"הטרגדיה האמיתית של זמננו: הפגיעה האנושה במינים"

טעותנו הגדולה ביותר

פריפיאט שבאוקראינה שונה מכל מקום אחר שבו הייתי. זהו מקום של ייאוש מוחלט.

על פני השטח, זו עיר נחמדה למדי, עם שדרות, מלונות, כיכר מרכזית, בית חולים, פארקים עם מתקני שעשועים, בית דואר מרכזי ותחנת רכבת. יש בה כמה בתי ספר ובריכות שחייה, בתי קפה וברים, מסעדה על גדת הנהר, חנויות, סופרמרקטים ומספרות, תיאטרון ובית קולנוע, אולם ריקודים, אולמות התעמלות ואצטדיון כדורגל עם מסלול אתלטיקה. יש בה את כל אמצעי הנוחות שאנו, בני האדם, בראנו כדי לאפשר לעצמנו חיים נוחים ושבעים — כל המרכיבים שמאפיינים סביבת חיים מודרנית.

סביב מרכזה התרבותי והמסחרי של העיר מרוכזות דירות המגורים. יש בעיר מאה ושישים מגדלים, שמיקומם נקבע ביחס לרשת כבישים מתוכננת היטב. לכל דירה, המרפסת שלה. לכל מגדל, המכבסה שלו. המגדלים הגבוהים ביותר מגיעים לעשרים קומות, ובראש כל אחד מהם מתנוססים פטיש ומגל ענקיים עשויים פלדה, סמלם של מי שהעיר היא יצירתם.

פריפיאט נבנתה על ידי ברית המועצות, בתנופת בנייה אחת, בשנות השבעים של המאה הקודמת. היא הייתה ביתם המתוכנן, המושלם, של חמישים אלף איש כמעט, אוטופיה מודרניסטית שנתפרה למידותיהם של טובי המהנדסים והמדענים בגוש המזרחי, ושל משפחותיהם הצעירות. סרטוני חובבים משנות השמונים המוקדמות מראים אותם מחויכים, מטיילים ברחובות, דוחפים עגלות ילדים בשדרות הרחבות, משתתפים בשיעורי בלט, שוחים בבריכה האולימפית ושטים בסירות על הנהר.

אבל היום, איש אינו גר בפריפיאט. הקירות מתפוררים. החלונות שבורים. משקופי הדלתות מתמוטטים. כשאני משוטט בין בנייניה החשוכים והריקים, עלי להיזהר בצעדיי. כסאות שכובים על גבם במכוני היופי, מוקפים במייבשי שיער מאובקים ובמראות שבורות. נורות נאון מתנדנדות מתקרתו של הסופרמרקט. רצפת הפרקט של בניין העירייה נקרעה ממקומה, לוחותיה התלושים מתגלגלים לאורכו של גרם מדרגות שיש רחב-ידיים. מחברות שכתב יד קירילי ברור מעטר את דפיהן בדיו כחול מושלכות על רצפות הכיתות בבתי הספר. בשיטוטיי אני מוצא בריכות שחייה מרוקנות. בדירות, מושבי הספות קרסו לרצפה. המיטות רקובות. הכול חסר-תנועה — בהפוגה. כל משב רוח מקפיץ אותי ממקומי בבהלה.

כל דלת שבעדה אני נכנס גורמת לחסרונם של אנשים להיות מטריד יותר. היעדרותם היא האמת הנוכחת ביותר. ביקרתי בערים פוסט-אנושיות אחרות — פומפיי, אנגקור ואט ומאצ'ו פיצ'ו — אבל כאן, הנורמליות של המקום ממקדת את תשומת הלב באי-הנורמליות של נטישתו. מבני העיר ומתקניה מוכרים כל כך עד שברור שהיעדר השימוש בהם לא נובע מחלוף הזמן בלבד. פריפיאט הוא מקום של ייאוש מוחלט משום שכל מה שיש שם — מלוחות המודעות שאיש אינו מסתכל בהם עוד, דרך סרגלי החישוב המושלכים בכיתת המדעים ועד לפסנתר ההרוס בבית הקפה — הוא אנדרטה ליכולתו של המין האנושי לאבד את כל הנחוץ לו והיקר לליבו. על פני כדור הארץ יש רק לנו, בני האדם, די כוח לברוא עולמות ואז להשמידם.

