"המאבק הקשה נגמר בניצחון בזכות התושבים שהתעוררו"

רגע אופטימי נרשם השבוע לאנשי סביבה בישראל, ארגונים שהטבע יקר לליבם ותושבי הגליל, בשעה שהוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז צפון דחתה פה אחד את הקמתן של טורבינות רוח גדולות מדרום לכפר ורדים וממזרח ליאנוח-ג'ת.  

מאז 2014 החלו דיונים בוועדה המחוזית לקידומן של 140 טורבינות רוח בתוכניות שונות. התושבים, שנחשפו לנזק הרב שהטורבינות עלולות לגרום לבעלי החיים, לסביבה ולאדם יצאו למאבק. בין המובילות, ליאורה אמיתי, אקטיביסטית ותיקה ומנהלת לשעבר של עמותת אזרחים למען הסביבה. שנים ארוכות שבמטה המאבק אספו חוות דעת, גייסו את המועצות והיישובים ורתמו את התושבים למהלך עד שצלח. 

"הקרדיט הוא קודם כל של תושבים שהתעוררו", היא מבהירה, "הם אלו שפנו אלי, אנשים שהיו עירניים מספיק והתעוררו וחקרו ובדקו וגייסו אותי בסופו של דבר, אבל היה צריך לעבוד קשה בשביל זה. רתמנו את הרשויות ואנשי המקצוע, עורכי הדין. המאבק הסתיים בניצחון שלנו – לפחות לגבי התוכניות הספציפיות האלה להקמת הטורבינות, הן בוטלו. היזמים אמנם יכולים להגיש תוכניות חדשות, אבל אנחנו נמשיך להתנגד לכל תוכנית בסביבה לנו". 

איך המאבק התחיל?

"נודע לנו שמסתובבות בוועדה לתכנון ובנייה מחוז צפון תוכניות של שלושה יזמים לפחות להקמת יותר מ-140 טורבינות בגבהים משתנים של בין 70 ל-200 מטר, ובמרחקים של עד 300 מטר מבתי היישובים". 

אפשר להבין מדוע איש לא מעוניין בטורבינות רוח בחצר האחורית שלו, אבל בכל זאת מדובר באנרגיה שאינה מזהמת. 

"בהתחלה גם אני חשבתי ככה. ניהלתי אז את עמותת 'אזרחים למען הסביבה'. פנו אלי, אותם מודאגים, שכנים שלי מהיישובים הסמוכים, וביקשו שאצטרף. אני לא התרשמתי מהדאגה, ובכלל, הייתי עמוק במאבק נגד המפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה. אמרתי להם שאני בעד ההקמה של הטורבינות ולא התעמקתי מעבר לכך. השארתי להם להמשיך ולבדוק ולא ממש נסחפתי אחרי הבקשה שלהם שניקח את המאבק על עצמנו".

ומה שינה את דעתך?

"שכן שלי, חבר טוב מהיישוב, עורך דין מיכאל בבלי, ניסה לגייס אותי לנהל את מטה המאבק. היה צריך לשכנע אותי בהתחלה, אבל ברגע שאת מתחילה לקרוא חומרים מחו"ל ורואה מסרים ותמונות, וסרטונים שמגיעים – כבר לא צריך להסביר". 

"איך אפשר לקרוא לזה אנרגיה ירוקה כשאתה מכחיד אוכלוסיות שלמות?" 

מה ראית?

"מחקרים חד משמעיים על הנזק המצבר". 

באיזה תחום?

"את יודעת איזה קטל יש לעטלפים בטורבינות? את יודעת כמה שהם חשובים למערכת האקולוגית שלנו? אם הם יעלמו מהאזור, נצטרך להגדיל את חומרי ההדברה למשל ועוד אמצעים בחקלאות שאנחנו לא רוצים להשתמש בהם. הממצאים שקיבלנו מעבר לים על הנזק לציפורים, עופות דורסים, ציפורי שיר ועטלפים, הוא נזק איום ונורא. איך אפשר לקרוא לזה אנרגיה ירוקה כשאתה מכחיד אוכלוסיות שלמות? 

"מעבר לזה, הטורבינות גם מכחידות את הנוף, וכמובן יוצרות נזק לאדם. הוכחנו שהפגיעה היא באמצעות הריצוד, הרעש הנשמע וגם הרעש הלבן (אינפרסאונד) – שני הדברים האלו מוכרים על ידי ארגון הבריאות העולמי כנזק לבריאות האדם וכמובן, יש את הנושא הביטחוני". 

