הפרט החשוב שהתקשורת מפספסת בדיון על המשרדים המיותרים

השנה ימלא עשור לתיקון חקיקת חוק יסוד: הממשלה, שנועד להגביל את כמות שרי ממשלות ישראל למקסימום של 19 שרים, כולל ראש הממשלה. הקרדיט לחקיקה מגיע ליאיר לפיד, אז טירון פוליטי, שרכב על הזעם הציבורי שעוררה ממשלת נתניהו השנייה בה כיהנו מספר שיא של 30 שרים ותשעה סגני שרים. 

התחושה כי יש משהו מסואב בממשלה כה גדולה סייעה ללפיד להפוך כוח עולה בפוליטיקה, ואחרי בחירות 2013 הוא העמיד תנאי לכניסתו לממשלת נתניהו השלישית: קיום הבטחת הבחירות שלו להגבלת מספר השרים. הכנסת אמנם העבירה את החוק, שהגביל את הממשלה ל-19 שרים וארבעה סגנים בלבד, אולם הוא מעולם לא קוים. 

כבר בממשלה שכוננה אחרי בחירות 2013 כיהנו 21 שרים, ובכנסת הבאה הקפיא נתניהו את התיקון לחוק באמצעות הוראת שעה לפיה כניסת התיקון לתוקף תחול רק מהממשלה ה-35. בשנת 2019, עם כינון ממשלת נתניהו החמישית, ממשלת הקורונה עם בני גנץ, בוטל סופית התיקון לחוק. 

ובקיצור: ממשלת נתניהו השלישית חוקקה, ממשלת נתניהו הרביעית הקפיאה, וממשלת נתניהו החמישית ביטלה את הגבלת מספר השרים בממשלות ישראל. 

החידלון הממשלתי לאחר מחדל ה-7 באוקטובר, והמשבר הכלכלי המתרקם בשל המלחמה בעזה, הציפו שוב את סוגיית גודל הממשלה, שמונה כעת לא פחות מ-38 שרים. אולם לפני שעוסקים בבזבוז הנגרם ממינוי שרים למשרדים כה רבים, חשוב לדון בשאלת עצם נחיצותם.

ישראל היא שיאנית הממשלות המנופחות בין מדינות ה-OECD, זאת בעוד הארגון ממליץ במפורש למדינות החברות בו לכונן ממשלות רזות, כיוון שהן יעילות יותר ותורמות למשילות. 

בארה"ב, המונה 340 מיליון אזרחים ונחשבת למעצמה הכלכלית מספר אחת בעולם, מכהנים 16 שרי קבינט. מדינת ישראל, על 10 מיליון תושביה, יכולה להתנהל היטב עם כמות זהה של שרים. ראש הממשלה הנצחי שלנו, נתניהו, יודע זאת היטב, כיוון שבממשלתו הראשונה כיהנו 18 שרים בלבד.

סוגיית גודל ממשלות ישראל מהווה נקודת הסכמה נדירה בין המכון הישראלי לדמוקרטיה לפורום קהלת. ב-2020 פרסם פרופ' עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מאמר השוואתי שבסופו המליץ על צמצום מספר השרים ל-15 או 18. ב-2023 פרסם ניסן אברהם מפורום קהלת עמדה דומה, לפיה ממשלה בישראל אמורה למנות 18 שרים. שני המכונים ממעטים להסכים ביניהם ונבחרי הציבור נשענים פעמים רבות על המלצותיהם, אבל בסוגיה הזו הם זוכים להתעלמות מכל הצדדים. 

האשמת פוליטיקאי בתאוות כוח משולה להאשמת ילד בתשוקה לגלידה. כמות הגלידה שתעבור בסוף בגרונו תלויה במי שאיפשר לו להכניס אותה לפה. לכן השאלה שהתקשורת והחברה הישראלית צריכות לשאול את עצמן היא מה השתנה מבחינתן בעשור האחרון? כיצד ממשלת נתניהו המנופחת עוררה זעקה ציבורית והתנגדות פוליטית ב-2013 והממשלות המנופחות שכיהנו מאז אינן סופגות את אותה ביקורת?

הפוך גוטה: ממשלה רזה – כנסת גדולה

אפילו כעת, כשהסוגיה שבה לסדר היום הציבורי, ניתן לראות כיצד מחמיצה התקשורת את הדיון הנצרך כל כך. העיתונאים מעדיפים לעסוק בריאל-פוליטיק קצר הטווח ולשים את הדגש על סוגיית החיסכון הכלכלי בביטול משרד כזה או אחר, במקום לענות על השאלה האמיתית: כמה משרדי ממשלה באמת צריך.  

הרי הוצאה כלכלית, גם אם היא אדירה, אינה מושחתת אם היא נחוצה. בדיוק להיפך. קחו למשל את סוגיית גודל הכנסת. בהשוואה ל-18 מדינות דמוקרטיות בעולם עם גודל אוכלוסין דומה לזה של ישראל, מספר נבחרי הציבור בישראל הוא הנמוך מכולן. למרות שכמות האוכלוסייה גדלה בישראל פי עשר מאז 1948, מספר הנציגים המייצגים אותה בפרלמנט נותר על כנו. 

לא צריך נתונים וסטטיסטיקות כדי לדעת שמדובר בנתון שלילי, מספיק להגיע לכנסת ולראות בעיניים כיצד הפרלמנט שלנו (לא) מתפקד. אף חבר כנסת לא מסוגל להגיע לכל הדיונים בוועדות שהוא חבר בהן, לשמוע את הגורמים המושפעים מהחקיקות, ללמוד לעומק את החומר המקיף הנוגע לסוגיה הנדונה ולהצביע באופן מיודע ומושכל. מציאות כזו מעודדת חברי כנסת להפוך למאעכרים, שמצביעים על פי כדאיות אישית ורצון המחנה, או לפי נתונים ששדלנים מטעם בעלי הון מזינים אותם בהם, במקום לפי האינטרס הציבורי. לכן, מומחים ממליצים להגדיל פי כמה את מספר חברי הכנסת, למרות שהדבר יגרור איתו עלויות תקציביות.