"זו הטרגדיה האמיתית של זמננו: הפגיעה האנושה במינים — לעיתים, עד הכחדתם המלאה — שגרמה לירידה חדה במגוון הביולוגי של כוכב הלכת שלנו"

ב-26 באפריל 1986 התפוצץ כור מספר 4 בתחנת הכוח הגרעינית "ולדימיר איליץ' לנין" הסמוכה לפריפיאט, הידועה כיום לכול כ"צ'רנוביל". הפיצוץ נגרם בשל שילוב של תכנון גרוע וטעות אנוש. בתכנונם של הכורים בצ'רנוביל נפלו פגמים, שצוות ההפעלה של הכורים לא היה מודע להם. ואם לא די בכך, אנשי צוות ההפעלה עצמם היו רשלניים בעבודתם. הכור בצ'רנוביל התפוצץ בגלל טעויות — ההסבר האנושי מכול.

חומר רדיואקטיבי, בכמות גדולה פי ארבע-מאות מזה שהופץ בעקבות הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסקי גם יחד, נישא ברוח מעל רוב יבשת אירופה. הוא נפל מהשמיים בטיפות הגשם ובפתיתי השלג וחדר לאדמה ולנתיבי המים של ארצות רבות, עד שלבסוף התפרק ונטמע בשרשרת המזון. מספר המיתות המוקדמות שנגרמו בשל האירוע עדיין שנוי במחלוקת, אבל האומדנים מגיעים למאות-אלפים. רבים כינו את צ'רנוביל האסון הסביבתי היקר בהיסטוריה.

למרבה הצער, זו לא האמת. משהו אחר מתחולל בכל מקום, לאורכו ולרוחבו של העולם, ואף שקשה להבחין בו ביומיום, הוא מלווה אותנו לאורך מרבית המאה האחרונה. גם התרחשות זו היא תוצר של תכנון גרוע ושל טעות אנוש. לא תאונה אומללה אחת, אלא הזנחה ואי-הבנה שמשפיעות על כל דבר שאנחנו עושים. היא לא התחילה בפיצוץ יחיד. היא התחילה בשקט, לפני שמישהו הבין מה קורה, והייתה תוצאתן של סיבות מגוונות, עולמיות ומורכבות. השלכותיה אינן יכולות להיבחן באמצעות מכשיר יחיד. נדרשו מאות מחקרים בכל רחבי העולם כדי לאשש את עצם התרחשותה. השפעותיה יהיו עמוקות לאין שיעור מאלה של זיהום הקרקע ונתיבי המים בכמה ארצות חסרות-מזל — בסופו של דבר, היא עלולה להוביל לערעור ולקריסה של כל מה שאנחנו מסתמכים עליו.

זו הטרגדיה האמיתית של זמננו: הפגיעה האנושה במינים — לעיתים, עד הכחדתם המלאה — שגרמה לירידה חדה במגוון הביולוגי של כוכב הלכת שלנו. כדי שהחיים ישגשגו באמת על כדור הארץ, נדרש מגוון ביולוגי עצום. כדור הארץ יכול להתנהל ביעילות רק כאשר מיליארדי אורגניזמים מפיקים את המרב מכל משאב ומכל הזדמנות, וכאשר חייהם של מיליוני מינים שלובים אלה באלה, ומזינים אלה את אלה. ככל שהמגוון הביולוגי גדול יותר, כך החיים על כדור הארץ בטוחים ויציבים יותר, ובכלל זה גם חיינו-אנו. ואולם אורח החיים הנוכחי שלנו, בני האדם, פוגע בזאת בדיוק — במגוון הביולוגי בכל רחבי העולם.

כולנו אשמים. אבל למען האמת, זה לא בגלל משהו שעשינו. אדרבא, זה בגלל שרק בעשורים האחרונים התחלנו להבין שכל אחד ואחת מאיתנו נולד לעולם אנושי, שמעולם לא היה בר-קיימא במהותו. אבל עכשיו, כשאנחנו יודעים זאת, עומדת בפנינו הבחירה. נוכל להמשיך ולחיות את חיינו, לגדל את משפחותינו, לעסוק בשלל ענייני החברה המודרנית, ולבחור להתעלם מהאסון המתקרב ובא. לחלופין, נוכל להשתנות.

בחירה זו רחוקה מלהיות מובנת מאליה. בסופו של דבר, אין מעשה אנושי מלדבוק בחוזקה במה שאנחנו מכירים ולזלזל או לפחד ממה שאיננו מכירים. בכל בוקר, הדבר הראשון שהיו אנשי פריפיאט רואים כשהסיטו את וילונות דירתם היה תחנת הכוח הגרעינית הענקית שהייתה עתידה להרוס את חייהם ביום מן הימים. מרבית התושבים עבדו שם. מחייתם של האחרים הייתה תלויה במי שעבדו שם. רבים היו יכולים להבין את הסכנות הגלומות בקרבה גדולה כל כך לתחנה, ועם זאת, ספק אם מי מהם היה בוחר להשבית את פעולתם של הכורים. צ'רנוביל אפשרה להם ליהנות ממוצר יקר-ערך זה — חיים נוחים.

