שכיום התחנות הפחמיות – אורות רבין בחדרה ורוטנברג באשקלון – הן המקור הגדול ביותר לזיהום אוויר בישראל. על פי נתוני גרינפיס, הזיהום מתחנות אלו גורם לתמותה מוקדמת של לפחות 309 אנשים מדי שנה, ובשנת 2016 הן היו אחראיות ליותר מ-25% מכלל פליטות המזהמים במשק.
בשל הנזק הרב שהן גורמות, אחת המטרות של משרדי הממשלה ושל ארגוני איכות הסביבה השונים היא לצמצם את פעילותן של התחנות הפחמיות ובסופו של דבר להביא לסגירתן. בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים לצמצום פעילותן: בתחנת אורות רבין בחדרה, המונה שש יחידות פחמיות, הותקנו ביחידות 5 ו-6 אמצעים לצמצום זיהום אוויר הנקראים "סולקנים". יחידות 4-1, שלא הותקנו בהן סולקנים, נחשבות ליחידות המזהמות ביותר בישראל ובמשרד האנרגיה פועלים לצמצום מתמיד של פעילותן עד לסגירתן כליל בשנת 2022.
על פי משרד האנרגיה, יחידות 4-1 הן מקור חיוני לייצור כמות מספקת של חשמל בישראל, וסגירתן תהיה חייבת להיות מגובה בייצור חשמל ממקורות אחרים. בהחלטה מספר 4080 של הממשלה מיולי 2018 הוחלט להתנות את סגירת יחידות 4-1 בתנאים הבאים:
התניה זו של משרד האנרגיה היא הסיבה ש"נובל אנרג'י" קושרת באופן ישיר בין סגירת התחנות הפחמיות ובין הפעלת אסדת לווייתן. אולם גופים אחרים מציגים תמונת מצב שונה, שלפיה גם אם האסדה תורחק לעומק הים – מהלך שיגרור עיכוב בהפקת הגז – אפשר יהיה לצמצם את פעילותן של התחנות הפחמיות המזהמות.
המשרד להגנת הסביבה ו"גרינפיס", גופים שלא תמיד רואים עין בעין, מסכימים על כך שהיעד שנקבע להקמת תחנת הכוח מבוססת הגז שאפתני מדי. להערכת "גרינפיס" תהליך הקמת תחנת כוח מבוססת גז בדרך כלל אורכת כעשור, כלומר אין סיכוי רב שהיא תפעל עד שנת 2022 – שנת היעד שהציב משרד האנרגיה. אלא שהשר להגנת הסביבה זאב אלקין טען בעבר כי העיכוב הצפוי בהקמת התחנה על בסיס גז אינו חייב לגרור עיכוב בסגירת תחנות הפחם המתוכננת. לדבריו, "אין לנו בעיה של חשמל, יש רזרבות" (עוד על הרזרבות- בהמשך).
ב"גרינפיס" ערכו דוח מיוחד בנושא התחנות הפחמיות, ומסקנותיהם זהות לאלו של השר – ומייתרות את התנאים שהציבו במשרד האנרגיה. לטענת הארגון, יש תקדים שמוכיח שכבר היום אפשר לסגור שתי יחידות מבין היחידות 4-1: בעת התקנת הסולקנים על הארובות ביחידות 6-5 ובתחנות באשקלון, שתיים מהיחידות היו סגורות בפועל למשך תקופה ארוכה ללא פגיעה באספקה.
את טענותיהם מגבה ד"ר דן וינשטוק, ראש מינהל החשמל לשעבר, שכתב בעבורם חוות דעת בנושא: "אני סבור כי לאור הרזרבה הנוכחית, לאור הגידול האיטי יחסית בצריכת החשמל בשל השיפור בדירוג האנרגטי של מכשירי חשמל רבים, בשל הגידול הצפוי בכושר הייצור של מתקני אנרגיה מתחדשת ובשל הכניסה הצפויה של יחידת ייצור בטכנולוגיית אגירה שאובה למערך הייצור, ניתן להקדים ולהשבית 2 מבין 4 היחידות של תחנת אורות רבין כבר החל משנת 2019", כותב וינשטוק.
אם כן, לא בטוח שהקמת תחנת הכוח על בסיס גז אכן הכרחית להשבתת תחנות הפחם. אולם לענייננו חשוב יותר נושא הפיתוח של מאגרי לווייתן וכריש-תנין – האם אכן נדרש חיבור לשני המאגרים כדי להבטיח את אספקת האנרגיה של המדינה? גם בעניין זה הדעות חלוקות.
חשוב לומר מיד כי יש חשיבות רבה בחיבור של ישראל למאגר גז נוסף: כיום אסדת תמר היא מקור הגז הקבוע היחיד בישראל, והיא מחוברת למערכת ההולכה הארצית בצינור אחד בלבד. במקרים של תקלה בצינור או באסדה, או איום ביטחוני על האסדה (כפי שקרה בסבב ההסלמה האחרון בדרום), משק החשמל נאלץ לעבור להשתמש בדלקים יקרים ומזהמים כמו מזוט וסולר, ומי שמשלם על הייקור בחומרי הגלם הוא הציבור, שמקבל חשבון חשמל גבוה יותר וסובל מהנזק הסביבתי (הנזק שנגרם בעקבות התקלה האחרונה, שבעקבותיה הופסקה הזרמת הגז מתמר לקצת יותר משבוע, נאמד ב-115 מיליון שקלים, והנזק מהזיהום סביבתי נאמד ב-40 מיליון שקלים).
המצב שבו יש רק צינור אחד מאסדת תמר הוא לא מקרי, והאשמה מוטלת על כתפי הממשלה: בהחלטת ממשלה משנת 2013 נקבע כי כחלק מתנאי הרישיון לאסדת תמר מחויבת "נובל אנרג'י" להניח שני צינורות שיובילו גז מאסדת תמר לצנרת בישראל, אולם העניין ירד מהפרק בעקבות מתווה הגז, שבו החליטה הממשלה לוותר ל"נובל אנרג'י" על הנחת הצינור הנוסף – אף שרבים וטובים (הנגידה לשעבר קרנית פלוג, מבקר המדינה לשעבר יוסף שפירא, יו"ר דירקטוריון חברת החשמל יפתח רון־טל ועוד) התריעו על הסכנה הטמונה בכך, כפי שנחשף בדה-מרקר. עם זאת, במקרה של תקלה באסדה עצמה אין כל תועלת בצינור או בצינורות נוספים.
