סילמן ניסתה להפוך אותי לכיבוש נוסף במסע היח"צ שלא יודע שובע

השבוע נקלעתי לכנס שבו השתתפה השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן. במקום לתת במה לדברים שהיא אומרת, לנאומים ההצהרתיים, החלטתי לבחון את מה שהיא עושה: חיבוקים עם ראשי רשויות, התמנגלות, מתק שפתיים והון פוליטי. היא נכנסה לרגע לפאנל, באמצע נאום, דיברה במשך דקות ספורות ובמיומנות רבה יצאה חזרה לקהל הרחב. המשכתי ללוות אותה בין כל השיחות, עד שבשלב מסוים היא פנתה אלי. 

סילמן מכירה היטב את השם שלי, את כלי התקשורת שאני עובדת בו ואת חשבון הטוויטר שלי. למעשה, כבר שלושה חודשים שהיא ולשכתה מחרימים בפועל את פניותיי ופניות מערכת "שקוף". הודעה אחרי הודעה, לנייד האישי או לצוות, מתקבלות בדממת אלחוט. גם פניית מערכת רשמית נעשתה, אך כלום לא עזר.

ככתבת סביבה, לשכת השרה היא חלק מתחום הסיקור שלי. כשהיא מחליטה באופן אקטיבי להתעלם מפניות, היא קודם כל פוגעת בזכות הציבור לקבל תמונה מלאה על פעילות המשרד, פוגעת בעבודה של העיתונאי שמנסה לספק מענה הולם, ולמעשה, פוגעת בתחום כולו. 

כעת היא נעצרה לשוחח. הורדתי את המצלמה. "נעים מאוד", היא הושיטה לי יד. הושטתי בחזרה, אבל הבהרתי לה שזה דווקא לא נעים. שבמשך חודשים ארוכים היא פוגעת בעבודה העיתונאית שלי, מחרימה אותי ומתעלמת מפניות. 

סילמן היתה המומה. היא טענה שהיא לא מחרימה אף אחד, לא הבינה על מה אני מדברת ובעיקר ניסתה לצייר כאילו זו אי הבנה גדולה. בכל שדה אחר היו מכנים את הרגע הזה "גזלייט", ויתכן שבכל שדה אחר הייתי כבר מזמן הולכת. אלא שהחלטתי לא לוותר אחרי שלושה חודשים של התעלמות שמתועדים היטב בווטסאפ האישי של השרה. סילמן המשיכה להכחיש וניסתה להפיל את זה גם על עובדת לשעבר. "היא לא מבינה בתקשורת", אמרה. 

חשבתי שגם עובדים לשעבר ראויים ליותר. 

מסביב התחילו להתאסף אנשים, בכל זאת השרה עומדת דקות ארוכות ונכנסת לוויכוח די חריג בתוך המון רב של מוזמנים שהגיעו לכנס. סילמן זיהתה את הרגע. היא קלטה את הקהל מסביב, את המאזינים ואת הטון שלי ובמיומנות רבה ביקשה לפתוח דף חדש, הזמינה אותי ללשכה שלה ואף אמרה שמאז שממלא מקום הדובר החדש נכנס לתפקיד, הם עונים. יש לציין כי מדובר בימים ספורים בלבד, ואכן הוא שיתף פעולה סביב אירוע נקודתי. 

הסכמתי לפתוח דף חדש. בסופו של דבר אני צריכה תגובות ולא התנצלות. סילמן הושיטה יד, הושטתי בחזרה תוך שאני מבינה שהפכתי לחלק ממופע יחסי הציבור שלה. הנה היא מתפייסת, הנה היא מחייכת, הנה היא ברוח טובה גם כשלא מסכימים. אולי יעל געתון האדם הפרטי היה הולך הרבה קודם, אבל לכתבת אין ברירה. 

אלא שלסילמן זה לא הספיק. 

היא ביקשה חיבוק.

היא אדם נחמד סילמן, מאוד מאוד חשוב לה מה אומרים עליה, מה חושבים עליה ואיך היא נתפסת. עד כדי כך שהיא תעשה מאמץ רב לשנות את זה. פחות חשוב לה למשל מי עומד מולה.  

הבהרתי שאני לא מעוניינת בחיבוק. נראה לי לגיטימי לבקש שלא יגעו בגוף שלי, גם כשמדובר בשר בממשלה, גם כשזו אישה וגם כשמסביב אנשים צופים.  

היא שמה עלי יד על הכתף ושאלה, "בכל זאת?"

נאלצתי להגיד שוב לא ולזוז בחוסר נוחות. 

זה לא רק שהיא נגעה בי בלי שהסכמתי ולא הספיק לה פעם אחת "לא", זה לא רק שהיא ניסתה לקעקע את האמינות שלי תוך שהיא מתנערת מכל מה שאמרתי, אלא בעיקר צרם לי שהיא ניסתה להפוך אותי לחלק מהשואו שבשמו היא הגיעה לשם, חלק מהאוויר החם שהיא פיזרה בין כל העסקנים, הפוליטיקאים והבכירים מהשלטון המקומי. 

לרגע אחד היא סימנה אותי כיעד נוסף לכיבוש בתוך מסע יחסי הציבור שלה שאינו נגמר לעולם.