עכשיו, כולנו אנשי פריפיאט. אנחנו חיים את חיינו הנוחים בצלו של אסון מעשה ידינו, אסון שנגרם על ידי אותם הדברים ממש, שבזכותם אנחנו נהנים מחיינו הנוחים. טבעי למדי להמשיך באותה הדרך כל עוד אין סיבה משכנעת לפעול אחרת, וכל עוד אין תוכנית חלופית טובה במיוחד. זה מה שגרם לי לכתוב את הספר הזה.

העולם הטבעי גווע. העדויות לכך סובבות אותנו מכל עבר. זה התרחש במהלך חיי. ראיתי זאת במו עיניי. זה יוביל לחורבננו. ועם זאת, יש חלופה טובה. אנו יכולים לשנות כיוון. יש לנו עדיין זמן לכבות את הכור.

ספר זה מספר את סיפורה של הטעות הזו, טעותנו הגדולה ביותר, ומסביר כיצד, אם נפעל עכשיו ממש, נוכל עדיין לתקנהּ.

בזמן שאני כותב דברים אלה אני בן 94. חייתי חיים יוצאי דופן ומופלאים במיוחד. רק עכשיו אני מבין באמת עד כמה יוצאי דופן ומופלאים היו. היה לי מזל, והתאפשר לי להעביר את חיי במסעות חקר בשטחי הבר שנותרו על פני כוכב הלכת שלנו ובעשיית סרטים על היצורים שחיים בהם. עיסוקים אלה אפשרו לי לטייל לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ. חוויתי מקרוב את עולם החי על כל גווניו ופלאיו, והייתי עד לכמה מהמחזות המרהיבים ביותר ומהדרמות המרתקות ביותר שהתרחשו בו.

כילד חלמתי, כמו ילדים רבים אחרים, על מסעות למקומות רחוקים, פראיים יותר, שבהם אוכל לחזות בעולם הטבעי במצבו הבראשיתי, הטהור, ואולי אפילו לגלות בעלי חיים שלא היו מוכרים למדע קודם לכן. עתה, אני מתקשה להאמין שזכיתי להעביר חלק גדול כל כך מחיי בדרך זו ממש.

1937
אוכלוסיית העולם: 2.3 מיליארד
פחמן באטמוספירה: 280 חלקיקים למיליון
יתרת שטחי הבר: 66 אחוזים

כשהייתי בן 11, גרתי בלסטר שבמרכז אנגליה. באותם ימים, לא היה זה יוצא דופן שילד בגילי יעלה על אופניו, ירכב החוצה אל שטחי הבר שמחוץ לעיר ויבלה שם יום שלם, הרחק מהבית. וזה בדיוק מה שנהגתי לעשות. כל ילד הוא חוקר. מספיק להפוך אבן ולהתבונן בבעלי החיים שמתחתיה כדי שהדבר ייחשב לחקירה. מעולם לא עלה בדעתי שאפשר שלא להיות מוקסם מהתבוננות במתרחש בעולם שסביבי.

לאחי הבכור הייתה תפיסה שונה. הייתה בלסטר אגודת דרמה לחובבים שהעלתה הפקות ברמה מקצועית כמעט, ואף שהוא הצליח לשכנע אותי מדי פעם להצטרף אליו ולדקלם כמה שורות בהופעות אורח, לבי היה במקום אחר.

מייד כשהיה מזג האוויר חם מספיק, הייתי רוכב מזרחה, לאזור שבו היו הסלעים עמוסים במאובנים יפהפיים ומרתקים. אמנם נכון, אלה לא היו עצמותיהם של דינוזאורים. אבן הגיר הצהבהבה כדבש נוצרה ממשקעי בוץ בקרקעיתו של ים עתיק, כך שאיש לא היה יכול לצפות למצוא שם את שרידיהן של מפלצות היבשה. במקום זאת, גיליתי את שריונותיהם של יצורי ים — אַמּוֹנִיטִים, יותר מעשרה סנטימטרים אורכם, מפותלים כמו קרני איילים; אחרים, שגודלם כגודל אגוזי לוז, ובתוכם פיגומי סידן קטנטנים שתמכו בזימים, שבאמצעותם נשמו היצורים שבפנים. ולא היה ריגוש גדול מזה שלו זכיתי כשהייתי מרים סלע מזמין למראה, מכה בו בפטיש בחוזקה, ואז צופה בהתפוררותו חושפת את אחד השריונות הנפלאים הללו, נוצץ באור השמש. עצם המחשבה שהעיניים האנושיות הראשונות שהתבוננו בו היו שלי, גרמה לי להתמוגגות של ממש.