אם כן ברור למדי מדוע זקוק משק החשמל לחיבור למאגר גז נוסף, אך מדוע התנה משרד האנרגיה את סגירת היחידות הפחמיות בחיבור לעוד שני מאגרים? גם אם מקבלים את התנאים של משרד האנרגיה כהכרחיים, הרי שלפיתוח מיידי של אסדת לווייתן לבדה אין ערך בשיפור איכות האוויר בישראל, מפני שסגירת התחנות הפחמיות תצא לפועל רק בשנת 2022, לאחר שגם אסדת כריש-תנין תחל לפעול.
בתחילת השבוע התקיימה שיחה בעניין אסדת לווייתן בין רעות רבי, הממונה על היתר היתרי הפליטה של האסדות במשרד להגנת הסביבה, לבין נציגי שומרי הבית. רוח הדברים מוכיחה כי גם בכירים במשרד מטילים ספק בקשר בין לווייתן לסגירת הפחמיות, כמו גם בהחלטות שהתקבלו במשרד האנרגיה בנושא: "מבחינתנו (המשרד להגנת הסביבה – מ.ק.) יתירות לא אומרת בהכרח שלושה מאגרים בלתי תלויים, אבל זה הם (משרד האנרגיה – מ.ק.) קבעו, ובסוף זו הסמכות שלהם". כשנציג שומרי הבית טוען בפני רבי כי בעיני הארגון הקישור בין לווייתן לבין התחנות הפחמיות הוא פיקטיבי, היא עונה: "הוא לא פיקטיבי, אבל הוא גם לא כל הסיפור".
שומרי הבית מציגים טיעון מעניין בנוגע לסגירת יחידות 1-4: ע"פ החלטת משרד האנרגיה, משק החשמל צריך להיות מסוגל לייצר בין 17% ל-20% "רזרבות" – כלומר יותר חשמל משיא הביקוש. היום מדינת ישראל מסוגלת לייצר 33% יותר חשמל משיא הביקוש. לכן, ניתן לסגור את היחידות הפחמיות כבר היום.
מה אכפת לנו שיש יותר חשמל ממה שצריך? זה נשמע כמו "ללכת על בטוח" – אך לא כך פני הדברים. רזרבת חשמל מיותרת עולה לנו ביוקר. מבקר המדינה כתב על כך בדוח משנת 2017: "החזקת רזרבה כרוכה בהוצאות… בשנת 2014 הסתכמו הוצאות אלה בכ-603 מיליון שקלים, מהם עלות רזרבה עודפת של 1,950 מגה-וואט המסתכמת בכ-280 מיליון שקלים"…"בשנים האחרונות גדלה רזרבת החשמל במשק והיא אף תמשיך לגדול בשנים 2018-2020, כפועל יוצא מכך צפויות להיווצר עלויות כספיות מהותיות שיוטלו על צרכני החשמל" (הפרק הבא בתחקיר יעסוק בצד הכלכלי באסדת לווייתן. בינתיים, ניתן לקרוא עוד על הרזרבות היקרות כאן).
אם כך, מדוע בחר משרד האנרגיה שלא לסגור את יחידות 1-4? רבי מסבירה את הרציונל בשיחה עם "שומרי הבית": "אם נסגור את יחידות 1-4 היום, ישנו חשש שלא יהיה גיבוי מספיק במידה שתתרחש תקלה שתשבית את יחידות 5-6". רבי לא חוסכת בביקורת, ומספרת כי ההחלטה אם לקחת סיכון בעניין זה מוטלת על משרד האנרגיה, שלא תמיד נשמע להמלצות הגנ"ס: "אם הם (משרד האנרגיה) לא רצו לקחת את הסיכון, אנחנו לא יכולים להחליט בשבילם… בסוף עד לכאן אפשר להגיע. עשינו המון עבודה כדי להראות להם את האמת כדי שהם יקחו את הסיכונים. פעם הם אמרו שאי אפשר להוריד את הייצור בפחמיות בעשרה מגה וואט".
בעקבות המלחמה של הגנ"ס בזיהום מהתחנות הפחמיות, היום יחידות 1-4 עובדות במינימום תפעולי.
לפיכך, הקישור שעושה "נובל אנרג'י" בין הצורך בפיתוח מהיר ככל האפשר של "לווייתן" ובין הפסקת השימוש בפחם המזהם אינו חד-משמעי, בלשון המעטה – והרווח התדמיתי שלהם ושל תומכיהם בעניין זה ברור: אזרחים בני דעת שסבורים כי כל שעומד בינם ובין אוויר נקי יותר מנזקי הפחם הוא תחילת הפעילות של אסדת לווייתן צפויים לצאת נגד כל גורם מחאה שיעכב את פיתוח האסדה.
בשל כך אנחנו ב"שקוף" נמשיך לסקר את הסוגיה ולתת לכם כמה שיותר מידע, כדי לפתח דעה עצמאית המבוססת על עובדות ולא על הצגות מוטות של גורמים בעלי עניין.
בחלק א' של הפרק דנו במלחמת הגרסאות בנושא זיהום האוויר הצפוי מהאסדה. בקצרה, המתנגדים למיקום הנוכחי, ביניהם שומרי הבית, רשויות מקומיות ומספר מומחים וארגונים ירוקים, טענו שאסדה קרובה לחוף צפויה להוביל לרמות חריגות של זיהום. מנגד המשרד להגנת הסביבה ו"נובל אנרג'י", וכן מומחים וגופים אחרים, גורסים כי בשל הטכנולוגיות שיופעלו באסדה והפיקוח ההדוק שצפוי לה, אין חשש של ממש לרמות זיהום מסכנות בריאות.
בחלק זה נעסוק בשאלה מרכזית אחרת: יחסי הגומלין בין תחילת הפעילות של אסדת לווייתן ובין סגירת תחנות הכוח הפחמיות באזור חדרה – גורם שכולם מסכימים שהוא מזהם ביותר.
בעמוד הפייסבוק "לא בעיה, פתרון" מתגאה "נובל אנרג'י" בכך שאסדת לווייתן מתעתדת להפחית את זיהום האוויר במדינה כולה, ולהוות פתרון לייצור החשמל המזהם מפחם. בחברה מסבירים שבזכות הגז מלווייתן אפשר יהיה לסגור חלק מתחנות ייצור החשמל המזהמות, והמשק יוכל להתבסס על גז במידה רבה יותר.
אך האם פיתוח מהיר של האסדה יוביל להפסקת השימוש בפחם? התשובה לכך אינה ברורה מאליה.
