ביבי עשה את שלו, ביבי יכול ללכת?

שבוע וחצי אחרי מחדל 23' והמתקפה הרצחנית על יישובי צפון הנגב, ברשימה הארוכה של קורבנות הנזק האגבי אפשר למצוא גם אורגניזם פוליטי: מכונת הרעל הביביסטית. מנגנון התעמולה שעוטף את ראש הממשלה נתניהו בפרק האחרון של חייו הפוליטיים, שתפקידו להלל את המנהיג ולקצץ ראשים של כל מי שמאיים על שלטונו – פוליטיקאים יריבים מימין ומשמאל, עיתונאים, פעילי מחאה, המשטרה ומערכת המשפט.

מכונת הרעל נראתה עד לא מזמן כמו גוף חסין ירי, אבל בימים האחרונים נפער בה סדק עמוק. הרקע הוא האחריות הברורה של נתניהו למחדל, קריסת הקונספציה המדינית-בטחונית שהנהיג והתובנה שלפיה הקריירה הפוליטית הארוכה שלו עומדת להסתיים. דמויות בולטות ביקום הביביסטי, כאלה שעד לא מזמן התייחסו אליו כאל מדינאי דגול שאחראי לכל מה שטוב במדינה, החלו למתוח ביקורת מפורשת ולסמן לו את הדרך החוצה. התוצאה מאפשרת הצצה נדירה אל תוך הקרביים של המכונה, ואל הכוחות והאינטרסים שהזינו אותה בשנות קיומה.

ההסתמכות של נתניהו על תעמולה "חדשה", מבוססת מדיה חברתית ומשפיענים, החלה במערכת הבחירות של 2015, שבה היכה את הסקרים ונחל ניצחון מוחץ. בעצת בנו יאיר נתניהו, הוא הפנה את עיקר משאבי הקמפיין לתעמולה שעוקפת את התקשורת הממוסדת ומגיעה אל האלקטורט ישירות, ובאופן אישי – במסרונים, בפייסבוק, בטוויטר וביישומי המסרים המיידיים. אז גם הקצין הטשטוש בין תעמולה מוצהרת, גלויה, לבין כזו שנרקחה במכונת הרעל אך בקעה לאוויר העולם דרך דמויות וחשבונות שאינם מזוהים במוצהר עם נתניהו והליכוד.

בשמאל שוגים לחשוב על מכונת הרעל כעל אופרציה הומוגנית, שכל ציוץ וסלוגן שלה מוכתב מלמעלה בהתאם לדף המסרים המתחלף של המנהיג. אבל במציאות, לחיילים תמיד יש מרחב תמרון ומקום לעטוף את המסר המערכתי בגלימה עצמאית.

את השחקנים שמצטופפים מאחורי המנגנון אפשר לחלק בגסות לשתי קבוצות: הקבוצה האידיאולוגית, וקבוצת הבייס.

קבוצת הבייס כוללת את צוות התעמולה הרשמי של נתניהו, עובדים במשרות אמון שמקבלים כסף ונותנים תפוקה: יחצנים מקצועיים כמו עופר גולן, יונתן אוריך, טופז לוק, דובר הליכוד הטרי גיא לוי – ולפניהם דמויות כמו ניר חפץ בטרם הפך לעד מדינה והמאכערים הזוטרים שמילאו תפקידי משנה בתיקים הפליליים של נתניהו. אליהם מצטרפים פעילי ועסקני ליכוד, משפחת אדלסון בשנים שבהן הברית עם "ישראל היום" עמדה בתוקף, מלחכי פנכה ומקורבים אישיים של משפחת נתניהו דוגמת יעקב ברדוגו, פרשן ועסקן שערוך תמיד לפלוט בשם עצמו את המסר היומי.

מאחוריהם משתרכת קבוצה לא קטנה של אנשי שוליים שניזונים ממכונת הרעל, מלווים את אנשיה (למשל, במשפט המו"לים) ופולטים גרסאות מוקצנות, לעתים קרובות קונספירטיביות, של המסרים הרשמיים. חלקם מעריצים אותנטיים של נתניהו, שעבורם הזהות הביביסטית ממלאת חור בנשמה וצורך חברתי.