מה הסיכון הביטחוני?

"תארי לך שבמלחמה, עם כל השריפות שהיו פה באזור, מטוסי כיבוי היו צריכים לתמרן בין הטורבינות. מי היה מבטיח שהטייסים לא בסכנה? אנחנו כל הזמן אמרנו שהסכנה הכי ברורה ומידית זה אש ומלחמה. זה היה בראש כל מסמך. באיזו ועדת תכנון יקומו עכשיו טורבינות בצפון? מלחמה בצפון יכולה להתחיל בכל רגע. אנחנו מדינה צפופה, בטח בשטחים רחבי ידיים, בטח באיזורים צפופים כמו שלנו – אי אפשר להקים טורבינות". 

ומה בעולם?

"חזרתי מניו זילנד עכשיו, מדינה שמקפידה על איכות הסביבה, טיילתי חודש באי הדרומי ולא ראיתי שם טורבינות. ויש שם ים ורוח שחבל על הזמן. אין טורבינות, כלום. הם מתקיימים מאנרגיה ירוקה, מים ועוד דרכים".

אז מה עדיף, תחנה פחמית?

"ברור שלא. אחד הדברים המרכזיים שאמרנו, שהתועלת של כל הטורבינות זה כלום ושום דבר במשק החשמל, אפשר להשיג הרבה יותר תועלת מפאנלים סולארים. יש פה שמש חבל על הזמן, רוצים אנרגיה ירוקה? תנו לאנשים הנחות משמעותיות ותעזרו להם בכל אמצעי להקים פאנלים על כל גג". 

איך ניהלתם את המאבק?

"הוקם מטה מאבק, גייסנו כסף ביישובים שמסביב, שכרנו עורכי דין ונעזרנו בעורכי הדין של הרשויות המקומיות. זה קרה מהרגע שהבנו שאנחנו עומדים מול החלטת ממשלה, לקדם אנרגיה מתחדשת, סולרית ורוח". 

איך גייסתם כסף?

"הבנו שאנחנו לבד, בלי ארגוני סביבה ובלי תרומות – ואז הישובים והמועצה קיבלו החלטות כל אחד במוסדות הרשמיים שלהם, שעל כל שקל שהם אוספים מהתושבים – המועצה נותנת שקל נוסף ונאבקים בכל הכוח. סיון יחיאלי, לשעבר ראש המועצה המקומית כפר ורדים, אחד המובילים הרציניים של המאבק, ראש המועצה לשעבר של משגב, רון שני, והיישוב לבון, חרשים והר חלוץ. כמעט כל משפחה תרמה 30 שקל לחודש מאז שהמטה הוקם. זה 360 שקל בשנה למשפחה, וזה הרבה שנים – אספנו מיליונים". 

היו התנגדויות מבית?

"היו כאלה שחשבו שצריך לקדם טורבינות. הם היו בעמדה שלי לפני שהצטרפתי למאבק. לא שמעתי את זעקות השבר כשהמועצה הארצית זרקה אותם מהמדרגות".

בשלב הזה, הם אספו מאות התנגדויות, חוות דעת מקצועיות, מחקרים מהעולם והגישו לחוקרת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, האדריכלית מרים ארז. "לקח יותר משנתיים עד לרגע שבו החלו הדיונים, היו לה אלפי עמודים לקרוא. עבדנו בצורה מקצועית ולא השארנו פתח אחד שלא נגענו בו. הגשנו הכל ב-2019 ולקח לה שנתיים ולתוך הקורונה לקרוא את הכול". 

היו נקודות יאוש בדרך?

"בעיקר בתחילת הדרך, מול גורמי המקצוע בוועדה המחוזית. יושבים מעליהם משרד האנרגיה וכל מיני גורמים ממשלתיים שהם הבוסים שלהם. וגם אם הבאנו טיעונים מוצדקים, גלגלו אותנו מכל המדרגות. רבתי עם אנשים בוועדה המחוזית. היתה לי ביקורת על אנשי המקצוע כולל נציגים מהמשרד להגנת הסביבה דאז". 

מה היתה עמדתם?