אין חולק על כך שכיום התחנות הפחמיות – אורות רבין בחדרה ורוטנברג באשקלון – הן המקור הגדול ביותר לזיהום אוויר בישראל. על פי נתוני גרינפיס, הזיהום מתחנות אלו גורם לתמותה מוקדמת של לפחות 309 אנשים מדי שנה, ובשנת 2016 הן היו אחראיות ליותר מ-25% מכלל פליטות המזהמים במשק.
בשל הנזק הרב שהן גורמות, אחת המטרות של משרדי הממשלה ושל ארגוני איכות הסביבה השונים היא לצמצם את פעילותן של התחנות הפחמיות ובסופו של דבר להביא לסגירתן. בשנים האחרונות ננקטו כמה צעדים לצמצום פעילותן: בתחנת אורות רבין בחדרה, המונה שש יחידות פחמיות, הותקנו ביחידות 5 ו-6 אמצעים לצמצום זיהום אוויר הנקראים "סולקנים". יחידות 4-1, שלא הותקנו בהן סולקנים, נחשבות ליחידות המזהמות ביותר בישראל ובמשרד האנרגיה פועלים לצמצום מתמיד של פעילותן עד לסגירתן כליל בשנת 2022.
על פי משרד האנרגיה, יחידות 4-1 הן מקור חיוני לייצור כמות מספקת של חשמל בישראל, וסגירתן תהיה חייבת להיות מגובה בייצור חשמל ממקורות אחרים. בהחלטה מספר 4080 של הממשלה מיולי 2018 הוחלט להתנות את סגירת יחידות 4-1 בתנאים הבאים:
התניה זו של משרד האנרגיה היא הסיבה ש"נובל אנרג'י" קושרת באופן ישיר בין סגירת התחנות הפחמיות ובין הפעלת אסדת לווייתן. אולם גופים אחרים מציגים תמונת מצב שונה, שלפיה גם אם האסדה תורחק לעומק הים – מהלך שיגרור עיכוב בהפקת הגז – אפשר יהיה לצמצם את פעילותן של התחנות הפחמיות המזהמות.
המשרד להגנת הסביבה ו"גרינפיס", גופים שלא תמיד רואים עין בעין, מסכימים על כך שהיעד שנקבע להקמת תחנת הכוח מבוססת הגז שאפתני מדי. להערכת "גרינפיס" תהליך הקמת תחנת כוח מבוססת גז בדרך כלל אורכת כעשור, כלומר אין סיכוי רב שהיא תפעל עד שנת 2022 – שנת היעד שהציב משרד האנרגיה. אלא שהשר להגנת הסביבה זאב אלקין טען בעבר כי העיכוב הצפוי בהקמת התחנה על בסיס גז אינו חייב לגרור עיכוב בסגירת תחנות הפחם המתוכננת. לדבריו, "אין לנו בעיה של חשמל, יש רזרבות" (עוד על הרזרבות- בהמשך).
ב"גרינפיס" ערכו דוח מיוחד בנושא התחנות הפחמיות, ומסקנותיהם זהות לאלו של השר – ומייתרות את התנאים שהציבו במשרד האנרגיה. לטענת הארגון, יש תקדים שמוכיח שכבר היום אפשר לסגור שתי יחידות מבין היחידות 4-1: בעת התקנת הסולקנים על הארובות ביחידות 6-5 ובתחנות באשקלון, שתיים מהיחידות היו סגורות בפועל למשך תקופה ארוכה ללא פגיעה באספקה.
את טענותיהם מגבה ד"ר דן וינשטוק, ראש מינהל החשמל לשעבר, שכתב בעבורם חוות דעת בנושא: "אני סבור כי לאור הרזרבה הנוכחית, לאור הגידול האיטי יחסית בצריכת החשמל בשל השיפור בדירוג האנרגטי של מכשירי חשמל רבים, בשל הגידול הצפוי בכושר הייצור של מתקני אנרגיה מתחדשת ובשל הכניסה הצפויה של יחידת ייצור בטכנולוגיית אגירה שאובה למערך הייצור, ניתן להקדים ולהשבית 2 מבין 4 היחידות של תחנת אורות רבין כבר החל משנת 2019", כותב וינשטוק.
אם כן, לא בטוח שהקמת תחנת הכוח על בסיס גז אכן הכרחית להשבתת תחנות הפחם. אולם לענייננו חשוב יותר נושא הפיתוח של מאגרי לווייתן וכריש-תנין – האם אכן נדרש חיבור לשני המאגרים כדי להבטיח את אספקת האנרגיה של המדינה? גם בעניין זה הדעות חלוקות.
חשוב לומר מיד כי יש חשיבות רבה בחיבור של ישראל למאגר גז נוסף: כיום אסדת תמר היא מקור הגז הקבוע היחיד בישראל, והיא מחוברת למערכת ההולכה הארצית בצינור אחד בלבד. במקרים של תקלה בצינור או באסדה, או איום ביטחוני על האסדה (כפי שקרה בסבב ההסלמה האחרון בדרום), משק החשמל נאלץ לעבור להשתמש בדלקים יקרים ומזהמים כמו מזוט וסולר, ומי שמשלם על הייקור בחומרי הגלם הוא הציבור, שמקבל חשבון חשמל גבוה יותר וסובל מהנזק הסביבתי (הנזק שנגרם בעקבות התקלה האחרונה, שבעקבותיה הופסקה הזרמת הגז מתמר לקצת יותר משבוע, נאמד ב-115 מיליון שקלים, והנזק מהזיהום סביבתי נאמד ב-40 מיליון שקלים).
המצב שבו יש רק צינור אחד מאסדת תמר הוא לא מקרי, והאשמה מוטלת על כתפי הממשלה: בהחלטת ממשלה משנת 2013 נקבע כי כחלק מתנאי הרישיון לאסדת תמר מחויבת "נובל אנרג'י" להניח שני צינורות שיובילו גז מאסדת תמר לצנרת בישראל, אולם העניין ירד מהפרק בעקבות מתווה הגז, שבו החליטה הממשלה לוותר ל"נובל אנרג'י" על הנחת הצינור הנוסף – אף שרבים וטובים (הנגידה לשעבר קרנית פלוג, מבקר המדינה לשעבר יוסף שפירא, יו"ר דירקטוריון חברת החשמל יפתח רון־טל ועוד) התריעו על הסכנה הטמונה בכך, כפי שנחשף בדה-מרקר. עם זאת, במקרה של תקלה באסדה עצמה אין כל תועלת בצינור או בצינורות נוספים.
