עוד אפשר לבחור אישה לראשות הכנסת

היום, כש-120 חברות וחברי הכנסת ה-26 הצהירו אמונים, יישבו במליאה 33 נשים. שיא ישראלי. 28 אחוזים מחברי הכנסת, יותר מאי פעם, ועדיין פחות משליש.

ובמקביל, אחד הנושאים הבוערים בשיח התקשורתי והפוליטי הוא זהות יו"ר הכנסת הבא. הבוקר הודיעו ראשי גוש השינוי כי סיכמו לתמוך במתן כהנא לתפקיד יו"ר הכנסת, ובלירן אבישר בן חורין לראשות ועדת הכספים.

המינוי של בן חורין היסטורי וחשוב, שיהפוך אותה לאישה הראשונה בתפקיד והישג שראוי לברך עליו, אולם הוא סוחב איתו אינטרסים. כך או כך, ייצוג נשי בתפקיד בכיר אחד אינו פוטר את ראשי הסיעות מהצורך לבחון גם מועמדת לתפקיד אחר. דווקא עכשיו צריך לדרוש מראשי הסיעות לבחון מחדש את ההסכמה על יו"ר הכנסת, להציב מועמדת מתאימה במרכז הדיון ולתמוך בה.

זה יכול להיות תיקון היסטורי. עד היום רק אישה אחת עמדה בראש הכנסת – דליה איציק. הכנסת החדשה יכולה להוסיף פרק חשוב להיסטוריה הזאת, אבל לשם כך נדרשת החלטה פוליטית, לפתוח מחדש את ההסכמה על יו"ר הכנסת ולבחון ברצינות מועמדת לתפקיד.

יש בכנסת הנכנסת נשים בעלות ניסיון והבנה פרלמנטרית עמוקה ויש להציב אותן במרכז שיקולים ולדרוש שאחת מהן תיבחר.

זה לא מאבק על כיסא ותואר ממלכתי. יו"ר הכנסת מנהל את ישיבות המליאה, מופקד על הסדר ועל התקנון, ומייצג את הכנסת. הוא לא קובע לבדו את סדר היום, אבל הוא חלק מהנהגת המוסד ומהאופן שבו הוא מתנהל.

הדיון על זהות יו״ר הכנסת מתנהל עכשיו משום שהמינוי הזה הוא חלק מהמאבק על השליטה בכנסת החדשה: מי ינהל את המליאה, מי יקבע את סדר יומה ואילו מהלכים פוליטיים יוכלו להתקדם כבר בימיה הראשונים, עוד לפני כינון הממשלה.

השאלה אינה אם אישה הוזכרה איפשהו. היא הוזכרה. השאלה היא למה הגברים היו המועמדים שסביבם מתנהל המו"מ ולמה הנשים נשארו בצד. זה ההבדל בין להופיע ברשימת שמות לבין להיחשב כמועמדת רצינית, כזאת שהמפלגות מוכנות להתכנס סביבה ולנהל עליה מאבק.

כאן נכנס המשפט שאולי נשמע בוטה, אך מתאר היטב איך כוח עובד בפוליטיקה: גברים ממנים גברים. לא צריך שאיש מהם יאמר שאינו רוצה אישה בתפקיד. מספיק שראשי המפלגות יתכנסו, יעלו את השמות המוכרים להם ויחפשו ביניהם את המועמד המתאים.

כך נשים נשארות מחוץ למעגל עוד לפני שהדיון מתחיל. הגברים נבחנים כמועמדים טבעיים ואילו אישה צריכה קודם לשכנע שמועמדותה בכלל ראויה לדיון.

33 חברות כנסת הן הישג. אבל מספרים לא מספיקים כדי להבטיח שנשים יהיו במקום שבו מתקבלות ההחלטות ולא הופכים אותן אוטומטית לשותפות במינויים. אם הכנסת החדשה רוצה שהשיא הזה יהיה יותר מנתון יפה ביום ההשבעה, הוא צריך להיראות גם במקומות שבהם מחליטים מי יעמוד בראש הכנסת.

הכנסת היוצאת הזכירה לנו מה מונח על הכף. דיונים במליאה הידרדרו לצעקות, עלבונות, קללות והכפשות ופגעו ביכולת של הכנסת למלא את תפקידה. יו"ר הכנסת לא אמור להשתיק דעות או למנוע מחלוקת  אבל הוא אמור לנהל את הדיון, להגן על הכללים ולוודא שהם חלים על כולם וכולן. זו עבודה שדורשת ניסיון, סמכות ועצמאות. יש נשים בכנסת שעומדות בתנאים האלה. צריך להתחיל להתייחס אליהן כמועמדות, לא כסתם רעיון נחמד.

לא צריך לבחור אישה כדי לסמן וי. צריך לבחור את המועמדת המתאימה ביותר ולבחון ברצינות נשים בעלות ניסיון והיכרות עמוקה עם עבודת הכנסת. אבל אם, אחרי כל אלה, השמות שוב יהיו רק של גברים, זו כבר לא תהיה מקריות. זו תהיה בחירה להמשיך את אותו הסדר.

גם לארגוני הנשים ולחברה האזרחית יש כאן אחריות ברגע הזה.לא מספיק לברך על המינוי לראשות ועדת הכספים, להסתפק בהצהרות על ייצוג או להמתין להחלטת ראשי המפלגות. עכשיו צריך לפעול ולדרוש מהם לפתוח מחדש את ההסכמה על יו"ר הכנסת, להציג מועמדת ולתמוך בה בפומבי.

אם ארגוני הנשים והחברה האזרחית לא ידרשו את זה עכשיו, כשהמינוי עדיין לא נחתם ויש הזדמנות לשנותו, מתי ידרשו?

השאלה אם נשים הן גם שותפות צריכה לעמוד במרכז הדיון עכשיו ולבוא לידי ביטוי בהחלטה.

33 חברות כנסת הן שיא. הן גם תזכורת לעבודה הרבה שעוד נותרה לנו.

יו"ר הכנסת הבאה צריכה להיות אישה. הגיע הזמן שאישה תעמוד בראש הבית הזה. בשביל כולנו.