מגיל צעיר מאוד האמנתי שהידע החשוב ביותר הוא זה שמאפשר לנו להבין תהליכים טבעיים. לא היו אלה חוקים מעשה ידי אדם שעניינו אותי, אלא העקרונות ששלטו בחייהם של בעלי חיים וצמחים; לא קורותיהם של מלכים ומלכות, ואפילו לא השפות שהתפתחו בחברות אנושיות שונות, אלא האמיתות ששלטו בעולם שסביבי הרבה לפני שהופיעה בו האנושות. מדוע יש סוגים רבים כל כך של אמוניטים? מדוע סוג אחד שונה מהאחר? האם חיו בצורות שונות? האם חיו באזורים שונים? עד מהרה גיליתי שאנשים רבים מאוד שאלו שאלות כאלה, והציעו תשובות רבות; והבנתי שאפשר לחבר תשובות אלה יחד, כדי לספר את הסיפור המופלא מכול — סיפור תולדות החיים.

הסיפור של התפתחות החיים על פני כדור הארץ הוא ברובו סיפור של שינוי איטי, עקבי. כל יצור שאת שרידיו מצאתי בסלעים נבחן כל חייו על ידי סביבתו. אלה שהצליחו לשרוד ולהתרבות טוב מאחרים, הורישו את תכונותיהם לצאצאיהם. אלה שלא שרדו ולא התרבו, לא יכלו לעשות זאת. לאורך מיליארדי שנים, צורות חיים השתנו באיטיות ונעשו מורכבות יותר, יעילות יותר, לעיתים גם מותאמות יותר לסביבתן. ואת סיפורן הארוך היה אפשר להסיק, פרט אחר פרט, ממה שאפשר למצוא בסלעים. אבני הגיר שמצאתי תיעדו רק רגע קצרצר כזה. פרקים נוספים היה אפשר למצוא בתיבות התצוגה במוזיאון העיר. וכדי לגלות עוד החלטתי, כשהגיע הזמן, לנסות להתקבל ללימודים באוניברסיטה.

שם, למדתי אמת אחרת. סיפור ארוך זה של שינוי הדרגתי הופרע בבוטות בכמה נקודות בזמן. כל מאה-מיליון שנים פחות או יותר, אחרי כל הברירות והשיפורים האיטיים והמדוקדקים הללו, התרחש זעזוע נורא — הכחדה המונית.

"התרבות שינתה את האופן שבו התפתחנו. המין האנושי הותאם לחיים על כדור הארץ בדרך חדשה. בעוד שמינים אחרים היו תלויים בשינויים פיזיים שהתרחשו לאורך דורות, המין שלנו הצליח לייצר רעיון שחולל שינוי משמעותי בתוך דור אחד"

אירוע זה התחולל, מסיבות שונות, בזמנים שונים בהיסטוריה של כדור הארץ. היה זה שינוי כולל, מהיר ועמוק, בסביבה שאליה הותאמו מינים רבים כל כך באופן ייחודי כל כך. מערך החיים של כדור הארץ קרטע, והמכלול הניסי של קשרי-גומלין שבריריים שאפשר את קיומו עד אז, קרס. מספר עצום של מינים נעלמו פתאום, מותירים אחריהם פרטים מעטים בלבד. כל ההתפתחות שהתרחשה עד אז, התפוגגה. אירועי הכחדה עצומי-ממדים אלה יצרו שכבות שבהן היה אפשר להבחין בסלעים אם רק ידעת היכן לחפש ואיך לזהות. מתחת לכל שכבה כזו היו צורות חיים רבות. מעליה, מעטות מאוד.

אירועי הכחדה המוניים כאלה התרחשו חמש פעמים בהיסטוריה בת ארבעה מיליארד השנים של החיים על פני האדמה. בכל פעם הטבע קרס אך השאיר אחריו די שורדים כדי לשוב ולאתחל את התהליך. הדעה המחקרית הרווחת היא כי ההתרחשות האחרונה נגרמה על ידי מטאוריט שקוטרו יותר מעשרה קילומטרים, שפגע בפני השטח של כדור הארץ במכה שעוצמתה גדולה פי שני מיליון מזו של פצצת המימן הגדולה ביותר שנוסתה אי פעם. על פי ההסבר המקובל, הוא נחת במצע של גבס וגרם להתזת גופרית גבוה לאטמוספירה ואז חזרה לרחבי כדור הארץ כגשם שהיה חומצי מספיק כדי להרוג את הצמחייה ולמוסס את הפלנקטון שצפו על פני מי האוקיינוסים. ענן האבק שעלה אז חסם את אור השמש עד כדי כך שייתכן שפגע בקצב הגידול של צמחים לכמה שנים. ייתכן גם ששאריות בוערות של הפיצוץ שבו והיכו בכדור הארץ וגרמו לסופות אש ברחבי חצי הכדור המערבי — ואם אכן כך היה, הרי שהבערה הוסיפה פחמן דו-חמצני ועשן לאוויר שכבר זוהם, מה שגרם לחימום כדור הארץ באמצעות אפקט החממה. ומכיוון שהמטאוריט נחת על החוף, הוא ייצר גלי צונאמי עצומים בכל רחבי כדור הארץ, שהרסו סביבות מחיה חופיות ונשאו חול ימי מרחק ניכר אל תוך היבשה.

זה היה אירוע מכונן בהיסטוריה של הטבע, שבמהלכו נמחקו שלושה-רבעים מכלל המינים, ובכלל זה כל דבר על פני הקרקע שגודלו עלה על זה של כלב מחמד. הוא גם שם קץ לשלטונם בן 175 מיליון השנים של הדינוזאורים. החיים היו צריכים לשוב ולהיבנות מחדש.

לאורך 66 מיליון השנים שחלפו מאז, עמל הטבע על בנייתו מחדש של העולם החי, שב ויצר ושכלל מגוון חדש של מינים. האנושות היא אחד מתוצרי אתחול זה של החיים.

התפתחות המין האנושי מתועדת בסלעים גם היא. מאובנים של קרוביהם של אבותינו הקדמונים נדירים הרבה יותר מאלה של אמוניטים, משום שהם התפתחו לראשונה רק לפני שני מיליון שנים. ויש קושי נוסף. שרידיהן של חיות היבשה אינם חתומים, על פי רוב, מתחת למשקעים מצטברים, כמו אלה של החיות הימיות. תחת זאת, הם נמחצים על ידי כוחותיהם ההרסניים של השמש הלוהטת, הגשם הסוחף והקרה. אבל הם קיימים בכל זאת, ושרידיהם המועטים של אבותינו הקדמונים מעידים על כך שראשית התפתחותנו באפריקה. משהחלה, החלו ממדי מוחינו לגדול בקצב מהיר כל כך, שנראה שאז התחלנו לפתח את אחת מתכונותינו הייחודיות ביותר — היכולת לפתח תרבויות.

מנקודת מבטו של הביולוג ההתפתחותי, המונח "תרבות" מתאר את המידע שאפשר להעביר מפרט אחד לפרט אחר באמצעות לימוד או חיקוי. העתקת רעיונותיהם או פעולותיהם של אחרים נראית לנו קלה אולי — אבל זה משום שכמין, אנו מצטיינים בכך. מעטים המינים האחרים שאצלם אפשר למצוא סימנים כלשהם לקיומה של תרבות. שניים מהם הם השימפנזים והדולפיננים (דולפינים בעלי אף-בקבוק). כך או כך, אין עוד מין שכישורי התרבות שלו מתקרבים לשלנו.

התרבות שינתה את האופן שבו התפתחנו. המין האנושי הותאם לחיים על כדור הארץ בדרך חדשה. בעוד שמינים אחרים היו תלויים בשינויים פיזיים שהתרחשו לאורך דורות, המין שלנו הצליח לייצר רעיון שחולל שינוי משמעותי בתוך דור אחד. תכסיסים כמו מציאתם של צמחים שמייצרים מים אפילו בזמן בצורת, סיתות כלי אבן שאיתם אפשר לפשוט את עורה של חיה שניצודה, הדלקת אש או בישול ארוחה — את כל אלה היה אפשר להעביר מאדם אחד לאחר בתקופת חיים אחת. היה זה סוג חדש של ירושה שלא נסמך על הגנים שקיבל אדם מהוריו. וכך גדל קצב השינוי שלנו והתעצם. מוחותיהם של אבותינו הקדמונים התרחבו במהירות מדהימה ואפשרו להם ללמוד, לצבור ולהפיץ רעיונות. לבסוף, הואטו השינויים הפיזיים שהתחוללו בגופם ונעצרו כמעט. לפני כמאתיים אלף שנה הופיע לראשונה הטיפוס האנטומי של האדם המודרני — אנשים כמוני וכמוך: הומו ספייאנס. מבחינה פיזיולוגית, השינוי שחל בנו מאז קטן ביותר. מה שהשתנה באופן מעורר השתאות הוא התרבות שלנו.