אם כן ברור למדי מדוע זקוק משק החשמל לחיבור למאגר גז נוסף, אך מדוע התנה משרד האנרגיה את סגירת היחידות הפחמיות בחיבור לעוד שני מאגרים? גם אם מקבלים את התנאים של משרד האנרגיה כהכרחיים, הרי שלפיתוח מיידי של אסדת לווייתן לבדה אין ערך בשיפור איכות האוויר בישראל, מפני שסגירת התחנות הפחמיות תצא לפועל רק בשנת 2022, לאחר שגם אסדת כריש-תנין תחל לפעול.
בתחילת השבוע התקיימה שיחה בעניין אסדת לווייתן בין רעות רבי, הממונה על היתר היתרי הפליטה של האסדות במשרד להגנת הסביבה, לבין נציגי שומרי הבית. רוח הדברים מוכיחה כי גם בכירים במשרד מטילים ספק בקשר בין לווייתן לסגירת הפחמיות, כמו גם בהחלטות שהתקבלו במשרד האנרגיה בנושא: "מבחינתנו (המשרד להגנת הסביבה – מ.ק.) יתירות לא אומרת בהכרח שלושה מאגרים בלתי תלויים, אבל זה הם (משרד האנרגיה – מ.ק.) קבעו, ובסוף זו הסמכות שלהם". כשנציג שומרי הבית טוען בפני רבי כי בעיני הארגון הקישור בין לווייתן לבין התחנות הפחמיות הוא פיקטיבי, היא עונה: "הוא לא פיקטיבי, אבל הוא גם לא כל הסיפור".
שומרי הבית מציגים טיעון מעניין בנוגע לסגירת יחידות 1-4: ע"פ החלטת משרד האנרגיה, משק החשמל צריך להיות מסוגל לייצר בין 17% ל-20% "רזרבות" – כלומר יותר חשמל משיא הביקוש. היום מדינת ישראל מסוגלת לייצר 33% יותר חשמל משיא הביקוש. לכן, ניתן לסגור את היחידות הפחמיות כבר היום.
מה אכפת לנו שיש יותר חשמל ממה שצריך? זה נשמע כמו "ללכת על בטוח" – אך לא כך פני הדברים. רזרבת חשמל מיותרת עולה לנו ביוקר. מבקר המדינה כתב על כך בדוח משנת 2017: "החזקת רזרבה כרוכה בהוצאות… בשנת 2014 הסתכמו הוצאות אלה בכ-603 מיליון שקלים, מהם עלות רזרבה עודפת של 1,950 מגה-וואט המסתכמת בכ-280 מיליון שקלים"…"בשנים האחרונות גדלה רזרבת החשמל במשק והיא אף תמשיך לגדול בשנים 2018-2020, כפועל יוצא מכך צפויות להיווצר עלויות כספיות מהותיות שיוטלו על צרכני החשמל" (הפרק הבא בתחקיר יעסוק בצד הכלכלי באסדת לווייתן. בינתיים, ניתן לקרוא עוד על הרזרבות היקרות כאן).
אם כך, מדוע בחר משרד האנרגיה שלא לסגור את יחידות 1-4? רבי מסבירה את הרציונל בשיחה עם "שומרי הבית": "אם נסגור את יחידות 1-4 היום, ישנו חשש שלא יהיה גיבוי מספיק במידה שתתרחש תקלה שתשבית את יחידות 5-6". רבי לא חוסכת בביקורת, ומספרת כי ההחלטה אם לקחת סיכון בעניין זה מוטלת על משרד האנרגיה, שלא תמיד נשמע להמלצות הגנ"ס: "אם הם (משרד האנרגיה) לא רצו לקחת את הסיכון, אנחנו לא יכולים להחליט בשבילם… בסוף עד לכאן אפשר להגיע. עשינו המון עבודה כדי להראות להם את האמת כדי שהם יקחו את הסיכונים. פעם הם אמרו שאי אפשר להוריד את הייצור בפחמיות בעשרה מגה וואט".
בעקבות המלחמה של הגנ"ס בזיהום מהתחנות הפחמיות, היום יחידות 1-4 עובדות במינימום תפעולי.
לפיכך, הקישור שעושה "נובל אנרג'י" בין הצורך בפיתוח מהיר ככל האפשר של "לווייתן" ובין הפסקת השימוש בפחם המזהם אינו חד-משמעי, בלשון המעטה – והרווח התדמיתי שלהם ושל תומכיהם בעניין זה ברור: אזרחים בני דעת שסבורים כי כל שעומד בינם ובין אוויר נקי יותר מנזקי הפחם הוא תחילת הפעילות של אסדת לווייתן צפויים לצאת נגד כל גורם מחאה שיעכב את פיתוח האסדה.
בשל כך אנחנו ב"שקוף" נמשיך לסקר את הסוגיה ולתת לכם כמה שיותר מידע, כדי לפתח דעה עצמאית המבוססת על עובדות ולא על הצגות מוטות של גורמים בעלי עניין.
"היום חוללנו מהפכה אדירה באספקת אנרגיה למדינת ישראל", התגאה ראש הממשלה נתניהו עם כניסתה של ענקית האנרגיה הבינלאומית שברון לישראל. נתניהו הבטיח בהתרגשות כי "זה יביא מיליארדים, עשרות מיליארדים ואולי מאות מיליארדים של שקלים, לכם אזרחי ישראל, לבריאות, לרווחה, לכלכלה, לחינוך, לכל תחום". נתניהו הזכיר כי ביחד עם שר האנרגיה יובל שטייניץ הם נאלצו "להיאבק בכל הכוחות הפופוליסטיים שאמרו לנו להשאיר את הגז מתחת לקרקעית הים. אנחנו התעקשנו, הגז הזה יצא". ולסיום התחייב: "נמשיך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הפופוליסטי".
זו לא הפעם הראשונה שבה נתניהו מכריז כי הודות להתעקשות שלו להוציא את הגז מהמים "מאות מיליארדים מגיעים לקשישים, לנכים, למערכת החינוך והבריאות שלנו". למעשה כבר משנת 2013 נתניהו מבטיח לאזרחי ישראל רווחים של מאות מיליארדים ממאגרי הגז. אין ספק שמדובר בהבטחות משמחות – רק חבל שהן לא נכונות.
אף לא שקל אחד הושקע באופן ספציפי במטרות חברתיות וחינוכיות מהכנסות שהגיעו ממאגרי הגז. ואם אתם בונים על הכנסות עתידיות – כדאי לכם לא לעצור את נשימתכם עד שהן יגיעו.
דווקא כעת, כשברור עד כמה המיליארדים שהובטחו לנו היו יכולים לסייע בהתמודדות עם משבר הקורונה, מסתבר כי ההערכות וההבטחות שפיזרו נתניהו ושותפיו הפוליטיים היו מנופחות ורחוקות מאוד מהמציאות.
הכסף שהמדינה הייתה אמורה להרוויח ממכירת הגז הטבעי היה אמור להיכנס ל"קרן העושר". מדובר בקרן מיוחדת שתוכננה לקום במטרה לנתב את המיליארדים שהובטח שנרוויח ממאגרי הגז למטרות "חברתיות, כלכליות וחינוכיות", כפי שנכתב בחוק להקמתה. היא היתה אמורה להתחיל לפעול כבר בשנת 2017, אבל, כפי שפורסם כבר לפני יותר משנה – קרן העושר כלל לא הוקמה.
מה מנע את הקמתה? על פי החוק, על מנת שהקרן תחל לפעול צריך להצטבר בה סכום של מיליארד שקלים הכנסות ממאגרי הגז. אבל למרות ההערכות המוקדמות – זה עדיין לא קרה. בשנת 2013 צפה בנק ישראל כי בין השנים 2018-2022 ייכנס לקרן סכום של כ-3.9 מיליארד דולרים מרווחי הגז. אך מסתבר שעד כה אספה הקרן חצי מיליארד שקלים בלבד. לפי התחזיות הנוכחיות של בנק ישראל, הקרן תחל לפעול בסוף שנת 2021, המועד בו צפוי להצטבר בקרן כמיליארד שקלים – הדרושים לצורך הפעלתה. מדובר באיחור של כמעט 4 שנים לעומת התוכנית המקורית לתחילת פעילות הקרן.
בדיון שהתקיים ביוני האחרון ב"וועדה המיוחדת לפיקוח על הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי גז ונפט בכנסת", הלא היא "קרן העושר", טענו שר האנרגיה יובל שטייניץ ומנכ"ל משרדו אודי אדירי כי "הסכומים הגדולים יגיעו ב–2023 והלאה". הם גם הוסיפו כי: "קיבלנו כבר מיליארדים ונקבל בסוף עשרות ומאות מיליארדים כתוצאה מהגז". אבל מדובר באופטימיות שנשענת על בסיס עובדתי רעוע מאוד.
ביוני האחרון הגיש ארגון "לובי 99" לחברי ועדת קרן העושר נייר עמדה שעסק בהכנסות העתידיות הצפויות למדינה מרווחי הגז. הם הגיעו למסקנה כי ״הכנסות המדינה ממיסוי הגז נמוכות משמעותית מהתחזיות וצפויות להיוותר נמוכות עד סוף העשור״.
מחברי נייר העמדה ניתחו את התחזית של חברות הגז בנוגע לרווחים העתידיים. חברות הגז חוזות שעד שנת 2030 סך התשלומים ל"קרן העושר" יעמדו על כ–7.1 מיליארד דולרים. מדובר בסכומים יפים ללא ספק, אך ב"לובי 99" טוענים שהתחזיות של חברות הגז לוקות ב"אופטימיות יתר". הכנסות חברות הגז צפויות להיפגע משמעותית בעשור הקרוב. זאת לאור הגידול הצפוי בתחרות (עם הכניסה של מאגר לווייתן; והכניסה המתוכננת של מאגר כריש-תנין ב-2021); קריסת מחירי האנרגיה בעולם; והסיכון הגבוה בעסקאות ייצוא הגז לירדן ומצרים. המשמעות היא כמובן גם ירידה צפויה בהכנסותיה של "קרן העושר". ב"לובי 99" מעריכים כי "קרן רווחי הגז צפויה לגבות כ-2.4 מיליארד דולרים בלבד בעשור הקרוב".
"לובי 99" הם לא היחידים שמטילים ספק בתחזיות האופטימיות של חברות הגז ומשרד האנרגיה. הביקורת מגיעה גם מגורמים ממשלתיים. בפברואר האחרון פרסם גיא רולניק בדה-מרקר מפי מקור מקצועי בממשלה כי "האומדנים המעודכנים בממשלה להכנסות מכל סוגי המסים וההיטלים ממאגרי הגז צפויים להיות נמוכים בכ-50% מהאומדנים הנמוכים ביותר שפורסמו עד כה, ונמוכים בכ-70% מרוב התחזיות ששווקו לעיתונות הכלכלית בשנים האחרונות".
המשמעות: בעשור הקרוב ייכנסו ל"קרן העושר" רווחים של כעשרה מיליארד שקלים בלבד. בחישוב מהיר – מיליארד שקלים בשנה. סכום זה מהווה אחוז מתקציב הבריאות והחינוך בכל שנה (כ-100 מיליארד שקלים ביחד), כך שההבטחות להשקיע "עשרות ומאות מיליארדים בחינוך ובריאות" נראות קצת מנותקות מהמציאות.
רשות המסים, שתפקידה לגבות את הכסף מחברות הגז ולהעביר אותו ל"קרן העושר", פרסמה לפני כחודש את התחזית העדכנית שלה להכנסות המדינה ממאגרי הגז. על פי התחזית, הרווחים יעמדו על 200 מיליארד שקלים במצטבר עד לשנת 2064. זה נשמע הרבה, אבל בחשבון פשוט, בפריסה של 44 שנים מדובר בכ-4.5 מיליארד שקלים בשנה. לא עשרות ולא מאות מיליארדים, ואת הנתון הזה רה"מ נתניהו ושר האנרגיה שטייניץ לא ששים לספר לנו.
אבל כשניגשים לבדוק על בסיס מה החליטה רשות המסים שהכנסות המדינה ל"קרן העושר" יעמדו על 200 מיליארד שקלים, מגלים שהיא מבססת את התחזית שלה על המידע שחברות הגז מעבירות לה. נסביר: בכל שנה, חברות הגז מעבירות לרשות המסים את התחזית שלהן לגבי שורת הרווחים הצפויה להן ממכירות הגז. מתוך מידע זה רשות המסים חוזה את הרווחים של המדינה.
מה הבעיה?
ארגון "לובי 99" ניתח את הדוחות והתחזיות של חברות הגז בין השנים 2013 ל-2018, וגילה כי 48 מתוך 49 התחזיות האחרונות של חברות הגז – היו תחזיות שגויות. כלומר: 98% מהתחזיות היו שגויות, ורק 2% היו נכונות.
כך, שנה אחר שנה, מבססת רשות המסים גם את ההערכות שלה על בסיס מידע שהוכח שוב ושוב שהוא לא נכון, אבל משום מה, היא מקבלת אותו כתורה מסיני מחברות הגז, בלי להטיל ספק. קשה למצוא דוגמה מושלמת מזאת לעצימת עיניים.
