ועדת חקירה "ממלכתית–לאומית" תביא יותר נזק מתועלת

אין מחלוקת על הצורך הדחוף בחקירת אירועי השבעה באוקטובר. מדובר באסון הלאומי החמור בתולדות המדינה: כשל מערכתי עמוק, רב-זירתי, שגבה מחיר אנושי בלתי נתפס ושינה באחת את חייהם של מיליוני אזרחים. דווקא משום כך, הדרך שבה תתבצע החקירה אינה עניין טכני – אלא תנאי יסוד לגילוי האמת, להפקת לקחים ולשיקום אמון הציבור.

על רקע זה, הצעת החוק להקמת ועדת חקירה "ממלכתית–לאומית”, שמקדמת קואליצית נתניהו, אינה פתרון אלא בעיה. חרף שמה המטעה, אין מדובר בוועדת חקירה ממלכתית במובנה המשפטי והציבורי, אלא בגוף פוליטי במהותו, החותר תחת העקרונות שעליהם מושתת מנגנון החקירה הבלתי תלוי, והמקצועי המעוגן בחוק ועדות חקירה תשכ"ט-1968.

התגית "ממלכתית-לאומית" אינה מכשירה את היוזמה הנואלת הזו. השימוש במונח ממלכתיות הוא ציני: במקום לבטא מחויבות לאינטרס הציבורי המשותף: לברר מה קרה, מי אחראי, ואיך מונעים את האסון הבא – הצעת החוק מציעה פוליטיזציה מוחלטת באיצטלה של "הרכב פוליטי מאוזן".

אין צורך ואין הצדקה להמציא גוף חקירה יש מאין. בחוק ובתרבות הפוליטית מעוגן המוסד של ועדת חקירה ממלכתית ככזה שמתאים לחקירת אירועים בעלי חשיבות ציבורית חיונית. ועדה כזו מוקמת בהחלטת הממשלה, אך הרכבה נקבע בידי נשיא בית המשפט העליון, ובראשה עומד שופט.

ההיגיון פשוט: כאשר הממשלה עצמה עלולה להימצא במוקד החקירה – אסור לה שתשלוט בזהות החוקרים, במנדט החקירה או בנרטיב שייבחן. זהו תנאי מינימלי לעצמאות, למקצועיות ולאמון ציבורי.

הצעת החוק של הליכוד, שהגיש ח"כ קלנר, במקביל להחלטת הממשלה על מינוי ועדת שרים לקביעת נושא החקירה, הופכת את ההיגיון הזה על ראשו. היא מעבירה את מינוי חברי הוועדה לידי גורמים פוליטיים – הקואליציה והאופוזיציה – ובתרחיש סביר במציאות הקיימת, לידי הקואליציה בלבד.

בנוסף, החלטת הממשלה להקים ועדת שרים בראשות ראש הממשלה לקבוע את נושא החקירה מעידה על תלות מוחלטת של הוועדה בממשלה, באופן החותר תחת כל אפשרות לבירור האמת.

הצעת החוק רשלנית ויוצרת מנגנון מסורבל, רווי נקודות וטו (למשל שני יושבי ראש, מטעם הקואליציה ומטעם האופוזיציה), שעלול להוביל לשיתוק עבודת הוועדה. וגרוע מכך – בשל אופן המינוי הפוליטי לוועדה, כל ממצא ומסקנה יצבעו בצבע פוליטי, ובמקום אמת אחת, עובדתית ומבוססת, נקבל גרסאות פוליטיות מתחרות. במקום בירור – טיוח. במקום ריפוי – החרפה של משבר האמון.

שיאה של הפוליטיזציה ערלת הלב מתגלם בהצעה האמפתית כביכול לשלב “מפקחים” מטעם משפחות שכול בעבודת הוועדה. אמנם קולם של מי שנפגעו צריך להישמע בפני הוועדה, אבל קיטוב של משפחות השכול למשפחות שכול של הקואליציה ומשפחות שכול של האופוזיציה, ויצירת היררכיה של משפחות השכול באמצעות הקביעה מי יזכה לייצוג בוועדה – תוביל לשיסוי לאומי במקום לאיחוי לאומי.

ועדה כזו לא תזכה לאמון ציבורי רחב – ובצדק. אמון ציבורי אינו נוצר מאיזון מפלגתי מלאכותי, אלא מהתרחקות מוחלטת משיקולים פוליטיים. ועדה שמורכבת מנציגים שנתפסים כ"מטעם" – של קואליציה או אופוזיציה – תיתפס בציבור כזירה פוליטית נוספת, לא ככלי לגילוי האמת.

אירועי השבעה באוקטובר מחייבים חקירה עצמאית, אמיצה ובלתי תלויה. לא ועדה שנתפרה למידותיה של ממשלה מכהנת, ולא מנגנון שנועד לעקוף ביקורת שיפוטית או לטשטש אחריות. הוועדה המוצעת אינה כלי לגילוי האמת, אלא בובת חקירה על חוטי הממשלה. ועדה כזו לא רק שלא תהפוך את הפצע המדמם של השבעה באוקטובר לצלקת, היא תחמיר אותו.

ועדת חקירה ממלכתית – במובנה האמיתי – אינה איום על הדמוקרטיה. היא תנאי לקיומה.

ד"ר דנה בלאנדר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה