העיתונאי אמיר תיבון: "אני אכול אשמה, אבל אני מודה בטעות. מתי הם יעשו זאת?"

אמיר תיבון הוא עיתונאי מדיני ודיפלומטי ב"הארץ". בעת פרוץ המלחמה, היה עם משפחתו בנחל עוז וחולץ משם על ידי אביו, האלוף במילואים נועם תיבון.

אני בחדר חשוך בבית ההארחה של קיבוץ משמר העמק התותחים, שמארחים את נחל עוז, הוא כותב לי. ארבעה מזרנים על הרצפה. אחד לי, אחד לאשתי, אחד לכל ילדה. חושך, מוסיקה קלאסית ויאללה, שאל מה שבא לך.

נשמע כמו אפוקליפסה עכשיו.

לא. האמת אנחנו מאושרים פה. אנחנו עם החברים שלנו. והם היחידים בעולם שמבינים מה עבר עלינו. זה מחזק.

איך אתה רואה את התפקיד של התקשורת הישראלית בזמן הזה, על הציר שבין הסיפורים האנושיים לשאלות הנוקבות והעדכונים?

הכי חשוב כמובן להעביר מידע אמין ומדויק לציבור על מה שמתרחש בגבולות, בצבא, בממשלה, בטיפול (הכושל והמביך) בחטופים, במערכת הבריאות, בסיוע לפליטי העוטף ובהכנות למלחמה בצפון. בגזרה הזו אני חושב שיש בסך הכל סיקור סביר, אם כי לדעתי הערוצים מפספסים את גודל האסון של הטיפול בחטופים.

חמאס זה לא צבא של מדינה, הם לא מחויבים לשום אמנה בינלאומית. לא נראה שלאדון נתניהו יש איזו תחושת דחיפות לטפל בנושא לאור הנתון הזה, וערוצי הטלוויזיה עושים לו הנחות. כרגיל.

הסיפורים האנושיים אצלנו זה תמיד החלק שמסוקר ומסופר הכי טוב. יש המון עיתונאים ועיתונאיות מוכשרים מאד שיודעים לעשות את זה, והמון סיפורי גבורה מטורפים, סיפורי זוועה מחרידים וכדומה.

שאלות נוקבות? הצחקת. קצת אצל כמה עיתונאים ועיתונאיות רציניים, לא רוצה לתת שבעה שמות כי אשכח את השמיני, אבל שנינו יודעים שזה בערך מה שיש.

בזמן שאנחנו מדברים אני צופה באביך בטלוויזיה בפאנל של חדשות 12. נדמה כי הקולות החיצוניים בימים האחרונים מאתגרים את השיח יותר מאלו הקבועים באולפנים. עד כמה צריך בתקופה הזאת לאפשר שיח ביקורתי וכמה הוא צריך להתבסס על חוויות אישיות?

הקולות הקבועים באולפנים אוכלים הדלפות חסרות חשיבות מידו של נתניהו, ומתחנפים, מרככים ומלבינים אותו בתמורה. ככה צריך לראות אותם. אין להם גרם של מחויבות או אכפתיות כלפי השכנים שלי שישנים פה סביבי כרגע על מזרנים ולא יודעים אם אי פעם יוכלו לחזור הביתה.

אז כן, באים מדי פעם לאולפן אורחים שלא צריכים לרכך ולהתחנף בשביל פירורי הדלפות ואומרים איזה משפט "שערורייתי" כמו למשל, שהממשלה הפקירה אותנו לשחיטה ועד עכשיו כל המערכות האזרחיות שלה בקריסה מוחלטת ואנחנו מתפקדים רק בזכות הנדיבות האדירה ומעוררת ההערצה של אזרחים פרטיים שתומכים ועוזרים. ואז עמית (סגל) או דפנה (ליאל) ממלמלים בתגובה את הספין התורן של ביבי, ונגמר האירוע.

מה שלוש השאלות החשובות ביותר שיכול עיתונאי לשאול עכשיו באולפן או בעיתון?

1. למה ישראל מסרבת לעסקה הקטארית לשחרור הנשים והילדים? 2. האם הממשלה מתחייבת שאזרחי עוטף עזה יוכלו לחזור לבתיהם ותוך כמה זמן? 3. אדוני השר, גבירתי השרה, מתי בכוונתך להתפטר לאור המחדל?

אם כבר הזכרת את נתניהו, אז זה המקום לציין שאתם מכרים ותיקים ואתה מכיר אותו גם על רקע אירועי "תיק 4000". אתה חושב שיש קו מחבר בין האירועים? יש מסקנה משותפת שאפשר להסיק מדפוסי ההתנהלות שלו?

השחיתות, הריקבון, האגואיזם והעיסוק האובססיבי בהאדרת עצמו הם סימני ההיכר של נתניהו כראש ממשלה. כולם בישראל יודעים את זה כבר שנים, אבל תומכיו טענו שאפשר למחול או להתעלם, כי הוא מביא תוצאות – שקט ביטחוני ויציבות כלכלית. אז מסתבר שלא. הוא מייצג שחיתות, ריקבון, אגואיזם והתמכרות אובססיבית להאדרת עצמו – ובנוסף לכל, הוא חתום על המחדל הביטחוני הנורא בתולדות ישראל. האם יש קשר בין הדברים? זה כבר תלוי פרשנות. תגיד אלעד, למה לדעתך אי אפשר היום לשמוע משפט כזה בחדשות 12 בשמונה בערב?

לדעתי יש עוד כמה כלי תקשורת שקשה לשמוע משפט כזה בהם. מצד שני, אי אפשר להגיד שהערוצים 12 או 13 או 11 הם כלי תקשורת מונוליטיים. יש גם בהם קולות ביקורת.

נכון. יש עוד אנשים שאומרים את זה ואני מעריך מאד כל אחד ואחת מהם. אבל הם במיעוט בכל שלושת הערוצים.

מה אתה חושב שידע מי שלא היה חלק מההנהגה הנוכחית? אתה דיווחת רק יומיים לפני האסון שסאליבן נפגש עם גנץ בבית הלבן ועדכן אותו במגעים להסכם עם סעודיה. סוגיות אחרות לא עולות בשיחה כזו?

למה לדבר על סאליבן וגנץ שברור שלא ידעו כלום. אני בעצמי נכשלתי. גר בעוטף, על הגדר, כבר שבועיים שלושה יש הפגנות והתפרעויות כל ערב בגדר, הצבא מגיב בגז מדמיע, ומקורות מדיניים ובטחוניים מסבירים שהכל בסדר, זה סתם ניסיון ללחוץ את קטאר לתת קצת כסף. כל שבוע שעבר טיילנו כל יום בעוטף, אירחנו חברים, הלכנו לשדה הכותנה של הקיבוץ שנמצא 500 מטר מעזה. הייתי צריך לכתוב – ומה אם כולם טועים? לא כתבתי. אני אכול אשמה. אבל אני לא מקבל משכורת ממשפחות ההרוגים והחטופים. ואני לא אמרתי שחמאס מורתע ל-15 שנה כמו צחי הנגבי, יועצו הבכיר של ראש הממשלה. והכי חשוב, אני מודה בטעות. אני מודה באשמה. מתי הם יעשו זאת?

אתה חושב שהחוויה האישית שעברת תעצב את העשייה העיתונאית שלך מכאן ולהבא? איך אתה חושב שהיא תשפיע עליך במובן המקצועי?

היא תשפיע. אבל אני עוד לא יודע להגיד איך. לא הספקתי להקדיש לזה מחשבה. אני חי כרגע בסיטואציה מורכבת מאד ומשקיע הרבה זמן בסיוע לאנשים מן הקהילה שלי, ביקור אצל משפחות שכולות וראיונות לתקשורת העולמית על מה שעברנו. ייקח זמן עד שאתפנה לחשוב על זה.

לסיום, אשמח לשמוע עם מי לדעתך הכי חשוב לשוחח בימים האלה? מי המרואיינים הכי רלוונטיים ומה כדאי לשאול אותם וגם, מה עושים עם ראש ממשלה שלא מתראיין?

חשוב לדבר עם הגיבורים והגיבורות שנלחמו שם. החיילים והחיילות, אנשי הימ"מ והיס"מ, אנשי כיתת הכוננות שהצילו המון אנשים. הייתי רוצה שיראיינו יותר עיתונאים ודיפלומטים זרים שביקרו בעזה בשנה האחרונה ויכולים לתת מידע ותובנות על חמאס ועל האוכלוסייה שם יותר מאשר הפרשנים שמסתמכים רק על עיתונות.

לגבי ראש ממשלה שלא משיב על שאלות מהציבור אחרי שנטבחו 1200 אנשים – אין שאלות, אין שידור. תפסיקו להיות פחדנים. זה מביך. תעבדו בשביל השכנים שלי, לא בשביל עצמכם.

אשמח גם להמלצה למרואיין שלי כדאי לשוחח איתו ושאלה אחת שכדאי לשאול אותו לדעתך.

הייתי שמח לקרוא ראיון עם עיתונאים ערבים-ישראלים בולטים על המלחמה מנקודת המבט והסיקור שלהם, איך הם מסבירים את זה שעד כה, ונתפלל שזה יישאר כך, אין חזית פנימית כמו ב"שומר חומות", ואיך המצב משפיע על הקהילות והמשפחות שלהם. אולי כדאי להתחיל עם סולימן מסוואדה מכאן 11.