ברשות המסים מסבירים, בתגובה לפנייתנו, כי "תאגידי הנפט והגז מתכננים את השקעותיהם ואת הוצאותיהם העתידיות והם אלו שמכירים למעשה יותר מכל גוף אחר את הפעולות העתידיות שהם מתכננים ואת תוצאותיהן הכספיות". עוד טוענים שם כי "לרשות המסים יש מודל תחזית להכנסות המדינה מהיטלים החלים לפי חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. תחזית זו מסתייעת בסעיפים מסוימים גם בתחזיות התאגידים המפורסמות לציבור אשר עוברות בקרה על ידי אנשי מקצוע טרם פרסומם". (התגובה המלאה בסוף הכתבה).
בתחילת אוקטובר השלימה ענקית האנרגיה העולמית שברון את עסקת הרכישה של נובל אנרג'י. עם ההודעה על השלמת העסקה הפכה שברון להיות השותפה הרשמית במאגרים תמר (25%) ולווייתן (40%). בשני המאגרים שברון צפויה לשמש גם כקבלן הקידוח ומפעילת האסדה.
השותפות במאגר הגז "תמר" (מלבד דלק ונובל אנרג'י) הודיעו כי חתמו עם חברת החשמל על אספקת גז במחיר של עד 4 דולרים ליחידת חום – המחיר הנמוך בישראל. אך לחברת שברון, שנובל אנרג'י נמצאת כעת בבעלותה, הסיכום הזה לא התאים.
כבר בשבוע הראשון שלה בישראל היא הודיעה לחברת החשמל כי אם לא תשלם את המחיר ששברון דורשת – היא תסגור לה את אספקת הגז. במכתב ששיגרה שברון לחברת החשמל, היא הודיעה כי היא תספק לחברת החשמל את הגז רק לפי מחיר של 6.3 דולרים ליחידת חום.
להתנהלות הזאת קראה חברת החשמל: "הפרה חריגה וקיצונית של חוק התחרות על ידי נובל אנרג'י, העולות כדי עבירה פלילית".
העלויות האלו בסוף יתגלגו אלינו האזרחים, שישלמו מחיר גבוה יותר על חשמל. זו אותה חברת שברון שרה"מ נתניהו בירך בגאווה על כניסתה לישראל, והבטיח כי תביא "מאות מיליארדים" לאזרחים.
כשבוע לאחר כניסתה הרשמית של שברון לישראל אמר רה"מ נתניהו במהלך נאום בכנסת: "כשאבק התעמולה ישקע כפי שקורה כל פעם אחרי ויכוח כזה על הגז, יתברר שדווקא בזמנים הקשים הללו – קיבלנו את ההחלטות הנכונות. הן בכלכלה, והן באנרגיה".
ייתכן שרה"מ נתניהו אכן צודק – הממשלה באמת קיבלה החלטות נכונות, פשוט לא בשבילנו. הממשלה קיבלה החלטות נכונות עבור שברון, שאכן תוציא מיליארדים ממאגרי הגז שלנו – אבל אנחנו נרוויח מהם הרבה פחות.
עד כה גם המספרים מראים שזה המצב: אזרחי ישראל משלמים מחיר מהגבוהים מבין המדינות המייצרות גז, וגם יותר מאשר מדינות רבות שתלויות בייבוא גז, כך לפי דוח של איגוד הגז הבינלאומי. גם יו"ר רשות החשמל יפתח רון טל יצא במתקפה נגד ההתנהלות של שברון ושל חברת דלק של תנובה וטעם בריאיון בגלובס כי "ההסכם הזה הפך עם השנים להיות הסכם יקר, לא רק בקנה מידה ישראלי – הוא בין היקרים בעולם. אנחנו משלמים היום יותר מ-6.3 דולר ליחידת חום, כשהממוצע העולמי כיום הוא סביב 4 דולר".
כמה ימים אחרי העימות החזיתי בין שברון לחברת החשמל, פרסמה שברון עוד מודעה כחלק מהקמפיין שליווה את כניסתה לישראל, בה היא מגדירה את עצמה כחברה ש"שמה את טובתם של האזרחים בראש", ומכנה את עצמה "חברת האנרגיה האנושית". אנחנו נקווה שהכניסה הסוערת שלה לישראל היא לא סימן מבשר רע לבאות.
"היום חוללנו מהפכה אדירה באספקת אנרגיה למדינת ישראל", התגאה ראש הממשלה נתניהו עם כניסתה של ענקית האנרגיה הבינלאומית שברון לישראל. נתניהו הבטיח בהתרגשות כי "זה יביא מיליארדים, עשרות מיליארדים ואולי מאות מיליארדים של שקלים, לכם אזרחי ישראל, לבריאות, לרווחה, לכלכלה, לחינוך, לכל תחום". נתניהו הזכיר כי ביחד עם שר האנרגיה יובל שטייניץ הם נאלצו "להיאבק בכל הכוחות הפופוליסטיים שאמרו לנו להשאיר את הגז מתחת לקרקעית הים. אנחנו התעקשנו, הגז הזה יצא". ולסיום התחייב: "נמשיך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הפופוליסטי".
זו לא הפעם הראשונה שבה נתניהו מכריז כי הודות להתעקשות שלו להוציא את הגז מהמים "מאות מיליארדים מגיעים לקשישים, לנכים, למערכת החינוך והבריאות שלנו". למעשה כבר משנת 2013 נתניהו מבטיח לאזרחי ישראל רווחים של מאות מיליארדים ממאגרי הגז. אין ספק שמדובר בהבטחות משמחות – רק חבל שהן לא נכונות.
אף לא שקל אחד הושקע באופן ספציפי במטרות חברתיות וחינוכיות מהכנסות שהגיעו ממאגרי הגז. ואם אתם בונים על הכנסות עתידיות – כדאי לכם לא לעצור את נשימתכם עד שהן יגיעו.
דווקא כעת, כשברור עד כמה המיליארדים שהובטחו לנו היו יכולים לסייע בהתמודדות עם משבר הקורונה, מסתבר כי ההערכות וההבטחות שפיזרו נתניהו ושותפיו הפוליטיים היו מנופחות ורחוקות מאוד מהמציאות.