אחרים הגיעו לשם כטרמפיסטים: אנשים כמו ינון מגל, שנאבק בהנחתות של נתניהו כשכיהן כעורך "וואלה" ולאחר מכן חצה את הקווים וחבר אליו, ו"שמאלנים מתפכחים" כמו שי גולדן ואלדד יניב שבנקודה כלשהי של הקריירה החליטו להמר על נתניהו.

המאפיין הבולט של קבוצת הבייס הוא היותה חלולה: תפיסת העולם שלה, ואפילו תפיסת המציאות שלה, עשויה להשתנות בהתאם לצרכים המתחלפים של נתניהו.

הקבוצה השנייה שמרכיבה את מכונת הרעל, הקבוצה האידיאולוגית, מורכבת מכמה זרמים. היא כוללת גופים ומשפיענים מהציונות הדתית – כוכבי תקשורת כמו שמעון ריקלין ואראל סג"ל – ובעת האחרונה גם נציגות גדולה של הזרם החרד"לי, חרדים-על-מלא וכהניסטים. הימין הקשה של ישראל.

המשותף לארבע תתי-הקבוצות הללו הוא שעבורן נתניהו הוא רק כלי. פוליטיקאי ממולח שמסוגל לנצח מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות, ובגלל החרמתו על-ידי חצי מהמפה הפוליטית נאלץ לשתף פעולה עם השוליים ומעניק להם השפעה חסרת תקדים על ניהול המדינה. אלא שעכשיו, לנוכח המכה הקשה שספג מעמדו של נתניהו, הולכת ונשמטת ההצדקה לברית התועלתנית.

כך קורה שאנשי תקשורת שעד לאחרונה התנהגו כמו בובות של משפחת נתניהו יכולים לעלות לשידור בערוץ 14 או בערוץ Tov – שני כלי תקשורת שהוקמו על-ידי נציגים של הימין החרד"לי – ולהצהיר שאיבדו אמון בנתניהו. אחרי שנים של קמפיינים וספינים, כשנדמה שאזלה התועלת הסקטוריאלית שניתן להפיק מנתניהו, אפשר לזנוח אותו ולהתנער מאחריות.

המקרה של עקיבא ביגמן

דוגמה אחת מהימים האחרונים היא זו של עקיבא ביגמן, עיתונאי בן הציונות הדתית ומחבר הספר "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה", שיצא במהלך מערכת הבחירות השנייה של 2019. ביגמן היה ממקימי "מידה", אתר חדשות ביביסטי שהוקם במימון של גורמים אמריקאיים עלומים. כעבור שנים, כשאחד הספונסרים נחשף בעיתונות, התברר שמדובר בקרוב משפחה של נתניהו שתִפקד כמעין ארנק אנושי שלו.

על-פי עדות שהוצגה במשפט המו"לים, נתניהו אחראי באופן אישי לקידום הקריירה של ביגמן: הוא ייעד אותו לתפקיד העורך הראשי של מיזם שאפתני להקמת מעין "פוקס ניוז" ישראלי, אף שהיה נטול ניסיון או כישורים מתאימים, עירב אותו במהלכי ההקמה הסודיים, וכשהמיזם לא התרומם סידר לו משרה של פרשן בכיר ב"ישראל היום" (על ההצעה להתייחס לכך הגיב ביגמן בסירוב). לפני חודשים אחדים, אחרי סיבוב בערוץ 14, חזר ביגמן ל"מידה".

השבוע הפתיע ביגמן את עוקביו כשהעלה לרשת מונולוג נוקב שבו הודיע שגם הוא מתנער מהמנהיג. "מי שאחראי בראש ובראשונה למחדל הענק הזה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו", הצהיר ביגמן. "יש לנתניהו גם אשמה ישירה. תפיסת המגננה הנוכחית בגבול עזה, שהובילה למחדל, גובשה בהובלתו הישירה ותחת שלטונו. אין איך לחמוק מכך".

אחרי שנים של שירות מסור, ובאותה נימה נפוחה מחשיבות עצמית שבה שירת את נתניהו בעבר, ביגמן מסר לפטרון שלו שזה נגמר: "עליו להבין שהמלחמה הזו היא המעשה המנהיגותי האחרון שלו. אסור לו לחשוב על היום שאחרי, על הבחירות הבאות, על ציוצים של עיתונאים או על ועדות חקירה. ביום שתוכרז הפסקת האש יוכרז גם על סוף התרומה ההיסטורית של בנימין נתניהו לעם ישראל".