"בסופו של התהליך, המשרד הוא זה שפסל את רוב הטורבינות, אם בשל מיקומם בשמורות טבע ואם בשל פגיעה נופית. הוא ניקה מתוך ה-140 טורבינות בעייתיות, אבל השאיר את מה שדרשו מלמעלה להשאיר – 13 טורבינות. ובמצב הזה, החוקרת, שהיא אדריכלית נוף במקצועה, השתמשה בטיעון של פגיעה נופית ואמרה שהתועלת של מספר נמוך של טורבינות למשק החשמל היא כלום ושום דבר ולא מצדיקה את הנזק". 

אחרי שנפגשנו – הם אמרו שהם מוכנים להילחם, שישפך דם ולא יקומו הטורבינות.

אמיתי מספרת כי נקודה משמעותית הייתה הצטרפותם למאבק של תושבי המועצה המקומית כסרא-סמיע. בהתחלה היה נראה כאילו שהם תומכים בתוכניות. חלק מהטורבינות היו אמורות לקום אצלם במטעי הזיתים, ואז נוצר ביננו קשר, וגיליתי שלא כך הדברים ועזרתי להם לכתוב התנגדויות. גיליתי שחלק מהשייחים לא מדברים בכלל עברית, הם מבוגרים מאוד. הילדים שלהם תרגמו ואני הקלדתי את מה שאמרו. ככה הגשנו את ההתנגדויות. הגשנו איתם מאות התנגדויות וגילינו שאיש לא דיבר איתם או קיבל את האישור שלהם לפני. אחרי שנפגשנו – הם אמרו שהם מוכנים להילחם, שישפך דם ולא יקומו הטורבינות. ואת זה אמר ראש המועצה, יאסר גדבאן, בריש גלה בכל מקום. מבחינתם זה היה עיניין דתי, הכריזו הכרזה דתית על העניין – ואמרו שזה לא יקרה". 

תארי לי את רגע הניצחון

"כשהתפרסמה ההחלטה של מרים ארז, היינו בשוק. היא המליצה חד משמעית, אפילו לא טורבינה אחת, היא לא השאירה מקום לספק. אמרה שהיא מתכננת נוף, השעינה את כל הטיעונים על המשקל הזה, אבל השתמשה גם בטיעונים של כיבוי אש ומלחמה, בשורה תחתונה – לא. ומה שהיה הכי מפתיע, שהיה דיון פנימי והם קיבלו פה אחד את ההמלצות שלה".

זה לא המאבק הראשון שאמיתי מנהלת. היא מייסדת שותפה ומנהלת לשעבר של הקואליציה לבריאות הציבור, ממובילות המאבק לסילוק מיכל האמוניה ומובילת המאבק לסגירת מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו. לקראת סיום הריאיון, היא עמדה על שלושה נדבכים מרכזיים שאיפשרו להם לנהל את המאבק. 

כסף

"מאבק עולה כסף, ולא תמיד ארגוני הסביבה יהיו שם לתמוך, במקרה שלנו הם לא היו בכלל. צריך לגייס חוקרים, עורכי דין ומישהו שינהל את המטה, ולשלם על המאבק, אי אפשר בלי אנשי מקצוע. אצלנו עו"ד גיל דרור הוביל את המאבק מבחינה מקצועית, ובלעדיו כל זה לא היה קורה". 

רשויות מקומיות

"יש פער בין השלטון המרכזי לרשות המקומיות. הרשות המקומית תדאג לרווחה, סביבה ולכלכלה של התושבים שלה, פעמים רבות בזמן שהשלטון המרכזי ינסה לפזר כל מיני דברים רחוק, במקומות נסתרים מהעין – כמו לתקוע טורבינות בין העצים בגובה של יותר ממגדל עזריאלי. הרשות המקומית היא נכס וצריך לגייס אותה". 

נחישות ותחכום

"זה מאבק של שנים, לא חודש-חודשיים. אני יכולה להגיד לך, אנשים מתעייפים בדרך. מי שהתחיל את המאבק שלנו, אמיר בשן מהר חלוץ, נכנס לזה ב-2014 ויותר מעשר שנים מאז, הוא עדיין במטה, מתנדב לדבר הזה. ולצד זה, צריך תחכום, הגורמים בצד השני, החברות, המפעלים והיזמים רואים את המאבקים שלנו משתכללים ומוצאים דרכים להתגבר על האסטרטגיות שלנו. צריך כל הזמן תחכום וזה נכון לגבי כל אחד מהמאבקים".