הכסף שהמדינה הייתה אמורה להרוויח ממכירת הגז הטבעי היה אמור להיכנס ל"קרן העושר". מדובר בקרן מיוחדת שתוכננה לקום במטרה לנתב את המיליארדים שהובטח שנרוויח ממאגרי הגז למטרות "חברתיות, כלכליות וחינוכיות", כפי שנכתב בחוק להקמתה. היא היתה אמורה להתחיל לפעול כבר בשנת 2017, אבל, כפי שפורסם כבר לפני יותר משנה – קרן העושר כלל לא הוקמה.
מה מנע את הקמתה? על פי החוק, על מנת שהקרן תחל לפעול צריך להצטבר בה סכום של מיליארד שקלים הכנסות ממאגרי הגז. אבל למרות ההערכות המוקדמות – זה עדיין לא קרה. בשנת 2013 צפה בנק ישראל כי בין השנים 2018-2022 ייכנס לקרן סכום של כ-3.9 מיליארד דולרים מרווחי הגז. אך מסתבר שעד כה אספה הקרן חצי מיליארד שקלים בלבד. לפי התחזיות הנוכחיות של בנק ישראל, הקרן תחל לפעול בסוף שנת 2021, המועד בו צפוי להצטבר בקרן כמיליארד שקלים – הדרושים לצורך הפעלתה. מדובר באיחור של כמעט 4 שנים לעומת התוכנית המקורית לתחילת פעילות הקרן.
בדיון שהתקיים ביוני האחרון ב"וועדה המיוחדת לפיקוח על הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי גז ונפט בכנסת", הלא היא "קרן העושר", טענו שר האנרגיה יובל שטייניץ ומנכ"ל משרדו אודי אדירי כי "הסכומים הגדולים יגיעו ב–2023 והלאה". הם גם הוסיפו כי: "קיבלנו כבר מיליארדים ונקבל בסוף עשרות ומאות מיליארדים כתוצאה מהגז". אבל מדובר באופטימיות שנשענת על בסיס עובדתי רעוע מאוד.
ביוני האחרון הגיש ארגון "לובי 99" לחברי ועדת קרן העושר נייר עמדה שעסק בהכנסות העתידיות הצפויות למדינה מרווחי הגז. הם הגיעו למסקנה כי ״הכנסות המדינה ממיסוי הגז נמוכות משמעותית מהתחזיות וצפויות להיוותר נמוכות עד סוף העשור״.
מחברי נייר העמדה ניתחו את התחזית של חברות הגז בנוגע לרווחים העתידיים. חברות הגז חוזות שעד שנת 2030 סך התשלומים ל"קרן העושר" יעמדו על כ–7.1 מיליארד דולרים. מדובר בסכומים יפים ללא ספק, אך ב"לובי 99" טוענים שהתחזיות של חברות הגז לוקות ב"אופטימיות יתר". הכנסות חברות הגז צפויות להיפגע משמעותית בעשור הקרוב. זאת לאור הגידול הצפוי בתחרות (עם הכניסה של מאגר לווייתן; והכניסה המתוכננת של מאגר כריש-תנין ב-2021); קריסת מחירי האנרגיה בעולם; והסיכון הגבוה בעסקאות ייצוא הגז לירדן ומצרים. המשמעות היא כמובן גם ירידה צפויה בהכנסותיה של "קרן העושר". ב"לובי 99" מעריכים כי "קרן רווחי הגז צפויה לגבות כ-2.4 מיליארד דולרים בלבד בעשור הקרוב".
"לובי 99" הם לא היחידים שמטילים ספק בתחזיות האופטימיות של חברות הגז ומשרד האנרגיה. הביקורת מגיעה גם מגורמים ממשלתיים. בפברואר האחרון פרסם גיא רולניק בדה-מרקר מפי מקור מקצועי בממשלה כי "האומדנים המעודכנים בממשלה להכנסות מכל סוגי המסים וההיטלים ממאגרי הגז צפויים להיות נמוכים בכ-50% מהאומדנים הנמוכים ביותר שפורסמו עד כה, ונמוכים בכ-70% מרוב התחזיות ששווקו לעיתונות הכלכלית בשנים האחרונות".
המשמעות: בעשור הקרוב ייכנסו ל"קרן העושר" רווחים של כעשרה מיליארד שקלים בלבד. בחישוב מהיר – מיליארד שקלים בשנה. סכום זה מהווה אחוז מתקציב הבריאות והחינוך בכל שנה (כ-100 מיליארד שקלים ביחד), כך שההבטחות להשקיע "עשרות ומאות מיליארדים בחינוך ובריאות" נראות קצת מנותקות מהמציאות.
רשות המסים, שתפקידה לגבות את הכסף מחברות הגז ולהעביר אותו ל"קרן העושר", פרסמה לפני כחודש את התחזית העדכנית שלה להכנסות המדינה ממאגרי הגז. על פי התחזית, הרווחים יעמדו על 200 מיליארד שקלים במצטבר עד לשנת 2064. זה נשמע הרבה, אבל בחשבון פשוט, בפריסה של 44 שנים מדובר בכ-4.5 מיליארד שקלים בשנה. לא עשרות ולא מאות מיליארדים, ואת הנתון הזה רה"מ נתניהו ושר האנרגיה שטייניץ לא ששים לספר לנו.
אבל כשניגשים לבדוק על בסיס מה החליטה רשות המסים שהכנסות המדינה ל"קרן העושר" יעמדו על 200 מיליארד שקלים, מגלים שהיא מבססת את התחזית שלה על המידע שחברות הגז מעבירות לה. נסביר: בכל שנה, חברות הגז מעבירות לרשות המסים את התחזית שלהן לגבי שורת הרווחים הצפויה להן ממכירות הגז. מתוך מידע זה רשות המסים חוזה את הרווחים של המדינה.
מה הבעיה?
ארגון "לובי 99" ניתח את הדוחות והתחזיות של חברות הגז בין השנים 2013 ל-2018, וגילה כי 48 מתוך 49 התחזיות האחרונות של חברות הגז – היו תחזיות שגויות. כלומר: 98% מהתחזיות היו שגויות, ורק 2% היו נכונות.
כך, שנה אחר שנה, מבססת רשות המסים גם את ההערכות שלה על בסיס מידע שהוכח שוב ושוב שהוא לא נכון, אבל משום מה, היא מקבלת אותו כתורה מסיני מחברות הגז, בלי להטיל ספק. קשה למצוא דוגמה מושלמת מזאת לעצימת עיניים.