ביגמן פִרסם את המונולוג במסגרת הפודקאסט שלו, שנקרא "אידיוטים שימושיים". בסרטון, וגם בשיחה שקיים עם "העין השביעית", הוא העדיף לא להתייחס לאירוניה. לתפקיד שלו ושל עמיתיו במכונה התייחס ביגמן בעקיפין, בלי לנקוב בשמות, כשדרש מנתניהו "לסלק מהלשכה את כל היועצים הפוליטיים, אנשי יחסי הציבור והדוברות וכל מיני לוחשים על האוזן ומקורבים למיניהם, ולהפוך את עצמו למכונת מלחמה ומצביאוּת מקצועית. זה צו השעה".

לאחר מכן חלק ביגמן עם צופיו רצף של הגיגים צבאיים על הקונספציה שקרסה, הצביע על האשמים הנוספים משורות השמאל ומערכת הביטחון, התלונן על ה"רדידות של השיח האסטרטגי בישראל" ולקינוח הודיע שוב על "קריסת הביביזם". כדי לתקף את הטון היהיר ויודע הכל דאג ביגמן לצלם את עצמו כשהוא לבוש חולצה ועליה הכיתוב "כיתת כוננות" וכשעל חזהו מוצלבת רצועת רובה (אולי מדובר במחווה לנתניהו עצמו, שמצטלם בימים אלו ללא עניבה וז'קט).

המונולוג שנפתח בכתב אישום נגד הקונספציה שקרסה המשיך באוסף קביעות כה החלטיות ונפוחות שנדמה היה כי עוד רגע הדובר יפלוט "אמרתי לכם". ביגמן התאפק, כנראה משום שהוא לא אמר. במונולוג שלו, ביגמן אמנם טען שהתריע על כמה מהכשלים שהובילו למחדל – אך לצערו לא מספיק, ולעתים הסתפק ב"שיחות בין חברים וקולגות" שאת מסקנותיהן מעולם לא פִרסם. בחלק מהמקרים, הודה, קרסו גם הקונספציות האישיות שלו.

דבר אחד לא הופיע במונולוג של מחבר הספר "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה": נטילת אחריות מפורשת על התפקיד שמילא במחנה נתניהו. הודאה בכך שגם הוא היה אחד מאותם מקצועני תקשורת שהסתובבו בלשכה וסייעו לנתניהו בערפול הביקורת והנדסת התודעה, דמויות שכעת הוא דורש מנתניהו לשלוח לעזאזל.

ביגמן לא לבד. כך נוהגים גם עמיתים שלו שהפנו גב לנתניהו אחרי פרוץ המלחמה. ובכל זאת, אצל ביגמן זה צורם במיוחד. גם בגלל הטון האגרסיבי שנקט כלפי נתניהו, וגם בגלל המעורבות ארוכת השנים שלו במכונת התעמולה.

ייתכן שחוסר היכולת של נאמני נתניהו להודות באחריות נובע מאותה טקטיקה שבגינה נתניהו עצמו נזהר, באופן עקבי, מנטילת אחריות על כל מחדל שהוא. זו טקטיקת תעמולה שמקורה במסורת הפשיסטית, שנהוגה גם בעולמות הקונספירציה: לעולם לא להודות באשמה.

בשביל המנהיג הפשיסט, וגם אצל הקונספירטור, נשיאה באחריות היא קו אדום. מותר להודות שקרה אסון, אסור ליטול אשמה. האשמה תמיד מוטלת על אחרים. הזעם והתדהמה משמשים לליכוד השורות במחנה. עד עכשיו הטילו אותה על השמאל, על התקשורת, על הפקידים והגנרלים, על מערכת המשפט ומדינת העומק. עכשיו נאמנים של נתניהו מטילים אותה על נתניהו. לעולם לא על עצמם.