בראשית קיומנו כמין, התאפיינה תרבותנו בסגנון חיים של ציד ולקט. הצטיינו בשניהם. ציידנו את עצמנו בתוצרים החומריים של תרבותנו, כמו קרסים לתפיסת דגים וסכינים לשחיטת צבאים. למדנו כיצד לשלוט באש לבישול ולהשתמש באבנים לטחינת התבואה. אבל למרות תרבותנו המתוחכמת, חיינו לא היו קלים. הסביבה הייתה קשוחה, וחשוב מזה — בלתי צפויה. העולם, בכללותו, היה קר בהרבה משהוא כעת. מי הים היו נמוכים בהרבה. היה קשה הרבה יותר להשיג מים מתוקים, והטמפרטורה העולמית התנדנדה בקיצוניות בטווחי זמן קצרים יחסית. גופם ומוחם של אבותינו הקדמונים היו אולי דומים מאוד לאלה שלנו כיום, אבל התנאים הסביבתיים הלא יציבים הקשו מאוד על קיומם ביומיום. נתונים ממחקרים גנטיים בבני אדם מודרניים מעלים שסיכונים אקלימיים אלה גרמו לחשיפתנו לאירועים שלמעשה כמעט וחיסלו אותנו לפני כשבעים אלף שנים. המין האנושי כולו צומצם עד שהגיע ככל הנראה ללא יותר מעשרים אלף פרטים בוגרים פוריים. כדי שנוכל להמשיך ולהתפתח היטב, נדרשה מעט יציבות. נסיגתם של הקרחונים האחרונים, לפני כ-11,700 שנים, היא שסיפקה יציבות זו.

***

"השינוי לא היה מכוון. הוא לא התרחש בהתאם לתכנון כלשהו. הדרך לחקלאות הייתה אקראית, ארוכה ותזזיתית, והיא נזקפת לזכות המזל יותר מאשר לראיית הנולד"

ההוֹלוֹקֶן — אותה תקופה בהיסטוריה של כדור הארץ שאנחנו מחשיבים כ"זמננו" — הייתה אחד העידנים היציבים בהיסטוריה הארוכה של כוכב הלכת שלנו. לאורך עשרת אלפים שנה, לא עלה או ירד ממוצע הטמפרטורה הגלובלית ביותר ממעלת צלזיוס אחת. איננו יודעים מה בדיוק גרם ליציבות זו, אבל עושרו של עולם החי עשוי בהחלט למלא תפקיד משמעותי בהסבר.

פיטופלנקטון, צמחים מיקרוסקופיים שצפים קרוב לפני הים, ויערות ענק שכיסו את כל פני צפון כדור הארץ, אצרו כמויות עצומות של פחמן, וכך סייעו בשמירה על רמה מאוזנת של גזי חממה באטמוספירה. עדרי ענק של חיות-מרעה שמרו את הערבות עשירות ויצרניות על ידי דישון האדמות, והרעייה עודדה גדילה חדשה. יערות מַנְגְּרוֹבִים ושוניות אלמוגים לאורך החופים שימשו כחממות לגידול דגים צעירים, שכשבגרו, יצאו אל הים הפתוח והעשירו את המערכות האקולוגיות שבאוקיינוסים. חגורה דחוסה, רבת-שכבות, של יערות גשם סביב קו המשווה רתמה את אנרגיית השמש והוסיפה לחות וחמצן לזרמי האוויר העולמיים. ומרחבים לבנים עצומים של שלג וקרח בקצה הצפוני ובקצה הדרומי של כדור הארץ החזירו את אור השמש לחלל, מצננים את כדור הארץ כולו כאילו היו מזגן ענק.

מכאן, שהמגוון הביולוגי המשגשג של ההולוקן סייע במיתון הטמפרטורות על כדור הארץ, ועולם החי התייצב על מקצב שנתי עדין ואמין — עונות השנה. במישורים הטרופיים התחלפו העונות היבשות והגשומות בסדירות מופתית. באסיה ובאוקיאניה שינו הרוחות את כיוונן באותו מועד מדי שנה בשנה, וגם המונסון היכה בדיוק רב. במחוזות הצפוניים עלו הטמפרטורות אל מעבר ל-15 מעלות צלזיוס במרץ, שאז התניעו את האביב ונשארו גבוהות עד אוקטובר, כשצניחתן הביאה עמה את הסתיו.