ברשות המסים מסבירים, בתגובה לפנייתנו, כי "תאגידי הנפט והגז מתכננים את השקעותיהם ואת הוצאותיהם העתידיות והם אלו שמכירים למעשה יותר מכל גוף אחר את הפעולות העתידיות שהם מתכננים ואת תוצאותיהן הכספיות". עוד טוענים שם כי "לרשות המסים יש מודל תחזית להכנסות המדינה מהיטלים החלים לפי חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. תחזית זו מסתייעת בסעיפים מסוימים גם בתחזיות התאגידים המפורסמות לציבור אשר עוברות בקרה על ידי אנשי מקצוע טרם פרסומם". (התגובה המלאה בסוף הכתבה).
בתחילת אוקטובר השלימה ענקית האנרגיה העולמית שברון את עסקת הרכישה של נובל אנרג'י. עם ההודעה על השלמת העסקה הפכה שברון להיות השותפה הרשמית במאגרים תמר (25%) ולווייתן (40%). בשני המאגרים שברון צפויה לשמש גם כקבלן הקידוח ומפעילת האסדה.
השותפות במאגר הגז "תמר" (מלבד דלק ונובל אנרג'י) הודיעו כי חתמו עם חברת החשמל על אספקת גז במחיר של עד 4 דולרים ליחידת חום – המחיר הנמוך בישראל. אך לחברת שברון, שנובל אנרג'י נמצאת כעת בבעלותה, הסיכום הזה לא התאים.
כבר בשבוע הראשון שלה בישראל היא הודיעה לחברת החשמל כי אם לא תשלם את המחיר ששברון דורשת – היא תסגור לה את אספקת הגז. במכתב ששיגרה שברון לחברת החשמל, היא הודיעה כי היא תספק לחברת החשמל את הגז רק לפי מחיר של 6.3 דולרים ליחידת חום.
להתנהלות הזאת קראה חברת החשמל: "הפרה חריגה וקיצונית של חוק התחרות על ידי נובל אנרג'י, העולות כדי עבירה פלילית".
העלויות האלו בסוף יתגלגו אלינו האזרחים, שישלמו מחיר גבוה יותר על חשמל. זו אותה חברת שברון שרה"מ נתניהו בירך בגאווה על כניסתה לישראל, והבטיח כי תביא "מאות מיליארדים" לאזרחים.
כשבוע לאחר כניסתה הרשמית של שברון לישראל אמר רה"מ נתניהו במהלך נאום בכנסת: "כשאבק התעמולה ישקע כפי שקורה כל פעם אחרי ויכוח כזה על הגז, יתברר שדווקא בזמנים הקשים הללו – קיבלנו את ההחלטות הנכונות. הן בכלכלה, והן באנרגיה".
ייתכן שרה"מ נתניהו אכן צודק – הממשלה באמת קיבלה החלטות נכונות, פשוט לא בשבילנו. הממשלה קיבלה החלטות נכונות עבור שברון, שאכן תוציא מיליארדים ממאגרי הגז שלנו – אבל אנחנו נרוויח מהם הרבה פחות.
עד כה גם המספרים מראים שזה המצב: אזרחי ישראל משלמים מחיר מהגבוהים מבין המדינות המייצרות גז, וגם יותר מאשר מדינות רבות שתלויות בייבוא גז, כך לפי דוח של איגוד הגז הבינלאומי. גם יו"ר רשות החשמל יפתח רון טל יצא במתקפה נגד ההתנהלות של שברון ושל חברת דלק של תנובה וטעם בריאיון בגלובס כי "ההסכם הזה הפך עם השנים להיות הסכם יקר, לא רק בקנה מידה ישראלי – הוא בין היקרים בעולם. אנחנו משלמים היום יותר מ-6.3 דולר ליחידת חום, כשהממוצע העולמי כיום הוא סביב 4 דולר".
כמה ימים אחרי העימות החזיתי בין שברון לחברת החשמל, פרסמה שברון עוד מודעה כחלק מהקמפיין שליווה את כניסתה לישראל, בה היא מגדירה את עצמה כחברה ש"שמה את טובתם של האזרחים בראש", ומכנה את עצמה "חברת האנרגיה האנושית". אנחנו נקווה שהכניסה הסוערת שלה לישראל היא לא סימן מבשר רע לבאות.
חברת שברון המחזיקה גם בנובל אנרג'י:
"שברון המשיכה לספק גז לחברת חשמל בהתאם להסכמים מסחריים תקפים וקיימים. חברת שברון שמחה להיות שותפה למדינת ישראל כדי לתמוך באסטרטגיה שלה לפיתוח משאבי הטבע שלה לטובת המדינה. אנחנו נמצאים בתחילת דרכנו בישראל. תוך כדי בניית מערכות היחסים שלנו עם בעלי העניין בארץ, אנחנו בטוחים שהם ייווכחו ששברון מחויבת לבניית אמון ומערכות יחסים הדדיות ומועילות. אנחנו מצפים לבניית מערכות היחסים הללו בימים ובשבועות הקרובים.
"שברון מאמינה בקדושת חוזים, תכבד את ההתחייבויות המסחריות שלה, ותפעל לפי כל דין במדינת ישראל כפי שאנחנו פועלים בכל מקום בו יש לנו נוכחות. עם יותר מ-141 שנות פעילות, אנחנו מכירים בערכה של שותפות. אנחנו יוצרים מערכות יחסים הדדיות ומועילות ארוכות טווח ובכוונתנו לעשות כך בישראל".
תגובתה המלאה של רשות המיסים:
"דוחות המס שתאגידי הנפט והגז מגישים לרשות המסים הם לגבי התוצאות הכספיות של שנים קודמות ואין בהם תחזית לשנים הבאות.
"תאגידי הנפט והגז מתכננים את השקעותיהם ואת הוצאותיהם העתידיות והם אלו שמכירים למעשה יותר מכל גוף אחר את הפעולות העתידיות שהם מתכננים ואת תוצאותיהן הכספיות. תחזיות אלו מפורסמות לציבור ע"י תאגידי הנפט והגז הנסחרים בבורסה לני"ע בת"א. לרשות המסים יש מודל תחזית להכנסות המדינה מהיטלים החלים לפי חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. תחזית זו מסתייעת בסעיפים מסוימים גם בתחזיות התאגידים המפורסמות לציבור אשר עוברות בקרה ע"י אנשי מקצוע טרם פרסומם.
"נדגיש כי רשות המסים מעדכנת את תחזית ההכנסות מהיטלים כל אימת שנוסף מידע חדש הרלוונטי לתחזית, לדוגמה תחזית עדכנית של גוף בינלאומי מוסמך באשר למחירי נפט וגז עתידיים, או באשר להיקפי ההוצאות וההשקעות העתידות במיזמי הנפט והגז".
ממשרד רה"מ לא נמסרה תגובה עד למועד פרסום הכתבה.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
