הסיפור של הכלבות ליבי ולולה ממחיש את אוזלת היד של המדינה

שתי כלבות טיפוליות, ליבי ולולה, שנועדו לסייע לבני נוער במסגרת טיפולית לשיקום ושילוב בקהילה (בפרט לאלו שנפגעו ב-7 באוקטובר), נגנבו לאחרונה ממושב שיבולים, ממתחם "בית דניאלה". תוך יומיים, אחרי חיפושים קדחתניים של מתנדבים ופעילים ובאמצעות בלשי מג"ב, הן אותרו בפזורה הבדואית.

אף שהוגשה תלונה למשטרה, לא דווח על מעצרים או העמדה לדין. החילוץ התאפשר בעיקר בזכות מאמצים של מתנדבים ופעילים למען בעלי חיים, ותהודה ברשתות בזכות פוסט שהפך לויראלי. האבסורד הוא שהצלתן של ליבי ולולה היא נס, אבל הדרך שבה זה קרה מדגימה את הכישלון הביורוקרטי של המדינה. רשויות מוניציפליות לא תמיד זזות בלי לחץ ציבורי, משרד החקלאות מגלה עניין בבעלי חיים רק כשצריך לאשר ייבוא בקר, והמשרד להגנת הסביבה מתמחה בעיקר בלכתוב דוחות שמביעים "דאגה עמוקה", בלי שורות מחץ.

אם זה לא נושך, זה לא דחוף

כשכלב נגנב בישראל, הסיכוי שהרשויות יפעלו תלוי כאמור פחות בחוק ויותר בכמה רעש אתה עושה ברשתות החברתיות. הבעלים מגיש תלונה, השוטרים מבטיחים "לטפל בזה", ומשם התיק נתקע בתיקיית ה"לא נעים, אבל לא דחוף". משטרת ישראל מתייחסת לכלב שנגנב כמו לאופניים חשמליים: "אין לנו משאבים לזה". אבל כלב הוא לא אופניים חשמליים, הוא יצור חי שנפשו נקשרת בבעליו. ליבי ולולה בפרט הן כלבות טיפוליות שממש משנות חיים.

משרד החקלאות בהקשר הזה הוא כמו שומר לילה במוזיאון – יש לו מפתחות, יש לו סמכויות, אבל הוא בעיקר מנומנם. אם תחטטו באותיות הקטנות תגלו שתפקידו הרשמי כולל פיקוח על חוק צער בעלי חיים, חקיקה ואכיפה בתחום רווחת בעלי החיים, והגנה עליהם מפני התעללות והזנחה.

גניבת כלבים הפכה לתעשייה משגשגת בארץ. יש מי שגונבים כלבים למכירה, לגידול פיראטי של גזעים פופולריים, ובמקרים קיצוניים – עבור קרבות כלבים לא חוקיים. במקום להפעיל כוח אכיפה משמעותי, במשרד החקלאות מעדיפים "לבחון את המצב": להקים עוד ועדה, לכתוב עוד מסמך פנימי, ולחכות שהסיפור הבא יתפוצץ בתקשורת.

קחו את פרשת גניבות הכלבים בבאר שבע ב-2018, שם נגנבו עשרות כלבים בתקופה קצרה. בעלי הכלבים הגישו תלונות, אך התופעה המשיכה להתרחב, כשהגנבים מוכרים את הכלבים או דורשים כופר עבורם. המשטרה העבירה את האחריות למשרד החקלאות, משרד החקלאות הסביר ש"זה נושא משטרתי", והכדור התגלגל בין הרשויות עד שנשכח.

המשרד להגנת הסביבה: הפיקוח קיים, האכיפה בחל"ת

ומה עם המשרד להגנת הסביבה? רוב הישראלים בכלל לא יודעים שיש לו אחריות כלשהי על בעלי חיים. במקום לפקח על הרעלות, התעללות או פשיעה סביבתית, הם כותבים תוכניות חומש מלאות חזון עם מעט מדי אימפקט.

קחו לדוגמה את מחדל ההרעלות של הדיות השחורות בנגב. כ-1,000 עופות, כולל דיות שחורות ועיטי שמש, הורעלו למוות. פרופסור דרור הבלנה, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים, הזהיר כי "זהו רק קצה הקרחון" וקרא לשיתוף פעולה בין משרדי. נחשו מה קרה לאחר מכן? נכון מאוד, כלום אחד גדול. עבריינים יודעים שכשאין אכיפה – הם פשוט ממשיכים להרעיל, להתעלל ולגנוב חיות.

לולה וליבי ניצלו לא בזכות חוקים או פיקוח, אלא בגלל שאנשים פרטיים החליטו לקום ולעשות את העבודה. במדינה מתוקנת זה היה התפקיד של הרשויות.

בישראל, להציל כלב זו רק חצי משימה. המשימה השנייה היא להיאבק על מציאת האשמים, כשנראה שבמערכת עושים הכל כדי שזה ייגמר בהרמת ידיים. כדי להחזיר כלב גנוב, בעל הכלב צריך להגיש תלונה במשטרה שלרוב תיגנז מחוסר עניין לציבור. אם מישהו יאתר את הכלב, מגיע שלב נוסף: הוכחת בעלות. גם אם הכלב משובב, מצולם איתך מגיל חודש ואפילו מופיע בצוואת סבתך, הביורוקרטיה תגרום לך להרגיש כאילו אתה מנסה לשכנע את הביטוח הלאומי שאתה עדיין בחיים.

ואם תרצו למצות את הדין עם הגנב? תתכוננו למסלול מכשולים: גם אם תצליחו למצוא אותו בעצמכם תצטרכו לממן תביעה אזרחית מכיסכם, כי הסיכוי שהתיק יגיע לבית משפט פלילי נמוך מהסיכוי שמשרד ממשלתי יענה למייל בזמן.

הכלים קיימים

אז מה אפשר לעשות? אחד הפתרונות למשל הוא להקים מערך חקירה אמיתי של עבירות נגד בעלי חיים, עם סמכויות חקירה ואכיפה אמיתיות. אפשר לחייב כל כלב בשבב GPS חכם, עם מערכת שתחייב וטרינרים לסרוק כל כלב ולדווח על אי התאמות. אפשר גם לבצע מעקב אחר מכירת חיות גנובות: מרקטפלייס, יד 2 ופייסבוק מלאים במודעות לכלבים גזעיים במחירים חשודים.

אפשר להקים גוף בין-משרדי למלחמה בגניבות בעלי חיים במקום שכל משרד יגלגל אחריות. אפילו הוספה של 10 תקני חוקרים הייתה משנה לחלוטין את יכולת האכיפה. הכלים קיימים, הרעיונות ברורים – רק צריך שמישהו למעלה יתעורר ויתחיל להשתמש בהם.

ובחזרה לליבי ולולה: מי שהצילו את צמד הכלבות הם פעילים מסורים שלא ויתרו, פנו לכל גורם אפשרי, ויצרו לחץ ציבורי שהכריח את המערכת לזוז. אבל הסיפור של ליבי ולולה הוא לא רק על גניבת כלבים – הוא על גרירת הרגליים המפוארת של משרדי הממשלה.

ליבי ולולה היום בבית, אבל התופעה שהביאה לחטיפתן חיה, נושמת ובעיקר – חופשייה להמשיך.