ההולוקן היה גן העדן שלנו. מקצב העונות בו היה אמין עד כדי כך, שהוא זימן לבני מיננו את ההזדמנויות שלהן נזקקו ושאותן אכן היטיבו לנצל. כמעט מייד עם התייצבות הסביבה, החלו קבוצות של בני אדם שחיו במזרח התיכון לזנוח את ליקוט הצמחים ואת ציד בעלי החיים, ועברו לצורת חיים חדשה לגמרי. הם החלו לעבד את האדמה. השינוי לא היה מכוון. הוא לא התרחש בהתאם לתכנון כלשהו. הדרך לחקלאות הייתה אקראית, ארוכה ותזזיתית, והיא נזקפת לזכות המזל יותר מאשר לראיית הנולד.

אדמות המזרח התיכון התאפיינו בכל התכונות הנחוצות לצירופי מקרים מוצלחים כאלה. הן ממוקמות בצומת שבין שלוש יבשות — אפריקה, אסיה ואירופה — כך שלאורך מיליוני שנים עברו והתבססו בהן מיני צמחים וחיות מכל השלוש. מורדות ההרים ומישורי ההצפה מלאו בצמחים כאבותיהם הקדמונים הפראיים של החיטה, השעורה, החומוס, האפונה והעדשים של ימינו — כולם מינים שמייצרים זרעים עשירים בחומרים מזינים כל כך, עד שהם יכולים לשרוד עונות יובש ממושכות. גידולים מזינים אלה ודאי משכו אליהם אנשים מדי שנה. אם הצליחו ללקט יותר זרעים משהיו נחוצים להם מיידית, אכסנו אותם, כפי שעושות הציפורים ועושים גם יונקים אחרים, כדי שיוכלו לאוכלם במהלך החורף, כשהמזון מתדלדל. בשלב מסוים הפסיקו הציידים-לקטים לנדוד והקימו יישובי קבע, בידיעה ברורה שהזרעים ששמרו יוכלו להזינם כשייקשה עליהם להשיג מזונות אחרים.

עדרי בר של בקר, עזים, כבשים וחזירים התקיימו כולם באופן טבעי באזור זה. בהתחלה, נלקחו החיות מן הבר, אבל כמה אלפי שנים לתוך עידן ההולוקן, התרחש תהליך הביות שלהן. אין ספק שהיו צעדי ביניים רבים במסע מהפראי למבוית; אין גם ספק שרבים מהם היו אקראיים. בתחילה, היו הציידים הורגים את הזכרים, ומגנים על הנקבות הפוריות כדי לזרז את גידול האוכלוסיות. עדויות לכך אותרו על ידי מדענים שחקרו את עצמות החיות שנמצאו סביב אתרי כפרים עתיקים. ייתכן גם שבני האדם הבריחו טורפים אחרים, או שחיו בלי בשר לגמרי לאורך עונות מסוימות בשנה כדי לקיים את עדרי הבר. אבל לבסוף, הם לא רק לכדו חיות — הם שמרו עליהן בחיים לתקופות ארוכות, ואז גם החלו להרביע אותן. באופן בלתי נמנע, בחרו לצרף לעדריהם את הפרטים התוקפניים פחות והסבלניים יותר.

עם הזמן, שוכללו ההתפתחויות באמצעות חידושים אחרים — בניית אסמי תבואה, רעיית עדרים, חפירת תעלות השקיה, חריש וזריעה, דישון הקרקע. החקלאות החלה. ייתכן שהופעתה הייתה בלתי נמנעת, תוצר המפגש בין המין האנושי, האינטליגנטי והיצירתי, לאקלים היציב של ההולוקן. הנוהג של עיבוד אדמות התרחש בו זמנית ובאופן עצמאי באחד-עשר אזורים שונים, לכל הפחות, ברחבי העולם והוא שהוביל לפיתוחם ההדרגתי של מגוון רחב מאוד של גידולים — החל בזנים מתורבתים של תפוחי האדמה, התירס, האורז וקני הסוכר ועד לחיות המבויתות, כמו חמורים, תרנגולות, למוֹת ודבורים.

***

החקלאות חוללה שינוי ביחסים שבין המין האנושי לטבע. בפועל, גם אם במידה מזערית, אילפנו חלק מהעולם הטבעי — השגנו שליטה מתונה בסביבה שלנו. בנינו קירות כדי להגן על הצמחים שלנו מפני הרוח. שתלנו עצים כדי לסוכך על החיות שלנו מפני השמש. השתמשנו בזבל שלהן כדי לדשן את האדמה שבה רעו. בנינו תעלות שיטו את המים מנהרות ומאגמים כדי להבטיח שהגידולים ישגשגו גם בעיתות בצורת. עקרנו צמחים שהתחרו באלה שמצאנו שימושיים, וכיסינו גבעות שלמות בצמחים שאהבנו במיוחד.

