אפשר לכעוס על ליאל קוליק או להודות בעצב – רובנו בדיוק כמוה

סבתא שלי (זכרה לברכה), חנה זלצר (קופשטיין) הייתה אחת הנשים שהכי אהבתי בחיי. היא נולדה באוסטריה וגדלה בבוקובינה שברומניה. היא הייתה בת 18 כשהשואה התדפקה על דלתה של הקהילה היהודית באזור טרנסניסטריה. הם גורשו מביתם, נדדו חודשים בין עיירות קפואות באוקראינה. אכלו קליפות תפוחי אדמה במחנה העבודה. מה עלה בגורלו של אביה – היא לא ידעה עד יומה האחרון. אמה מתה בין זרועותיה ממחלה קשה והיא נאלצה לקבור אותה ולהשאירה מאחור באדמת חורף אירופאי קשה.

יום אחד שאלתי אותה אם יעניין אותה לבוא לתת עדות על הסיפור שלה. היא ענתה בפשטות "לא". כששאלתי למה, היא ענתה "הסיפור שלי לא כזה מעניין".

אתם מבינים, גם היא, אחרי שכבר חיה 60 שנה בארץ כשורדת שואה, ראתה בעצמה "סוג ב'". היא לא מיהודי פולין או צ'כוסולובקיה. היא חוותה "רק" את שואת יהודי רומניה, השואה ששנים לא נחשבה בעיני הציבור. היא לא הייתה באף מחנה השמדה. היא לא הובלה באף רכבת משא וייתכן כי לא פגשה אפילו גרמני אחד על אדמת אוקראינה. אז היא לא רצתה לספר. לא הרגישה שזה המקום שלה.

משהו פיקנטי

שלוש שנים הייתי דוברת המשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה, שלתקופה מסוימת הכיל בתוכו גם את הרשות לזכויות ניצולי השואה. לקראת אחד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה, ניסיתי למצוא גוף תקשורת שיפרסם את סיפורי אחת הקהילות שבדיוק למדתי עליה דברים חדשים. התגובה שקיבלתי מעיתונאי אחד הייתה: תודה, אבל לא תודה. אני צריך סיפור של ניצולי שואה "שווים". תמצאי לי משהו פיקנטי יותר. או עיתונאי אחר שפנה אלי כי רצה לכתוב כתבה על שורד שואה עני וביקש לוודא איתי את מצבו הכלכלי. כששמע את גובה הקיצבה שהמדינה מעניקה לשורדים שכאלו, המוגדרים שורדי "מעגל ראשון", הודיע לי שהכתבה מבוטלת. למה? כי השורד לא באמת עני מספיק, הוא לא מסכן מספיק. אל תדאגו, על השורדים "מעגל השני" כנראה אף אחד כבר לא יטרח לכתוב.

באותו משרד ממש, היה באחריותנו גם נושא מורשת הקהילות היהודיות שגורשו או נמלטו ממדינות ערב ואיראן. גם שם למדתי להכיר קהילות מדהימות, מפוארות ועתיקות, שרבות בהן חוו אנטישמיות, פרעות, התעללויות ואלימות שכמובן החריפו עם עליית הנאצים לשלטון. אני לקחתי על עצמי לנסות ולשלב את סיפורי העדות של אותם שורדים כחלק מעדויות יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא על ההיסטוריה של קהילות ערב ואיראן, אלא ממש על הטראומה הגדולה שהם חוו במדינות ערב ואיראן בין השנים 1939-1945. 

שיתוף פעולה לא מצאתי. בין אם היו אלו השורדים עצמם, שאמרו שהם חוששים שיגידו שהם "גונבים את ההצגה" לשורדי שואת אירופה, ובין אם היו אלו מארגני מפגשי העדות עצמם, אותם האנשים שלקחו על עצמם את תחום הנגשת סיפורי העדות לכולנו, שלא הבינו מה אני רוצה בכלל, איך אני מעיזה לדבר ביום הזיכרון לשואה על אירועים שלא התרחשו על אדמת אירופה ושעם כל הכבוד למה שעבר על יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, אין בכלל מה להשוות.

אין לי מושג מי זו ליאל קוליק. אין לי מושג מאיזו תוכנית ריאליטי היא הגיעה בכלל ואין לי שום רצון להגן על האמירה האומללה שהיא החליטה לפרסם ברבים. מה שאני יודעת זה שהיא לא היחידה. כבר שנים שהחברה הישראלית משרה אווירה של "שורדים סוג א'", "סוג ב'" וכן הלאה. כבר שנים שכדי לחבר את הדורות הצעירים אנחנו מחפשים את ה"פיקנטי", את ה"צהוב", את ה"דרמטי". אז אפשר לכעוס על ילדה בורה שחיפשה לייקים, או להבטיח לעצמנו שנדע לכבד כל אדם על סיפורו, על ההיסטוריה שלו, על העבר שלו.

תום שחר-זהרי היא הדוברת לשעבר של המשרד לשוויון חברתי.