מי כאן האידיוט

הכאוס שאליו הוטלה ישראל ב-7 באוקטובר החל בקריסת הקונספציה הבטחונית של נתניהו והממסד הבטחוני לגבי רצועת עזה. אבל עד מהרה התברר שזה רק חלק מהסיפור. מיד אחר-כך התגלו התוצאות המרות של הזנחת המערכות הציבוריות, התקציבים שהובטחו אך מעולם לא הועברו, מינויי המקורבים חסרי הכישורים, השחיתות, המלחמה נגד העיתונות החופשית והשיח הרעיל שהפך חלקים נרחבים מהחברה הישראלית לבוגדים.

מבעד לענני האבק, הכינוי הדמוני שהדביקו לנתניהו בשמאל עוד קודם לכן, "מחריב ישראל", נראה לפתע כמו תיאור ריאליסטי.

בשיחה שניהלתי עם ביגמן לאחר שפירסם את המונולוג שלו עברה פחות מדקה לפני שהצהיר שבעצם נתניהו היה מנהיג מצוין. "אני לא מתבייש ולא מצטער על התמיכה שלי בנתניהו עד היום", אמר ביגמן. "אני חושב שהוא היה מנהיג מוצלח, עשה דברים טובים. בתחום מדיניות החוץ הוא היה אחד המוצלחים שהיו לנו. אני לא חוזר בי מהאמירות האלו, אני לא חוזר בי מהדברים שנאמרו בספר".

האם כל זה לא מחוויר לעומת המחדל הבטחוני שאִפשר את המתקפה הרצחנית, ואחריו המחדל הממשלתי בטיפול בהשלכות החברתיות של הטבח? על השאלה הזאת ביגמן לא ענה. הוא אמר שמוקדם לדעת, ושאת זה תשפוט ההיסטוריה. ובכלל, טען, יש עוד הרבה אשמים וכל מנהיגי השמאל היו נוהגים בחמאס בדיוק כמו נתניהו. "אני לא צריך לקחת אשמה", התגונן. "זה לא עניין של אשמה של מי שתמך בו. ממש לא. הוא עשה הרבה דברים טובים וההגנות עליו היו מוצדקות כל השנים. אין לי שום חרטה על זה ואין לי שום טענה כלפי אף אחד שהגן עליו".

ומה הלאה? בפרפראזה על שם הפודקאסט של ביגמן, השאלה המתבקשת היא מי כאן האידיוט השימושי. גדוד פעילי המקלדת והמסך שעמל על הפעלת מכונת הרעל של נתניהו וביצר את שלטונו במשך שנים – או אולי נתניהו, שהתכופף ונתן להם לרכוב על גבו כל הדרך אל תוך המיינסטרים הישראלי. על הקושיה הזאת אפשר להתפלפל במשך שעות וימים, אבל אין באמת צורך. התשובה תתגלה מעצמה.

מבחינה משפטית יבשה, כל אדם אחראי למעשים שביצע בעצמו ולאופן שבו השתמש בסמכויות שהופקדו בידיו. חלק מתפיסת העולם שהושרשה בישראל בשנות שלטונו של נתניהו קובעת שככה זה בטבע: מה שלא פלילי, לא חשוב. הגינות, מוסר, מִנהל תקין, אנושיות פשוטה – כל אלו משקולות מסורבלות על רגליהן של המשילות והעוצמה היהודית.

אבל במציאות אף אדם אינו אי. ראש ממשלה לא יכול ליישם מדיניות בלי עוזרים ויועצים, בלי פקידים ומנכ"לים, בלי קואליציות וכנסות שיעמדו מאחוריו – ובמקרה של נתניהו גם עדר אדיר של חסידים אותנטיים ותועלתניים שהתמסרו בכל מאודם לתפעול המנגנון.

בוועדת החקירה שתקום אחרי מלחמת עזה – או איך שלא יקראו לתופת שנתניהו בעצמו מודיע שתתרחש בקרוב בשטחי הרצועה – ביביסטים מסדר גודל בינוני כמו ביגמן, וגם בכירים כמו מגל, סג"ל וריקלין, אפילו לא ייקראו להעיד. אבל במישור הציבורי, השלטון החלול והאופורטוניסטי של נתניהו, השלטון שהוביל לאסון המתגלגל והבלתי נתפס של אוקטובר 23', לא יכול היה להתקיים בלעדיהם.

באנשים שהביאו את הכסף נעסוק בהזדמנות אחרת.