גם החיות והצמחים שבחרנו באופן זה החלו להשתנות. מכיוון שהגנו על החיות שגידלנו לצורכינו, לא היה להן עוד צורך להגן על עצמן מפני טורפים או להילחם על הגישה לנקבות. ניכשנו עשבים מחלקות הגידול כדי שצמחי המאכל שלנו יוכלו לגדול בלי תחרות עם זנים אחרים, ולקבל את כל החנקן, המים ואור השמש הנחוצים להם — ואכן, הגרעינים, הפירות והפקעות הלכו וגדלו, הלכו והשביחו. ככל ששחררנו את החיות מהצורך לדאוג לעצמן ולהגן על עצמן, הן נעשו צייתניות יותר. אוזניהן רפסו, זנבותיהן הסתלסלו; למעשה, הן המשיכו להשמיע את קולות הפעייה, הגעייה והיבבה של שנותיהן הרכות גם כשבגרו — אולי משום שבדרכים רבות, הן אכן נשארו צעירות לנצח, מוזנות ומוגנות על ידינו, הוריהן המאמצים. וגם אנחנו השתנינו, ממין שעוצב על ידי הטבע למין שיכול לעצב מינים אחרים כדי להתאימם לצרכיו-שלו.

עבודתם של החקלאים הייתה קשה. הם סבלו מבצורות תכופות ומתקופות של מחסור ורעב. אבל לבסוף הצליחו לייצר יותר משנזקקו לו להשבעת צורכיהם המיידיים. בהשוואה לשכניהם הציידים-הלקטים, הם הצליחו להקים משפחות גדולות יותר. בנים ובנות נוספים אלה הועילו, משום שיכלו לדאוג לא רק לתבואה ולמשק החי אלא גם לעזור למשפחתם בשימור הבעלות על קרקעותיה. החקלאות גרמה לעלייה בערך הקרקע, והחקלאים החלו לבנות יותר מבני קבע כדי להבטיח את אחיזתם בה.

החלקות השייכות למשפחות שונות נבדלו זו מזו בסוגי האדמה, בזמינות המים ובכיווני השמש. לכן, יבולים ועדרים מסוימים שגשגו והצליחו יותר מאחרים. כשסיימו לדאוג לצורכי משפחותיהם, יכלו החקלאים לסחור בעודפים. קהילות חקלאיות התקבצו בשווקים פתוחים כדי לסחור בתוצריהן. החקלאים החלו להחליף מזון לא רק בסחורות אחרות אלא גם במיומנויות. הם נזקקו לאבן, לחבלים, לשמן ולדגים. הם נזקקו גם לתוצרי עבודתם של נגרים, סתתים ואומנים אחרים, שהצליחו עכשיו, לראשונה, להחליפם במזון, במקום שייאלצו להשקיע את זמנם בגידולו. ככל שעלה מספר המקצועות והעיסוקים, התפתחו השווקים ברבים מהעמקים הפורים שלגדות הנהרות והיו לעיירות ואז לערים. עם התבססות היישוב בעמק מסוים, עברו חקלאים אחדים לעמק הבא בחיפוש אחר שדות פנויים. שבטים שכנים של ציידים-לקטים, שהיו בקשרי מסחר עם הקהילות החקלאיות, התמזגו איתן עם גדילתן, והנוהג החקלאי הלך והתפשט במהירות לאורך הנהרות ולגדותיהם של מאגרי המים השונים.

הציוויליזציה החלה. היא התפשטה והעמיקה עם כל דור ועם כל המצאה טכנולוגית שנוספו. אנרגיית המים, הקיטור והחשמל הומצאו ושוכללו, עד שלבסוף התבססו כל ההישגים המוכרים לנו כיום. אולם כל דור ודור בחברות מורכבות אלה הצליח להתפתח ולהתקדם רק בזכות יציבותו של הטבע, והעובדה שהיה אפשר לסמוך עליו שימשיך לספק את המשאבים והתנאים שלהם נזקקנו. הסביבה המיטיבה של ההולוקן והמגוון הביולוגי הנפלא שאפשר אותה, נעשו חשובים לנו יותר מאי פעם.

הספר "על פני האדמה" מתפרסם בהוצאת "רדיקל".